החדשות האחרונות בעיתון התאילנדי "בנגקוק פוסט", כללו ביום רביעי דיווח על צוות היחידה למאבק בפשיעה (CSD), אשר סרק את שטח ביתו הקודם של העבריין הישראלי שמעון ביטון, בניסיון לאתר שם את שרידי גופתה של נאנטייה סאנגוראי, אשתו ואם בנו שנעלמה לפני כמה חודשים. לידיעה אפילו צורפה תמונה של ביטון, יושב כנחקר במשרדו המפואר של מפקד היחידה, זמן קצר לאחר שבקיר חדר מדרגות הכניסה לביתו הנוכחי נמצאה טמונה גופתו של איש העסקים והשוטר לשעבר, אלי כהן.
האירוע גרם זעזוע לתאילנדים ולישראלים כאחד. זעזוע לנוכח תמונות הזוועה של חלקי הגופה, אשר הופצו למיליוני גולשים בוואטסאפ של שתי המדינות, והאפשרות שיש גופה נוספת אי־שם - וזעזוע גם לנוכח העובדה שהרוצח היה סוכן משטרתי, שרק חודשים מספר קודם לכן סיים את שלב העדויות במשפטיהם של כ־20 סוחרים באמצעי לחימה וסמים. כמה מהם, שותפיו וחבריו הקרובים, היו פעם גדולי היבואנים של הרואין, קוקאין ואקסטזי.
מיהו העבריין, או שמא השוטר הזה, שזעזע כך עשרות מיליוני אנשים בשני חלקי כדור הארץ? שמעון ביטון נולד בשכונת ואדי סליב בחיפה, סטנטון המיתולוגית, זמן מה לפני שהרובע הענק, שרבץ לפתחו של נמל חיפה, פונה מעשרות אלפי תושביו לטובת שיכונים מכוערים של עמידר ושקמונה על ההר. הפינוי הותיר מאחור שלדים עירומים של בנייני אבן יפהפיים וחתיכת היסטוריה של יוצאי עדות המזרח, החלק שהניב את גלי הפשיעה המתחוללים עד היום הזה ממש.
במובן מסוים, שמעון ביטון הוא קורבן קלאסי של האפליה העדתית בארץ ישראל, גם אם רוב בוגרי שכונות העוני שרדו והצליחו להתפאר. בן זקונים למשפחת מפונים, שגדל בין מועדוני הקלפים של ואדי סליב, דוכני הבשר על האש, החמארות הרועשות והזונות הדשנות טרם הגעת ההרואין, שהסרסורים השרמנטיים והמגונדרים שלהן ליוו אותן היישר אל "הכביש" בעיר התחתית, אשר הייתה מוצפת אז בימאים מכל העולם.
המשפחה אולי טיפסה אל בית "חדש" במעלה ההר, אבל שמעון הקטן נתקע בשוק תלפיות והרחובות שבאמצע הדרך. כייסות, פריצות למכוניות, לחנויות ולדירות, מעשי שוד של זקנות, שמירה על זונות. על אחת כמה וכמה מאז שבא במגע עם ההרואין. בתחילת שנות ה־90, אחרי שנים במוסדות לעבריינים צעירים ואינספור מעצרים, הוא הורשע בשוד אכזרי של זקנה בכיסא גלגלים ונשפט לעשר שנות מאסר.
הוא יצא להרפתקה שעיצבה את חייו, כאשר הצליח לרכוש את אמונם של גורמי הטיפול ולצאת לחופשה קצרה שהפכה לארוכה במיוחד. האסיר הצעיר חמק בקלות דרך ביקורת הגבולות אל העולם הגדול ופתח בקריירה של משתמש וסוחר הרואין במערב אירופה. הוא הוחזר מהר מאוד לכלא בישראל, אלא שבאותה מהירות הצליח לפתות שוב את גורמי הטיפול לתת לו עוד חופשה מיוחדת. הפעם שיבצו אותו סוחרי ההרואין הישראלים במערב אירופה כנציג בכיר שלהם במשולש הזהב של ההרואין בדרום־מזרח אסיה.
בסיס הבית היה בתאילנד, המדינה שממנה הוא שינע משלוחים של חומר טהור להולנד, לבלגיה, לצרפת ולקנדה, שם המתינו הבוסים שלו מהמאפיה הגרוזינית של נהריה והאחות הקווקזית מהקריות. "שמעון הקטן" הפך עכשיו בפי יודעי הדבר ל"שמעון התאילנדי", אסיר נמלט מבוקש בישראל וסוחר סמים קשוח עם סרט על המצח וסכין בין השיניים, וגם אקדח כמובן. בשיא הקריירה כ"אל פצ'ינו" הישראלי בגן העדן הצהוב, עם אישה מקומית וילד קטן, הוא הסתבך עם חבר ישראלי אחד ברצח של חבר ישראלי אחר, שנורה ושגופתו המבותרת הושלכה אל נהר הקאו.
ארבע שנים הוא שרד בבית המעצר של בנגקוק עם שרשראות ברזל, אורז במסטינגים ושאר תיאורים מזוויעים, עד שזוכה מרצח והורשע "רק" בשינוע גופת המת. שותפו לפשע נשפט ל־22 שנה, ביטון נשפט לשנה בלבד והוסגר לישראל כדי להשלים את עשר שנות המאסר משוד הזקנה בכיסא הגלגלים, ועוד כמה שנים שצבר עקב עבירות אלימות חמורות בכלא.
בחורף 2013, בישורת האחרונה של המאסר בכלא מעשיהו, כשלוש שנים לפני השחרור, כבר לא הייתה לו עוד סבלנות לשבת. הוא יצר קשר עם מודיעין להב 433 והציע לעשות כל מה שיבקשו, כדי לקבל שליש ולעזוב את ישראל עם בנו, שהגיע למצוות, חזרה לתאילנד - כולל להיות סוכן סמוי.
הגרוזיני והקווקזי
גילוי נאות: את שמעון ביטון הכרתי כנער בשכונת המפונים שבמורדות נווה שאנן האשכנזית והאליטיסטית דאז, שאליה התפנו הורי בדיוק כמו הוריו. לפני כשנה נפגשנו שוב, כאשר הוא העיד בבית המשפט נגד יחזקאל (הגרוזיני) זוננשווילי, זקן וחולה מנהריה שנתן לביטון כתובת בבלגיה לרכישת MDMA ומכונה ישנה לייצור טבליות מהאבקה, לפי הרצפט המיוחד של הסינדיקט שירד מנכסיו.
על דוכן העדים סירב ביטון לבקשת הסנגור מנחם רובינשטיין, להסתכל אל הנאשם כשהוא מדבר עליו. כשהסנגור הקשה, פנה ביטון לשופטת ורדה מרוז בקולו המחוספס והציב אולטימטום מנומס: "עד עכשיו העדתי נגד כולם בפנים, לא עשיתי חשבון לאף אחד, עמדתי והסתכלתי להם בעיניים ואמרתי מה היה, ואת יודעת את זה. אבל ליחזקאל אני לא יכול להסתכל בעיניים; הוא גידל אותי, הוא היה השותף שלי בתאילנד ובאירופה, הוא ליווה אותי כל החיים, עזר למשפחה שלי כשהייתי בבית סוהר. אם תתעקשו אני לא אעיד נגדו". למותר לציין שהשופטת לא חייבה אותו להישיר מבט, וביטון דיבר אל הקיר כאשר העיד נגד המנטור שלו.
אחרי אותה עדות סנטימנטלית בלתי נשכחת, הייתה עוד עדות דרמטית אחת, נגד אמיל (הקווקזי) רפאלוב, המכונה "אוזניים", על ייבוא אבקה מהולנד וניסיון להנחת מטען בזיכרון יעקב. זו הייתה העדות האחרונה, ומיד בסיומה עזב הסוכן את הארץ וניתק מגע מהמשטרה, אבל לא מחבריו לשעבר במאפיה הקווקזית.
ביטון, בתעוזה השמורה רק לו, יצר איתם קשר מאי־שם וביקש כסף תמורת קלטות שמוכיחות כיצד מפעיליו במחלק הסוכנים משדלים אותו באופן בלתי סביר, לדבריו, להפליל את רפאלוב. הפנייה שלו הוקלטה והפכה מיד לבקשה של הסנגורים יורם שפטל, יוסי זילברברג ואמיר נבון להחזירו לישראל כעד הגנה. הפרקליטות והמשטרה לא רצו לשמוע עליו, והבקשה עדיין מונחת בפני בית המשפט, אבל גם מרוץ ההגנה אחר ההקלטות נמשך ברחבי העולם.
"אני עומד לתת להם, לקווקזים, את כל מה שיש לי - ואני רוצה להיפגש איתך", אמר לי ביטון בשיחת טלפון מפתיעה במוצאי שבת, 21 במאי - דבר שהניב אז ראיון בלתי פורמלי בשתי שיחות, עם הסוכן המשטרתי לשעבר שהפך השבוע גם לרוצח של שוטר לשעבר.
"תשמע, הבחורים האלה חייבים לי כסף, הקווקזים, שלא ישחקו אותה גנגסטרים, זה שיצאתי סוכן ומניאק בעולם הפשע, אני שם זין על כולם. עשיתי טעות בעולם שלהם, כולם טועים בסוף, אבל בעולם שלי עכשיו יש מובנים אחרים... הייתי אמור להיפגש איתם בבלגיה... הראיתי את עצמי שמה בחנות זהב של המשפחה שלהם, שיידעו שהייתי. נעמדתי בכניסה לחנות ונעלמתי להם... סתם שיחקו לי קטע... מנסים לעשות לי 'כיפה אדומה', כבר ניסו לעשות לי פעמיים, מבין? אני לא פראייר... "הם חייבים לי חצי מיליון ולא רוצים להחזיר... נתנו רק 15 אלף דולר מזה... לא במכה, חלקים, שלחו מרוסיה, מפה, משם... רוצים שאעביר את ההקלטות דרכם... אבל רק דיברנו והם רצו לבית המשפט ולתקשורת... יש להם זרועות ארוכות... הם מסוכנים... הפכפכים... אומרים לי דבר עם התקשורת, דבר עם אילנה דיין, דבר עם זה וזה... הרי איך הגיע אלי שאתה מחפש אותי? הם אמרו לי... יש לי את הטלפון של אילנה ושל כולם... אבל אני נותן לך את הקרדיט בגלל שאתה חיפאי ובגלל שעשו לי עוול".
ביטון טען בשיחה כי במקביל למשא ומתן שהוא יזם, שלווה באיומים עליו, האיומים עברו גם לבני משפחתו בישראל. "שלחו את אח שלי לפה, לתאילנד, הוא עשה לי את המוות מרוב פחד, נשאר לי פה 24 שעות וברח... הם גרים לידו, והוא סיפר לי שהם חטפו לו את הטלפון... וחיפשו מספרי טלפון שלי... הם היו גם בהלוויה של אח שלי הגדול יותר... חיכו לראות אם אגיע לישראל. הם מכירים את המשפחה שלי והתפללו איתם בבית כנסת... שולחים להם חברים... כל המשפחה שלי עושה עלי חרם בגללם... הם אנשים מסוכנים, מפחדים מהם חזק בקריות.
"שמע, אני לא מפחד מהם, אני לא סופר אותם ממטר, ולא סופר אף אחד ממטר, מה שהם מסוגלים לעשות גם אני מסוגל לעשות, אבל אני לא רוצה לעבור על החוק... פעם התקשרתי לתובע, כבר הייתי חנוק, אמרתי לו: 'גלעד (ארליך - א"ז) אני מאוים', וסגרתי את הטלפון".
סמוי ופסיכופת
הנה כי כן "שמעון התאילנדי" הפך בברנז'ה ל"שמעון הסמוי". מעבר לקלישאות שנציגי המשטרה מוכרים לציבור הרחב בכלי התקשורת, על ברירת המחדל של גיוס עדי מדינה וסוכנים מליבת ארגוני הפשיעה; מה שהם לא מספרים הוא שאותם עבריינים רוצחים עם דם על הידיים מליבת הארגונים והכנופיות, היו ונשארו מסוכנים לציבור.
במקרה של שמעון ביטון, את תמרור האזהרה הציב מנהל הרשות להגנת עדים, אבי בן חמו, אשר סירב לקבל את ביטון לתוכנית עקב התרשמותו האישית מהסוכן העבריין ובשל חוות הדעת של הפסיכיאטר אשר קבע כי מדובר בפסיכופת מסוכן. על רקע זה התפתחו עימותים נוקבים בין בן חמו לבין המשטרה והפרקליטות, ובראשם פרקליט המדינה שי ניצן. לאחרונה פרש בן חמו מתפקידו, עקב המשך הלחצים לקלוט עוד ועוד עדים בעייתיים וחסרי גבולות, אשר אינם הולמים את הקריטריונים של תקנון התוכנית.
סגנו דאז של בן חמו ברשות, קצין הבילוש המיתולוגי של ימ"ר תל אביב לשעבר יצחק ("המקרר") נורבר, צידד דווקא בעמדת המשטרה. באופן חריג אף התערב בחקירה, כאשר השתתף באופן פעיל במאמצים לשכנע את ביטון להפליל גם את אמיל רפאלוב, המכונה "אוזניים". לפי ביטון, נורבר לא רק התערב בחקירה, אלא התנה את כניסתו לתוכנית היוקרתית בהפללה של רפאלוב. "נורבר של הרשות מוקלט אצלי אומר לי: רק אם 'אוזניים' בפנים אתה בתוך הרשות... יעני על אמיל", אומר ביטון. "הקלטתי אותו, אבל אנשי הרשות ניתקו לי את האמא של הטלפון. רק ביפן הצלחתי לפתוח אותו, את כל הממורי", הוסיף.
"יש הרבה דברים שהמשטרה עשו... ואסור לי לספר מה שכואב לי מבפנים... למשל, אם יש אנשים שנפלו סתם על הדרך... הבנאדם, אמיל, אמר לי: 'לא רוצה להתעסק בסמים, מה אתה מדבר איתי על סמים? עזוב אותי מסמים!'. זה בהקלטות. אז אני משדל אותו ומשדל אותו, ואני אומר להם למפעילים: 'יש פה שידול', והם אומרים: 'נעשה לך פגישה עם נורבר'... עושים לי פגישה בבית מלון, בבית חולים מאיר, בשרתון - ואני את הכל הקלטתי. ומי אמר לי להקליט אותם? השוטר (הסמוי) שעבד איתי. הוא אמר לי: 'אל תאמין לאף אחד בעל פה'. אז הקלטתי אותם כל הזמן. הייתי משאיר את הטלפון דלוק אצלי בכיס עד שהייתה נגמרת הבטרייה".
אבל איפה הבעיה שלך איתם?
"עשו איתי הרבה שגיאות; הייתי צריך להיות ברשות ועזבתי. לא חתמתי על החוזה כי שיקרו אותי, עבדו עלי, הבטיחו לי דברים שונים ממה שנכתב בחוזה, אסרו עלי לדבר עם עורך דין", הוא אומר ומפנה לחוזה שבו אכן אין אזכור לעורך דין. "כל החוזים שלהם בולשיט, חארטה... הם אמרו לי שההסכם זה סתם, רק לבית הסוהר, כאילו להראות לשופט של ועדת השחרורים. לקחו אותי לפרקליטה האחראית, הרימו לי בגמול עוד משהו מעבר ל־100 אלף שהבטיחו, הוציאו אותי מהכלא והבטיחו לי חיים חדשים, אזרחות חדשה. והנה אני כאן, עם הילד שלי. בלי אוכל, בלי כסף ובלי אזרחות חדשה.
"וואלק, אני סובל. במשטרה הבטיחו שידאגו לי לכל החיים, אבל הוציאו אותי מישראל אחרי שני אירועי לב בלי ביטוח רפואי אפילו. כל אשפוז שלי פה בתאילנד, וגם התרופות - הם עולים לי הון תועפות... מה אגיד לך, אין לי מה לדבר איתם. בפעם האחרונה אמרו לי: 'אל תדבר איתנו, לא חייבים לך כלום. אתה רוצה להישאר בקשר? תישאר בקשר; לא רוצה? אל תישאר'. אני אוהב את המפעילים מלהב - אבי נידם, לאון הירש, וכולם - אבל אני לא רוצה לדבר איתם.
"מה אגיד, שאני מאוים? כל מה שאדבר הם יצטרכו לפתוח תיקים ועדויות. ושמע, אני מאוים מכל הכיוונים. אמיל נגנב עלי, כי הוא באמת לא רצה לעשות שום עסקאות סמים, לא רצה. כל הזמן היה אומר לי: 'מה אתה רץ מהר... רק השתחררת מהכלא'... המשטרה הלחיצה אותי בשביל שהוא ייפול, והוא נפל. למה? כי חפרתי לו בור שיפול בו, הוא לא רצה להתעסק בשום דבר, יש לו את העסקים שלו, כספים... הם יכולים לפרק אותי בכל רגע נתון. שלחו אלי כאן מישהו של מיכאל מור, חטף ממני כמה סטירות והלך, מבין? הם מסוכנים. אני יכול לעשות איתך כתבה עכשיו - ומחר תשמע: 'שמעון ביטון נרצח, אכל כדור בראש'".
בינתיים, שמעון ביטון הוא שנתן כדור בראש. בהקשר הזה מותר להפנות ביקורת גם לבתי המשפט, המסייעים למשטרה ולפרקליטות להסתיר שמות ותמונות של עדי מדינה מסוכנים, בחסות החוק להגנת עדים והמאבק בפשע. אם השופט אברהם טל לא היה דוחה את בקשת "מעריב־סופהשבוע" לחשוף את שמו ואת תמונתו של ביטון אחרי הגשת כתב האישום וחשיפת חומר הראיות, ייתכן מאוד שאלי כהן האומלל היה עדיין בחיים, ועל הפרק יש עוד כמה עדים פסיכופתים מהסוג הזה.
תעלומת האישה
כאמור, השאלה שנותרה פתוחה היא לאן נעלמה אשתו התאילנדית של ביטון. עם היוודע דבר מעצרו על הרצח הברוטלי של אלי כהן והעלמת הגופה בקיר חדר המדרגות, מיהר אביה להתייצב בתחנת המשטרה ולתהות אם בן זוגה ב־20 השנים האחרונות העלים גם את בתו, שכן הוא לא שמע ממנה מילה זה שנה כמעט.
נאנטייה סאנגוראי (37) לא הייתה צעירה תאית תמימה, אלא צרכנית סמים וקרימינלית לא קטנה, שליוותה את ביטון במסעות הסחר שלו. כאשר הוא נעצר על הרצח בתאילנד ב־1998, היא נשאה ברחמה את בנם המשותף. במהלך המעצר היא גידלה את הילד, עד שביטון זוכה מהרצח והוסגר לישראל ב־2004, אז נשלח הילד אחריו לבני המשפחה בחיפה. על פי הדיווחים המשיכה סאנגוראי להסתבך עם המשטרה וכן הביאה לעולם עוד שלושה ילדים משלושה בני זוג נוספים.
עם מעצרו של ביטון השבוע, כאשר ביקש האב מהמשטרה לחקור את היעלמות בתו וביטון הגיב שהיא נעצרה בלאוס על הברחת סמים והוא אינו יודע היכן היא, גרסתו הייתה מחשידה ביותר. לפי הפוסט של בנגקוק, ביטון ג'וניור אמר לשוטרים כי הוא נכח בדירה בזמן הרצח, אבל לא ראה אותו ולא השתתף בו. באשר לאמא שלו, שאותה הוא בקושי זכר כאשר חזר לתאילנד לאחר 12 שנים בישראל, טען הנער כי אביו גירש את אמו מהבית מאחר שהיא גנבה להם כסף.
גם גרסת הילד נשמעה תמוהה משהו בנסיבות העניין, אלא שאז חזרתי לשיחה עם ביטון מחודש מאי. כבר אז הוא סיפר על הקשר שנותק מהאמא של בנו ועל כך שחגג לילד בר־מצווה בכסף שקיבל מהמשטרה, זמן קצר לאחר ששוחרר מהכלא והופעל כסוכן סמוי. "חודש וחצי אחרי שהגעתי לתאילנד, אמא של הילד שלי גנבה לי את כל הכסף שהבאנו מהארץ", הוא אמר. "אשכרה דפקה לנו את כל הכסף, לי ולילד שלי. השאירה אותנו בלי כלום וברחה לאיזה מדינה, כי היא הייתה כאן בכלא. הכניסו אותה לכלא שמה גם במדינה השנייה. דיווחתי למשטרת ישראל, אבל הם לא רוצים להתערב בעניין הזה; אמרו לי גם לא לספר לתאילנדים שהיא גנבה את הכסף... אז הם שלחו לנו עוד 60 אלף שקל, כסף של חינוך הילד".
במהלך השיחה, כאשר הלין על קשייו הכלכליים, הוא אמר כמה פעמים שכבר יש לו ילדה נוספת מאישה אחרת. "אני עם שני ילדים עכשיו, נולדה לי ילדה... אני צריך לדאוג למשפחה שלי".
אז אתה חי בתאילנד עם האישה ושני הילדים?
"אשתי? לא... עכשיו יש לי אישה חדשה... אני לא עם ההיא, ההיא נמצאת באיזה מדינה אחרת, באיזה בית סוהר, לא בדיוק יודע".
מדוברות המשטרה נמסר כי אין בכוונתם להיכנס לגופן של הטענות. מהפרקליטות נמסר כי: "התיק בעניין אמיל רפאלוב עודנו נדון בבית המשפט ולפיכך לא נוכל להרחיב. נאמר רק כי כל השיח שהתקיים בין השניים מתועד באופן מלא והוגש לבית המשפט. התביעה בדקה את הדברים לעומקם ולדעתנו אין בהם שידול כלל ועיקר".
רשימות נוספות של אמיר זוהר ב-POSTA.CO.IL