תקראו לזה זגזוג מפואר, תגידו שמדובר בפליק פלאק מרהיב לאחור, תכנו את זה "דברים שרואים משם" גרסת הבית היהודי; עם העובדות יהיה קשה להתווכח. שר החקלאות אורי אריאל מקדם בחודשים האחרונים במרץ רב תוכנית שתעביר שטחי ענק בנגב לבעלותם הפרטית של בדואים, תוכנית שהיא העתק מדויק של זו שהוא וחבריו ניהלו נגדה מלחמת עולם רק לפני שנים ספורות, כשמי שהיה חתום עליה אז היה השר לשעבר בני בגין.

נחזור רגע אחורה. במחצית אפריל 2013 נראה שהתוכנית של בגין להסדרת התיישבות הבדואים בנגב קורמת עור וגידים. בגין הסכים אז לתת לבדואים מה שאיש לפניו לא נתן, ולהעניק במתנה לכל בדואי שטוען לבעלות על קרקע מחצית מהשטח שלבעלות עליו הוא טוען, בלי שיצטרך להוכיח שהקרקע הזו שייכת לו.

בבית היהודי נזעקו אז מהיוזמה. חברי הכנסת של המפלגה עשו הכל כדי לטרפד אותה. זבולון כלפה ואורית סטרוק נלחמו בוועדת הפנים. איילת שקד ניהלה מערכה משלה מאחורי הקלעים. מאגף אחר העניק בצלאל סמוטריץ', אז איש עמותת "רגבים", סיוע ארטילרי. בחזית הגבוהה יותר לקח שר השיכון אורי אריאל את המשימה על גבו ושיגר מכתב דחוף לראש הממשלה בדרישה להסיר את הסוגיה מסדר היום.

עד כדי כך היה משוכנע אריאל שהתוכנית הרת אסון, שבשלב מסוים הוא גייס כמה אנשי מקצוע שמבינים בענייני הבדואים והנגב, וכשהוא מצויד במפות של דרום הארץ קבע פגישה דחופה עם ראש המועצה לביטחון לאומי, האלוף במילואים יעקב עמידרור, כדי להעמיד אותו על ההשלכות החמורות של התוכנית. בסופו של יום המאבק צלח. הצעקות של הערבים נגד התוכנית מזה והצעקות של אנשי הימין נגדה מזה, יחד עם העובדה שבני בגין שדחף אותה בכל כוחו נפלט מהמערכת הפוליטית, הביאו להשלכת התוכנית לפח.

עם כינונה של הממשלה הנוכחית, דרשו ב"בית היהודי" לקבל לידיהם את האחריות לטיפול בסוגיה הבדואית, עבור שר החקלאות אורי אריאל. כמה חודשים אחרי שנכנס לתפקיד שאלתי אותו לעמדתו באשר לדרישת הבדואים לקבל לבעלותם אדמות בטאבו בהיקפים גדולים. אריאל השיב שהוא לומד את הנושא. מה יש ללמוד? שאלתי אותו, הרי כבר למדת בקדנציה הקודמת ואפילו נלחמת בחירוף נפש נגד. אני לומד, השיב שוב. ובכן, גבירותי ורבותי, מהפך.

בימים אלה מסיים השר אריאל את העבודה על תוכניתו החדשה ובימים הקרובים הוא אמור להציג לראש הממשלה הצעת חוק מסודרת ומקיפה. השבוע הוא כבר גישש אצל ראשי ועדות בכנסת, כדי לראות אם יסייעו לו לקדם את המהלך כשזה יגיע לשולחנם.

מי שעומד מאחורי התוכנית הזו הוא לא אחר מאשר ח"כ בני בגין. אנשיו של אריאל מתייעצים איתו ומקבלים את אישורו לסעיפים בתוכנית, כאילו היה עדיין השר הממונה על הנושא. בגין התנה את תמיכתו בחוק בכך שהוא יהיה דומה לזה שהוא עצמו הגיש בעבר, זה שמולו התייצבו בבית היהודי. אורי אריאל לא התנגד. לפני כמה ימים הגיעה לידי הטיוטה האחרונה של הצעת החוק של אריאל. השוויתי אותה להצעה ההיא של בגין. דף מול דף, פסקה מול פסקה, מילה מול מילה. למעט תיקונים טכניים קלים ביותר, מדובר באותה הצעה בדיוק. העתק מושלם. הקול קול אורי אריאל, הידיים ידי בני בגין.

אורי אריאל. אנשיו מתייעצים עם אנשי בגין. צילום: פלאש 90

# # #

תזכורת ומעט רקע. ב־1948 חיו בנגב סדר גודל של עשרת אלפים בדואים, כיום חיים באזור הזה כ־230 אלף. כמחצית הבדואים מתגוררים בעיירות החוקיות שהקימה המדינה, עוד כמחצית בעשרות אלפי מבנים בלתי חוקיים בפזורה.

בשנות ה־70 אפשרה מדינת ישראל לבדואים לרשום באופן מסודר את "תביעות הבעלות" שלהם. כל בדואי שטען שהמשפחה שלו החזיקה בבעלותה אדמות מימים ימימה קיבל את האפשרות להגיע לפקיד ההסדר ולרשום את טענותיו. בלי הוכחות. בלי ראיות. בלי אסמכתאות. המדינה, מצדה, הבהירה לבדואים כבר אז שהיא רואה ברישום הזה אוסף טענות בלתי מחייב. הבדואים, מצדם, ראו בתיקים הללו שיושבים במשרד המשפטים משום הכרה של המדינה בבעלותם על האדמה.

יותר מ־3,000 תביעות הגישו אז הבדואים, על שטח ענקי של קרוב ל־800 אלף דונם. כמעט כל מטר במשולש באר שבע־ערד־דימונה נתבע על ידי מישהו. חלק מהתביעות היו על פניהן חסרות בסיס. על כמה שבטים העיד שמם שאינם מכאן ושהגיעו ממצרים או מאזורים אחרים. שבטים אחרים הם בנים למשפחות שהובאו בעבר על ידי הבדואים כעבדים, ובלי שום ספק לא החזיקו פה קרקעות משל עצמם. בחלק מהמקרים הצביעו כמה חמולות על אותה קרקע, כשכל אחד נשבע שהיא שייכת לאבות אבותיו. עשרות חמולות הגישו תביעות על אדמות שעליהן הוקמו מושבים וקיבוצים ועל שכונות בבאר שבע, בנתיבות, בדימונה ובאופקים.

ללא חובת הוכחה

בני בגין ואורי אריאל מתכננים כיום לחלק את הבדואים תובעי הבעלות לשתי קבוצות עיקריות. בדואי שתובע קרקע שהוא מחזיק בה בפועל היום יחזיר אותה למדינה ויקבל בתמורה במקום אחר קרקע שגודלה 50 אחוז מהקרקע שלבעלות עליה הוא טוען, כשאת החצי השני תשלם לו המדינה בכסף.

בדואי שתובע קרקע שהוא לא יושב עליה היום יקבל בטאבו קרקע חלופית שגודלה רבע מגודל הקרקע הנתבעת, ואת שאר שלושת הרבעים בפיצוי כספי. את הקרקעות שישחררו הבדואים, כך לפי התכנון, תיקח המדינה ותחלק אותן מחדש למי שיצטרפו להסדר הזה.

כדי להבין עד כמה דרמטית ומרחיקת לכת היוזמה הזו, נבהיר שהבדואים לא יצטרכו להוכיח דבר. הם לא יצטרכו להציג קושאן על הקרקע. הם לא ייאלצו להביא עדים שסבא שלהם גר עליה. כלום. די בכך שבדואי יספר שקרקע שגודלה 100, 400 או 1,000 דונם שייכת למשפחתו כדי שאורי אריאל ייתן לו חצי מזה בטאבו ואת השאר בכסף.

כדי להבין עוד יותר עד כמה מדובר באבסורד, צריך להזכיר שבמהלך השנים ניהלו כמה עשרות בדואים הליכים משפטיים מול המדינה, בניסיון להוכיח שהקרקע שהם חיים עליה שייכת להם. עד כה כל הבדואים, ללא יוצא מן הכלל, הפסידו בתביעות הללו. ממחר, אף שבתי המשפט קבעו שאין להם הוכחה שהאדמה שייכת להם, אורי אריאל ייתן להם אותה כאילו אין כאן מדינה ואין כאן חוק ואין כאן בית משפט. אם תרצו, אין חוק עוקף בית משפט יותר מזה.

הנכונות הזו של המדינה לשלם פיצויי עתק למי שמעולם לא הצליח להוכיח שהשטח שלו, נכונות שלא נולדה אצל שר החקלאות הנוכחי, הביאה איתה במהלך השנים ביקורת קשה. פרקליטת מחוז הדרום לעניינים פליליים לשעבר יסכה לייבוביץ העידה לפני שנים בפני ועדת השופט אליעזר גולדברג, שבחנה את סוגיית התיישבות הבדואים בנגב. "קשה לי לקבל שכשהמדינה אומרת 'עניין הזכויות לא ברור'", אמרה. "אני, שיודעת מה גבולות הדירה שלי, וזה כתוב איפה שצריך להיות כתוב, וזה מדוד, והבעלים ברורים, קצת קשה לי כשהמדינה אומרת 'טוב, אני לא אעשה את זה למגזר שלם על אלפי דונמים'. אומרים 'בסדר, אז נמצא איזשהו סידור אחר. לא נפשפש בזכויות שלכם'".

מה שהופקע לא חוזר

תכף נחזור לבעיות הקשות שמעלה חוק אריאל־בגין, אבל לפני כן ישנה עוד נקודה שחשוב להדגיש, לטובת מי שסבור בטעות שבחוק הזה יש כדי לסייע למגזר הבדואי, מגזר שללא ספק זקוק לסיוע.

בהצעת החוק של אריאל אין כדי לפתח ולו יישוב בדואי אחד. אין כדי לספק תעסוקה או חינוך או תשתיות. אין כדי לפתור ולו בעיה אחת של המגזר, או לשפר את מצבו. כל האדמות הללו, שמתכוון השר להעניק בטאבו, אינן קרקעות שיופנו לטובת הכלל. מדובר בקרקעות בהיקף אדיר של כ־170 אלף דונם, שיועברו עד המטר האחרון לידיים פרטיות. קרקעות שיירשמו על שמם של בדואים פרטיים, שמהווים משהו סביב חמישית מאוכלוסיית הבדואים של הנגב.

אל כמה מהסעיפים הבעייתיים של החוק הזה כדאי מאוד לשים לב. בעשורים הראשונים שלה הפקיעה המדינה קרקעות בהיקפים גדולים. חלק מההפקעות התבצעו בגלל צרכים ביטחוניים, חלק בגלל צרכים התיישבותיים, חלק בגלל צרכים תשתיתיים. כל ההפקעות הללו קיבלו את חותמת הכשרות של בתי המשפט. עד היום היה ברור שמה שהופקע בשנים ההן לטובת המדינה לא חוזר. שהדרך היחידה לקבל פיצוי היא בכסף, גם זה רק אחרי הוכחת בעלות על הקרקע. עכשיו משנה אורי אריאל את הנוסחה ההיסטורית ההיא ומאפשר לבדואים לתבוע ולקבל קרקעות גם עבור ההפקעות ההן.

מעבר לעובדה שצריך להזכיר שוב שהמתנה הזו תינתן לאנשים שלא הוכיחו מעולם את בעלותם ולו על סנטימטר אחד, הרי שהשר אריאל עלול להכניס למשחק הזה גם את תומכי זכות השיבה. אם הבדואי שמעולם לא הוכיח בעלות זכאי לקבל קרקע 70 שנה אחרי ההפקעה, למה שהזכות הזו לא תעמוד לערבי ממרכז הארץ שמחזיק בקושאן והמדינה קמה ב־48' על חורבות הבית שלו?

בעבר, אגב, כשבני בגין העלה את ההצעה הזו, נלחם בה יו"ר ועדת חוקה לשעבר ח"כ דודו רותם המנוח בכל כוחו. רותם, שחשש מרעיונות שהחוק הזה יכניס לראשם של פליטי 48', דרש להכניס בו סעיף שיקבע שאין פיצוי על קרקע שהמדינה הפקיעה. שמה שהיה היה. אריאל, כאמור, החזיר הכל אחורה.

עוד שני דברים משמעותיים עשה אורי אריאל בחוק הזה. האחד, הוא הרחיב את השטח שהבדואים שמתגוררים בו יוכלו לתבוע קרקעות, ומתח אותו מקריית גת ועד אילת. השני, הוא עיגן בחוק את הזכות לקבל מגרש מפותח למגורים, חינם אין כסף, גם למי שאין לו שום תביעת בעלות וכל מה שיש לו הוא העובדה שהוא בדואי ולא יהודי, גם אם הוא גר בלהבים ולא בפזורה הבדואית.

חוק מדבר מס' 1

עוד מילה על ההיתכנות של החוק הזה. התוכנית של אריאל אומרת שכל בדואי שיצטרף להסדר יחזיר למדינה את הקרקע שעליה הוא יושב ואותה הוא תובע, ויקבל תמורתה כסף וקרקע בטאבו במקום אחר. אריאל חושב כך להשיג שתי ציפורים במכה: הוא גם יכניס את הבדואים שמפוזרים בשטח לתוך יישובים מסודרים, וגם יחזיר לבעלותה של המדינה קרקעות ענק שאליהן פלשו הבדואים בעשרות השנים האחרונות ושעכשיו הם יפנו. נשמע טוב, נכון? ובכן, השבוע ישבתי מול מפת הקרקעות של תובעי הבעלות, שלפי החוק הם בעלי פוטנציאל ליטול חלק בחגיגה.

גם אם התוכנית של אריאל תצא אל הפועל (אין סיכוי שזה יקרה) והם אכן יחזירו אדמות למדינה, תמצא את עצמה המדינה עם רסיסי חלקות שמפוזרים בכל הנגב המזרחי. 5 דונם פה, 30 דונם שם, ומסביב שבטים שבטים של בדואים. ומה יעשה אורי אריאל בחלקיקי האדמות האלה שיחזרו פתאום לבעלות המדינה, כשהן כלואות מכל עבריהן בשכנים בדואים? יבנה שם פקולטה לחקלאות? בית כנסת? קניון? גרעין תורני? לא. בשטחים הקטנים הללו, שיהיו מוקפים במשפחות בדואיות וביישובים בדואיים, לא ניתן יהיה לעשות דבר. מה זה אומר בפועל? זה אומר ששבועיים בדיוק אחרי שהבדואים יעזבו אותם הם ישובו אליהם בחזרה. בקיצור, ישראבלוף אחד גדול.

גם המחשבה שאדמה שיפנה בדואי אחד תוכל לשמש כדי להעניק אותה לבדואי אחר היא אשליה של מי שלא מכירים את חוק המדבר מספר 1. שום בדואי לא ייכנס לעולם לשטח שבדואי אחר תבע עליו בעלות. פשוט לא ייכנס. כך זה עבד תמיד. כך זה יעבוד גם הלאה.

וכל זה עוד לפני שדיברנו על כך שבנגב המזרחי אין מספיק קרקעות לתת לבדואים תובעי הבעלות, מה שיחייב את השר אריאל להעביר לבדואים קרקעות גם בנגב המערבי, מקום שהמדינה הקפידה עד היום להשאיר מחוץ למשחק. אחרי שאורי אריאל עשה את סיבוב הפרסה שלו, יהיה מעניין לשמוע עכשיו מה חושבים על זה חבריו למפלגה נפתלי בנט, איילת שקד ובצלאל סמוטריץ'.