ין סנטורו, עיתונאי: "כאשר צפיתי בסרט 'הוואלס האחרון' בפעם הראשונה ב-1978, כמעט יצאתי מהאולם, אף שאני מעריץ של מרטין סקורסזה ושל 'הלהקה'. אני אחד מאלה - קטני האמונה אם תרצו - שקיבלו חזרה מביל גרהאם את הכסף לכרטיסים שקנו להופעה המקורית ב-1976 באולם 'ווינטרלנד' בסן פרנסיסקו כאשר שמעו שהקונצרט יצולם לסרט וגרהאם החליט להגיש לפניו ארוחת חג ההודיה. החלטה שהקפיצה את מחיר הכרטיס ל-25 דולר".

רון מיברג: לפעמים אתה מתחרט על דברים שעשית ולפעמים על מה שלא. זאת הייתה תחילת השנה השנייה שלנו בעיר וחיינו על תקציב של סטודנטים. שכר הדירה בצ'יינהטאון היה 135 דולר, וארוחת צהריים ב"Soup Factory" עלתה 7.50 דולר לזוג. חבר בבית ספר הציע לי לקנות כרטיסים להופעה. 50 דולר לזוג. האטרקציה הייתה ברורה וזוהרת, אבל תחשיב קצר העלה שקצרה ידינו. כדי לסבר את האוזן: לצד 'האחים אולמן' שהיו בתקופה רעה, ניגנה 'הלהקה' את המוזיקה הטובה ביותר באמריקה. גם עכשיו, 40 שנה אחרי המיתוס, איני סולח לעצמי.

ג'ין סנטורו: "הסרט הוא תרועת אשכבה ל'הלהקה' וגם שלא בכוונה, סופה של תקופה. תחושת הכבוד כלפי הכוכבים המוזיקליים החולפים לפני המצלמות מתערבבת עם ריאליזם פעור עיניים נוכח מיטב הראיונות הקצרים שהם קטעי הקישור בין השירים. אף על פי שאלה נגועים מדי ברומנטיקה ובאהבת המוזיקה הלא בררנית של סקורסזה".

פאולין קייל, מבקרת קולנוע: "סרט הרוק היפה ביותר שנעשה אי פעם". בארני הוסקינס, ביוגרף "הלהקה": "לקח זמן עד שחברי 'הלהקה' הבינו עד כמה רציני היה רובי רוברטסון בכוונתו לפרק את הלהקה או להפסיק את הופעותיה החיות. מבחינת ריק דאנקו וליבון הלם במיוחד, ההחלטה לקטוע את מסע ההופעות הייתה לא אטרקטיבית, מאיימת וכמעט סופנית".

ליבון הלם, מתופף וסולן: "הייתי המתנגד העיקרי לרעיון לסיים כך את פועלה של 'הלהקה', אבל העמדה הסרבנית שלי לא קנתה אחיזה. הבנתי מדוע החברים הסכימו לרעיון שלא להופיע יותר ולחיות בדרכים. הייתי היחיד שהיה בעד להמשיך להופיע. מנהל המוטל לא מדכא אותי, אני יכול לשבת ולפטפט איתו יום שלם".

רובי רוברטסון, גיטריסט ומחבר השירים: "הרעיון של הופעת פרידה ברוח החגיגית של לוויה בניו אורלינס התגבש במוחי כדרך היפה ביותר להגיד שלום. אז עלה בי הרעיון של 'הוואלס האחרון'. חשבתי שזה יהיה מהלך עם נשמה. אמרתי לחברים, שאיננו רוצים להמשיך לנדוד יותר מעיר לעיר, עלינו להתפתח לשלב הבא. אני חושב שעלינו להיפרד ולעשות את זה באירוע מוזיקלי. להזמין חברים המייצגים תחנות חשובות בדרך שעשינו ברוק'נרול. כולם אמרו 'כן!'".

בארני הוסקינס: "מכיוון ש'הלהקה' הייתה אמורה להופיע ב'ווינטרלנד' בחג ההודיה, ביום חמישי, 25 בנובמבר 1976, זה היה הגיוני להפוך את ההופעה ל'וואלס האחרון' ולסגור מעגל בסן פרנסיסקו, המקום שבו התקיימה הופעת הבכורה שלנו שבע וחצי שנים קודם לכן. אבל לביל גרהאם היה רעיון גרנדיוזי יותר".

ביל גרהאם, אמרגן: "רציתי להפוך את ההופעה ל'הכל בכרטיס אחד'. ארוחת חג מפוארת וקונצרט, ולא להודיע מראש מי יהיו האורחים המוזיקליים. אמרתי לרובי: 'סמוך עלי שהמוניטין שלי בסן פרנסיסקו טוב מספיק כדי להכריז 'הלהקה וחברים' וסעודה בת שבע מנות תמורת 25 דולר. הקהל יידע שהתמורה תהיה מלאה". גרייל מרקוס, מבקר תרבות: "רבים מהמעריצים האמיתיים של 'הלהקה' לא היו מסוגלים להשתתף במופע הפרידה. עבור זוג אוהדים, 50 דולר קנו להם מריחואנה טובה לשבועיים".

ביל גרהאם: "מי שקנה כרטיס ידע כי יגישו לו קוויאר. מאז הקונצרט עבור בנגלדש של ג'ורג' הריסון לא נאספו כוכבים רבים כל כך להופעה אחת". בארני הוסקינס: "שם אחד, כמובן, הבהב מעל האחרים, וזה היה בוב דילן. אילו דילן לא היה יכול או היה מסרב להשתתף בהופעה של מי שהייתה להקת הליווי החשמלית הראשונה שלו, היה ה'וואלס האחרון' אנטי-קליימקס. רובי ניגן כל כך הרבה בגיטרה בחזרות להופעה עד שהאצבעות שלו היו חתוכות ופצועות. אם 16 שנים בדרכים לא הרגו אותו, נראה ש'הוואלס האחרון' יעשה את העבודה".

בארני הוסקינס: "המפיק ג'ונתן טאפלין הציע שאם רובי רוצה לעשות משהו שונה באמת, כדאי שיפנה למרטין סקורסזה. אמרתי שמרטי הוא הבמאי המושלם לזה ורק חיברתי ביניהם. הלכנו לילה אחד למשרד של מרטי ב-MGM והצגנו את הרעיון בפניו. סקורסזה נדלק. אחרי התלבטויות שונות הוחלט לצלם את ההופעה בשבע מצלמות 35 מ"מ בסינק מלא. עד אז צילמו הופעות ב-16 מ"מ. 'הלהקה' שילמה מכיסה 150 אלף דולר על חומר הגלם, והצלמים וסקורסזה יעבדו תמורת אחוזים אם הסרט ייצא לפועל. סקורסזה הכין תסריט של 200 עמוד, ולכל שורה בכל שיר הוא כתב הוראות בימוי והעמדת מצלמה.

רובי עף מרמת הידענות האינטימית של סקורסזה את השירים. 'הוא הכיר את השירים כמוני' אמר רובי, 'שירים אנונימיים יחסית כמו הרצועה החמישית באלבום 'Cahoots'. הוא הכיר את כל המילים של הבית השלישי!'. במבט לאחור ניתן לומר שרובי הפך את פרפור הגסיסה של 'הלהקה' לרווח ולתהילה שלו".

רוני הוקינס, זמר: "ראיתי את כל הכוכבים הגדולים מגיעים להופעה בלימוזינות הגדולות שלהם, מסוממים מקוקאין, בחצי הכרה ונתקלים בקירות". בארני הוסקינס: "ביל גרהאם הזמין 220 תרנגולי הודו, 1,000 ק"ג בטטות, 400 ק"ג פשטידות דלעת ובשר, 6,000 לחמניות, 1,600 ליטר מיץ תפוחים, 360 ליטר רוטב בשר ועוד מאות ק"ג של רוטב חמוציות.

לטובת הוד בוביותו הצמחוני ודומיו, הגיעו 100 ק"ג סלמון טרי מלואי קמפ, חבר של דילן מאלסקה. דילן שהיה באמצע סיבוב ההופעות 'The Rolling Thunder Review', שאותו הנציח בסרט 'רנלדו וקלרה', הבהיר שסקורסזה רשאי לצלם אותו שר שני שירים בלבד". גרייל מרקוס: "כאשר ליבון הלם שר גרסה כמעט דומעת של 'הלילה שבו נוצחו מדינות הדרום', במה שאמורה להיות ההופעה האחרונה, קשה היה שלא לחשוב כמה עצוב זה שליבון עוטה את דמותו של וירג'יל קיין בהרכב המלא של 'הלהקה'... אף על פי שהיו ארבעה קנדים ואמריקאי אחד מארקנסו, שירי 'הלהקה' תמיד היו מבחינתי כמו דרכון חזרה לאמריקה שאיננה יותר, ממלחמת האזרחים ועד מרטין לותר קינג".

רון מיברג: רבים מדי, כולל אני, כותבים כמעט 40 שנה בשבחי ההופעה והסרט. זו תגובה אינסטינקטיבית היוצאת מהלב על חיסולה הברוטלי של אחת הלהקות המשפיעות ביותר באמריקה. מה שקרה במרוצת הזמן והצפייה הפולחנית השנתית בסרט, היה ההכרה שהוא הרבה פחות ממה שרצינו שיהיה ומה שהגיע לנו. זה אינו הצורך המוכר לשחוט פרות קדושות או לספק גרסה רוויזיוניסטית מעודכנת של מיתוס מתפוגג. זה משהו הקורה לנגד עיניך ואינך יכול להתעלם ממנו. כמו העובדה שהסאונד היה כה מחורבן, עד שהיה צריך להקליט את כל השירים מחדש. כמו הדרתו מהסרט של מישהו כה קריטי ל'להקה' כמו ריצ'רד מנואל. כשהוא שר בית של "I shall be released", המצלמה לא מוצאת אותו.

ג'ין סנטורו: "מעט מאוד מההופעות ומהאמנים יכולים להיחשב מיוחדים. שום כימיה מיוחדת לא מתרחשת על הבמה והמסך, חוץ מהידיעה הקשה לעיכול שזה הוואלס האחרון של 'הלהקה'. אני מוצא את עצמי תוהה האם חלק מהאמנות של 'הלהקה' הוא יכולתה להיעלם מוזיקלית. אלמלא תיקונים רטרואקטיביים מסיביים של סאונד ותמונה, ספק אם היה נשאר מה לראות.

רובי רוברטסון, גארת הדסון, ריק דאנקו, ליבון הלם וריצ'רד מנואל. איור: נעמי ליס־מיברג

כיריית הפתיחה לתחילת היחסים המקצועיים ביניהם הנמשכים עד היום, אין ספק בקיומו של ההיבט ההומו־ארוטי של יחסו של סקורסזה לרוברטסון. המצלמות מאוהבות בו. הסרט מלא בצילומי תקריב שלו שר את לבו למיקרופון כבוי, עד כדי כך היה זמר גרוע. כוכבי הסרט הם ריסי עיניו הארוכים. מהעריכה הסופית עולה שרובי מוקף בחבר'ה טובים, לא ממושמעים, הסובלים מחוסר יכולת לנסח משפט שלם שעה שרובי עוזר להם לסיים. רק ליבון הלם, שהסתייגותו וכעסו מהמעמד ניכרים, מדבר ברהיטות על שורשיו התרבותיים והמוזיקליים.

רוברטסון הפך למנהיג הלהקה דה-פאקטו, לדיוקן הציבורי שלה ולאיש העסקים הממולח, שרשם על שמו את כל זכויות היוצרים של השירים שהם ההכנסה האמיתית במוזיקה. הוא רצה לפרוש ולשם כך הקים מנגנון שחיסל את החבירה המוזיקלית החד-פעמית. עובדה שארבעת הנותרים המשיכו להופיע יחד בהרכבים שונים ורוברטסון לא השתתף מעולם". גרייל מרקוס: "ההופעה הייתה מנופחת, אבל 'הלהקה' הצליחה לחמוק מהפרטנזיות שהקיפו אותה". ג'ים מילר, "רולינג סטון": "תיעוד ההופעה הוא אלבום שולחן קפה שנועד להרוות כמיהה לנוסטלגיה, רק כדי לעמוד זנוח על מדף ולהעלות אבק".

רון מיברג: אין סיבה לחזור שוב על הפכים האזוטריים, על גביש הקוקאין שהיה דבוק לאפו של ניל יאנג ושכדי לסלק אותו מהסרט היה צריך להמציא משהו לכסות אותו בעריכה, כל פריים בנפרד. או על הזלזול שבו התקבלה הזמנתו של מאדי ווטרס להופעה, עד כדי כך שצוות הצילום לא היה ערוך להנציח את השיר "Mannish Boy" במלואו. או על התרגשותו הילדותית של סקורסזה, כאשר רצועת הסטרטוקסטר של אריק קלפטון השתחררה ורובי נחלץ לכסות עליו בסולו. או על שיר הנושא האינסטרומנטלי לסרט שכתב רוברטסון ונשמע כמו מוזיקה למעליות דרך אנטון קאראס מ"האדם השלישי". ושני הג'ם סשנים המשמימים אחרי ההופעה. 40 שנה אחרי, הסרט מתפורר. הוא אינו "האזרח קיין" של הרוק.

גרייל מרקוס: "זה לא נראה כסרט רוק, מכיוון שהמצלמות לא נישאו על כתף ומשום שהצילומים יציבים, חלקים, עם דולי, תקריבים וקומפוזיציה מחושבת. במקום לצפות באנשים מנגנים מוזיקה, אנחנו רואים כיצד עושים מוזיקה. את הסימנים אחד לשני, את רגעי אי־הוודאות, האלתור והפניקה". דייב מארש, "רולינג סטון": "כרוניקה של מוזיקאים נחשבים לשעבר, 'הוואלס האחרון' הוא הישג מוזר, החללים הכהים הם הרקע המתאים לחבורה של אסתטיקנים פושטי רגל, המתחבאים מעולם שבו אין להם עתיד".

בארני הוסקינס: "אם היה למישהו ספק לאן מועדות פניו של רוברטסון ומה הסיכוי שיחבור לחבריו באולפן ההקלטות כמובטח, כל שהיה עליו לעשות הוא לעקוב אחרי אורגיות הקוקאין של סקורסזה ושלו בדירתו של הבמאי במלהולנד דרייב בהוליווד. הייתה תקופה שבה השניים ראו את השמש זורחת כל בוקר אחרי לילה של סמים ונשים (הם היו פרודים מנשותיהם). רוברטסון עבר לגור עם סקורסזה אחרי שאשתו זרקה אותו מהבית. השניים ראו עצמם כ'אמנים שלא הבינו אותם'". רון מיברג: כל ההרכבים השונים שבהם הופיעו והקליטו במרוצת השנים לא החזירו את ימיהם היפים. עם כל הטינה כלפיו, רוברטסון היה גיטריסט גדול שבלעדיו נפער חור בהרכב המוזיקלי. רוי ביוקנן החליף אותו לזמן קצר עד ששתיינותו גברה עליו.

בהופעה שראיתי ב"ביקון" בניו יורק היה ההרכב אקלקטי וחסר. דייב מייסון שאמור היה להוביל בגיטרה, לא הגיע כלל. קריירות הסולו שלהם לא צלחו, בעיקר משום ש"הלהקה" הייתה ישות מוזיקלית נדירה כשהייתה שלמה, וקרטעה והתקשתה לכתוב שירים חדשים בנפרד. התמכרויות ותיקות לאלכוהול ולסמים שהיו תחת שליטה כל עוד היה היעד ברור, התפרצו בכל נבזותן. ללא אלבומים חדשים והופעות מעטות, כאשר רוב התמלוגים משיריהם ממלאים את כיסיו של רוברטסון, נקלעו החברים למצוקה כלכלית קשה.

בארני הוסקינס: "ריצ'רד מנואל דעך במהירות. אחרי שאשתו ג'יין עזבה אותו בפעם האחרונה ולקחה את ילדיהם לטורונטו, חבר מנואל לגרופי בשם ארלי, שתה ועשה סמים עד אובדן חושים. לרוני הוקינס הגיעה שמועה שמנואל מת. 'התקשרתי אליו ושאלתי אותו לאן הוא רוצה שאשלח את הפרחים'. ריק דאנקו קיבל את הידיעה על פירוק הלהקה באופן הקשה מכולם. מחבר מרכזי בלהקה פופולרית הוא נותר בגפו וניסה את מזלו בקריירת סולו שלא נסקה. ליבון הצליח לעבור לקולנוע והופיע בסרטים נחשבים כ'בתו של כורה פחם', 'הצוות המובחר' ואחרים. מנואל צף לעתים באלבומים של ווילי נלסון ובוני רייט".

גרייל מרקוס: "זו הייתה ההשפלה האולטימטיבית, עלבון הרוק'נרול הגדול ביותר". בארני הוסקינס: "חוץ מרוברטסון שעבר ללוס אנג'לס, גרו האחרים בוודסטוק, שאליה עברו בשנות ה-60 בעקבות בוב דילן. שם הקליטו במרתף ביתם את קובץ השירים המכונה 'The Basement Tapes', שהתגלגל שנים בין אספנים כבוטלג עד שראה אור כאלבום רשמי. שם הקליטו את אלבומם הראשון 'Music From Big Pink', שדילן צייר את העטיפה שלו. 'Big Pink' היה כה מרעיש בכך שפתח עורק חדש ברוק האמריקאי, סינתזה כובשת לב של מעשיות היסטוריות והזיות סוריאליסטיות עם מוזיקה שינקה את הצליל שלה משילוב ייחודי של בלוז, קאנטרי, ריתם אנד בלוז, רוקבילי וג'אז, עד שהוא שינה את חייו של אריק קלפטון, כל הדרך מעבר לאוקיינוס.

זה היה בימי הדעיכה המכוערת והווכחנית של 'קצפת', כשקלפטון מאס באלימות של ג'ינג'ר בייקר ובתגרנות של ג'ק ברוס ותכנן לפרוש. האזנה ל'Big Pink' השאירה אותו נדהם מהצליל החם והאישי שכה קסם לו. כל מי שהיה סביבו באותם ימים שמע אותו אומר שאין דבר שהוא רוצה בו יותר מאשר להיות חבר ב'הלהקה'. לכן הייתה הזמנתו ל'וואלס האחרון' כה טבעית".

רון הורנינג, "הווילג' ווייס": "בכתבה שכותרתה הייתה 'צלו הנע של ריצ'רד מנואל' ניסיתי לכתוב על חייו אחרי הפירוק דרך מחשבות שייחסתי לו. 'אנחנו שרים ומנגנים שירים שהיו פעם דם לבנו, אבל מה שהיינו בעבר, לעצמנו ולאחרים, מת כמו דביבון שנדרס על ידי סמי–טריילר. ספק אם לקהל אכפת כל עוד הבחורים בחולצות הפלנל המשובצות מחזיקים בקבוקי בירה ארוכי צוואר: היי ריצ'רד, היי גארת, היי ליבון, היי ריק. אף אחד לעולם לא ינגן את הרפרטואר שלנו טוב מאיתנו, אבל כעת נשמעה המוזיקה שלנו משומרת'".

בארני הוסקינס: "אחרי 'הוואלס האחרון' איבדה וודסטוק מהחן שלה ו'הלהקה' עברה למליבו, קליפורניה, שם הקימה אולפן הקלטות בשם 'שנגרי–לה' בבניין שהיה פעם בית זונות. ריצ'רד היה במצב הקשה מכולם. הוא שתה כמו דג ורזה מאוד. כדי לישון הוא לקח תרופה חזקה בשם פלסידיל. כשהיה עירום, אפשר היה לראות את הכבד שלו בולט מבטנו. הוא היה כה ספוג אלכוהול, עד שאפילו עורו נראה תלוי על גופו. כאשר עזב את הבית נמצאו בו 2,000 בקבוקים ריקים של גראן מארנייה".

אריק קלפטון: "הייתי מאוהב בריצ'רד ללא תקנה, משום שעברנו את אותן חוויות קשות... דפקנו את עצמנו עם סמים ואלכוהול... הגענו עמוק לתחתית הטירוף... הוא התקשה להתמודד עם הכישרון שלו. ההזדהות שלי איתו הייתה מוחלטת. עבורי הוא היה המאור הגדול של 'הלהקה'... היה בריצ'רד משהו מהקדוש המטורף. הוא היה חשוף לחלוטין. כאשר שר בפלצטו שלו, השיער על עורפי היה סומר. לא הרבה אנשים השפיעו עלי כך".

בארני הוסקינס: "לליבון הייתה פרשנות מיסטית לדעיכתו של ריצ'רד. הוא ראה בהתנהגותו מעין פולחן של הקרבה עצמית. ריצ'רד הרגיש שהוא מאכזב את חבריו כאשר לא הצליח להגיע לטונים הגבוהים. אנשים רבים מדי מכחישים את העובדה שמותו של חבר יקר מצביע על כך שכל הדברים הם בני חלוף - כולל 'הלהקה'. כולל האידיאה של רוק'נרול כגורם מלכד ומתחדש".

"קשה להבין כיצד הוא הצליח לתלות את עצמו על החגורה שלו ממוט שבקושי החזיק וילון פלסטיק"

מייקל גילמור, "רולינג סטון": "אחרי הופעה בפלורידה של 'הלהקה' באחד מגלגוליה עשר שנים אחרי 'הוואלס האחרון', חזר ריצ'רד למוטל שבו שהו ועצר בדרך בחדרו של ליבון. הוא לא נראה לליבון מדוכא או ירוד מהרגיל. 'בסביבות 2:30 לפנות בוקר', סיפר ליבון, 'הוא הלך לחדרו. אינני יודע איזה קצר התרחש במוחו בדרך שעשה ממרגלות מיטתי לשירותים בחדרו'.

בחדר שתה ריצ'רד בקבוק גראן מארנייה והסניף שאריות של קוקאין. מתישהו בין 3:00 ל–3:30 לפנות בוקר ב–4 במרץ 1986, הוא נכנס למקלחת ותלה את עצמו. ארלי התעוררה בבוקר, הלכה לשתות קפה ורק כאשר חזרה לחדר מצאה את ריצ'רד תלוי מת מהמוט של וילון המקלחת. צעקותיה הביאו את ליבון וריק בריצה. היה צריך שלושה אנשים במשך חמש דקות נוראות להוריד אותו מהמוט".

רובי רוברטסון: "הייתי הרוס. לעולם אינך מוכן למקרים כאלה, וזה הפיל אותי על ברכי. זה קרע אותי לחתיכות". רון מיברג: בסרט מסביר רוברטסון לסקורסזה מה מניע אותו להפסיק להופיע. תשובתו לא נשמעת אותנטית, משום שעולה ממנה תחושת הריקנות של כל השערים השחורים של 'רולינג סטון' במרוצת השנים.

"הדרך לקחה את כל הגדולים", אומר רוברטסון, "את ג'ניס, אוטיס, הנק וויליאמס, הנדריקס, באדי הולי, אלביס". כמובן שלמען תפארת המליצה הוא אינו מדייק, שכן אלביס לא מת במהלך מסע הופעות אלא על האסלה, ממנת יתר של תרופות רבות מדי. אבל זה נשמע טוב, ומותו אחרי עשר שנים של מנואל, מאושש את התיאוריה. כמובן שמנואל מת, מכיוון שלא מצא דרך לחיות בלי "הלהקה" ופירוקה בידי רוברטסון גרם לו לאבד כיוון.

ליבון הלם: "קשה היה להבין כיצד ריצ'רד, אולי הכי פחות מיומן טכנית בינינו, הצליח לתלות עצמו על החגורה שלו ממוט שבקושי החזיק וילון פלסטיק. הוא קשר את החגורה קרוב לברגים שחיברו את המוט לקיר וקפץ". בארני הוסקינס: "הרגע המרגש ביותר בלוויה של ריצ'רד היה כאשר ניגן גארת הדסון, המוזיקאי המושלם של 'הלהקה', את 'I Shall Be Released' באקורדיון מעל לקבר ודמעות זולגות על לחייו".

רובי רוברטסון: "אני מתגעגע אליהם ברמה מוזיקלית. אני מתגעגע אליהם כאנשים. אבל על כולנו לגדול ולעזוב את הבית במוקדם או במאוחר. אחרי 'הלהקה' משהו הוריד אותנו מהפסים. היה לנו משהו שהיה רק שלנו שבו התמחינו. במובן מסוים זה היה משהו שהיינו שותפים בו והיה נפלא. אבל המשהו הזה נלקח... מנטלית ובריאותית ההצלחה לא הייתה הדבר הטוב ביותר שיכול היה לקרות ל'להקה'".

ליבון הלם: "רובי שכנע אנשים לומר כי הוא כתב את כל השירים לבדו. אלה אותם אנשים שעוזרים לו לבזבז את הכסף, אבל הוא יודע שזה לא נכון ולא אמת... כפי שזה לא הוגן שיורשיו של המנהל שלנו אלברט גרוסמן לקחו את תמלוגי השירים שהגיעו לנו".

רון מיברג: בשנות ה-90 שילש ריק דאנקו, נגן הבס והזמר הגדול המהפנט כל כך בהופעה האחרונה, את משקלו. הצעיר הרזה והגרום שקל כעת כ-150 ק"ג, ובהופעות הזיע מאוד והתקשה לנשום. הוא סבל מאסתמה. מי שהיו בחברתו ב-1999 וצפו בהידרדרותו לא היו באמת מופתעים כאשר מת בשנתו בשעות הבוקר המוקדמות של 10 בדצמבר, יום אחד בלבד אחרי יום הולדתו ה-56.

קשה היה לשייך את הבחור השרמנטי מהסרט לגרוטאה הנפוחה שהייתה משרכת את דרכה שיכורה ברחובות וודסטוק. אותו גבר שנעצר ביפן אחרי שלקח בדואר חבילה עם הרואין.

ליבון הלם: "רובי ואני לא דיברנו ולא היינו בקשר שנים רבות. בלי הכרזות גדולות ובלי עניין, התחלתי להתרחק מהלהקה, ולשיר, לנגן ולהקליט עם אנשים שהיו קרובים ללבי באסם שבניתי בוודסטוק. השבר הגדול קרה כאשר רובי בישר לי על תוכניתו להופעה האחרונה. לא אמרתי כלום, רק הבטתי בו. 'יש לי תחושה רעה', הוא אמר, 'אתה יכול להרגיש שמשהו רע עומד לקרות'. עניתי לו שלא נכנסתי לרוק כדי לשמור על בריאותי. זאת הייתה הפעם האחרונה שדיברנו. כשזימנו את 'הלהקה' להיכל התהילה של הרוק נשארתי בבית. לא רציתי בזה כל חלק. הריב האחרון שלנו היה על ניל דיאמונד שרובי הזמין להופעה. ביקשתי ממנו שיסביר לי את הקשר של דיאמונד למוזיקה שלנו. רובי אמר שבדיוק גמר להפיק לו תקליט ושגם הוא היה מקנדה".

רון מיברג: האסונות המשיכו להלום. האסם שהלם בנה בוודסטוק נשרף. אם שניים משלושת הזמרים המובהקים של "הלהקה" אינם, לא היה טעם להמשיך לשאת את שמה לשווא ללא האיכות שעשתה אותה כה אייקונית. בשנות ה–90 חלה הלם בסרטן. היה לו גידול על מיתרי הקול. הוא נותח בהצלחה ושב לשיר אחרי שנתיים. "Dirt Farmer", אלבומו לפני האחרון זכה ב"גראמי", והוא זכה בפרס על מפעל חיים. היה ברור שיזמי הפרס ראו בו שכיב מרע. ליבון הלם: "אנשים שואלים אותי על 'הוואלס האחרון' כל הזמן. אני עונה: מה שאני חושב זה שריק דאנקו מת בגיל 56. מה שאני חושב זה שריצ'רד מנואל מת בגיל 43. זה היה ה-rip-ff הגדול ביותר שקרה בתולדות 'הלהקה'".

בארני הוסקינס: "באפריל 2012, אחרי שסרטן הגרון שלו חזר, אמרו הרופאים לאשתו סנדי ובתו איימי שאין כבר מה לעשות כדי לעזור לליבון. איימי כתבה באתר האינטרנט של אביה כי הוא נכנס לשלב האחרון בחייו וביקשה מחבריו שיתפללו עבורו. ליבון הלם מת בבית החולים סלואן-קטרינג במנהטן ב-19 באפריל 2012, חודש לפני יום הולדתו ה-72". בוב דילן: "ליבון היה חברי הטוב עד הסוף, אחת הנשמות הגדולות של דורי ודורות אחרים. זה עצוב מכדי לדבר על כך. אני עדיין זוכר את היום האחרון שבו ראיתי אותו. תחילת החברות בינינו הייתה לפני שנים רבות ועברנו הרבה ביחד. אתגעגע אליו ואני משוכנע שכן גם רבים אחרים".

בארני הוסקינס: "כאשר ליבון נטה למות, רובי ביקש רשות לבקר אותו. לא ברור באילו נסיבות הוא הוזמן, אבל אין ספק שהייתה התערבות מסיבית של משפחתו. רובי: 'ישבתי ליד מיטתו של ליבון שעה ארוכה ונזכרתי בזמנים הנהדרים שהיו לנו יחד'. אף על פי שרוברטסון לא טען שדיבר עם ליבון, משאלת לבם של רבים הייתה כי שהותו לצד חברו הנוטה למות הפכה לרגע גדול ונוגע ללב של פיוס.

איימי סיפרה ששאלה את ליבון אם זה נכון שהוא ורובי השלימו והתפייסו. ליבון ענה: 'We didn’t patch up shit'". רון מיברג: הלהקה הדרומית Drive–By–Truckers, שהעריצה את "הלהקה", הקליטה באלבומה The Dirty South (2004) שיר בשם "דאנקו/מנואל" שאותו כתב ג'ייסון איסבל.

Can you hear that singing? Sounds like gold.

Maybe I can only hear it in my head.

Fifteen years ago we owned that road

Now it’s rolling over us instead.

רובי רוברטסון מתוך ספרו ""Testimony: "ליבון אמר לי בקול שקט: 'אני מבין שאינך יכול להמשיך בהופעות ואלוהים יודע שגם אני לא. אם יהיה לנו מעמד אחרון אחד, אולי תהיה לנו פרספקטיבה טובה יותר על המשך הדרך. אני אתן לך את מיטבי'". רון מיברג: קשה לבטל את האוטוביוגרפיה החדשה שכתב רוברטסון ושראתה אור שבועיים לפני יום השנה ה–40 ל"וואלס האחרון". אם נרצה או לא, הספר יצטרף לקנון הקטן של אוטוביוגרפיות רוק אחרי דילן, ריצ'רדס, ספרינגסטין.

האם יש צורך בהוצאה חדשה ומפוארת של המופע בבלו-ריי ועם כמה שירים שלא הופיעו בסרט המקורי? רק אם אתה רוצה לגזור קופונים על קברם של שלושה מוזיקאים גדולים שהלכו לעולמם ושלא ייהנו מההכנסות. רק גארת הדסון לבדו נשאר בוודסטוק. הוא תמיד היה המוזיקאי הגאון השקט שלא היה אפשר לדובב. רוברטסון לבדו ירקוד על הקברים. כמו שאמר ג'ון בלושי בסרטון הקצר שבו גילם ישיש המבכה את חבריו מ"סטרדיי נייט לייב" שמתו: "אני רקדן".