חוסר הנחת בישראל מפסק הדין במשפט אלאור אזריה נולד גם בשל העובדה שכל ישראלי יודע שאם היו פותחים את המעיל של המחבל ומגלים תחתיו מטען חבלה, אלאור היה מקבל צל"ש. זה מקרה מובהק של טר"ש או צל"ש, והאפשרות שתחת המעיל מסתתר מטען חבלה אינה רעיון שמעולם לא קרה. השאלה עכשיו היא אם משפט אלאור אזריה מחזק אותנו או מחליש אותנו. כוחנו במוסריותנו, זאת לימדו אותי מקטנותי בכל ערוצי החינוך האפשריים, מבית הספר ועד התיאטרון. אבל אולי השאיפה שלנו ליותר ויותר כוח מוסרי מעוורת אותנו כמו כל שאיפה לעוד כוח, עד שלפעמים מתעוררת תהייה אם היא לא מחלישה אותנו.



אין ספק שצבא צריך להתנהל תוך קיום פקודות קפדני, אין ספק שאסור לפגוע או להשמיץ את השופטים ואת הרמטכ"ל, אבל קיימת באוויר גם הרגשה שמי שמנהל את האירועים באמת אינם בית המשפט הצבאי ואף לא הרמטכ"ל, אלא בית הדין הבינלאומי בהאג ושיקולי נוי בקהילייה הבינלאומית. שלא יחשבו עלינו שאנחנו יהודים רעים וישנאו אותנו בשל כך, כי אנחנו דווקא יהודים טובים ומועילים שראויים ליחס של שווים בין שווים. זו מחשבה שקיימת בתוך הנפש הישראלית, ואי אפשר למחוק אותה, וגם לא טוב להתעלם ממנה בכך שלא נזכיר אותה בכתב.



לאורך המשפט של אלאור אזריה נזכרתי בסרט מרתק ששמו "משפטו של סגן מורנט". אני מתפלא שאיש לא הזכיר אותו בכל המילים וההגיגים שפורסמו במשך המשפט של אלאור אזריה. מדובר בסרט אוסטרלי משנת 1980, שמתאר משפט צבאי של אותו סגן מורנט ועוד שני קצינים מחבריו שנאשמו ברצח שבויים ומיסיונר גרמני בעת המלחמה בין הבריטים לבין הבורים. האירוע התרחש בשנת 1902, והקיסר הגרמני התלונן על כך. ראשי הצבא הבריטי מינו תובע צבאי, והובטח לתובע שכל העדים היכולים לסייע לנאשמים נשלחו להודו, וכי הסנגור של הנאשמים לא יגרום כל בעיות.



זהו סרט מצוין, ואחד היחידים שנותנים ביטוי אמנותי לשאלה של קיום פקודות מעורפלות ואכזריות בזמן מלחמה. הסרט מעניק ביטוי אנושי מרגש דווקא לצד של החייל שנשפט על מעשים כאלה. יש בו קטעים שבהם עולה בבירור שסגן מורנט וחבריו מועלים קורבן כדי לשאת חן ולמטרות מדיניות, כגון הסכמי שלום בין הבריטים לבין הבורים או נוי חברתי לאוסטרליה, שרוצה להימנות עם עולם התרבות ולהימלט מדימוי של מדינת ברברים בני פושעים.



בסרט (המבוסס על סיפור אמיתי) העונש שמוטל על סגן מורנט וחבריו הוא עונש שמטיל צבא מסודר: הוצאה להורג. סגן מורנט ושני הקצינים האחרים עומדים בפני כיתת יורים. סגן מורנט, שיודע שהמשפט היה מוטה, אומר להם: "כוונו ישר, ממזרים, אל תעשו כאן בלגן". בתמונת הסיום מוקראת פואמה שמורנט (האמיתי) כתב (באמת) בכלא. השיר מתחיל במילים שתרגמתי תוך ויתור על קצב וחרוז, רק כדי להעביר את התוכן: "בתא הכלא אני יושב, עצוב, בחור ארור, ועלי לומר שאני מרגיש קצת, ממש קצת, לא מאושר. זה באמת לא המקום ולא הזמן להתחיל לחרוז חרוזי שירה, אך עם זאת נכתוב כאן המנון סיום, כשאנו מחכים להיצלב".



להפתעת הבמאי ברוס ברספורד (שאגב, עשה גם את "הנהג של מיס דייזי"), הסרט הפך את סגן מורנט לגיבור לאומי וקדוש מעונה באוסטרליה. אין להשוות בין המצב בסרט למצב בישראל. שגוי להשוות מקרים היסטוריים, אבל זה סרט רלוונטי לנו, ולא חינוכי, מה שנותן לו ערך אמנותי גבוה יותר. לו אני מחליט בהוט או ב-yes, הייתי מעלה אותו מיד לערוץ הסרטים.