1. לפעמים יש מצבים רגשיים שהם אינם בני שליטה. כשנודע לי על האם שרצחה את ארבע בנותיה והתאבדה, חשתי כאב נורא בכל הגוף וגל חום בפנים, די נבהלתי מחשש שאולי אני עובר אירוע לב או שבץ מוחי ואני מתפגר. זה קרה לי גם בפעמים קודמות, כששמעתי שהורים רצחו את ילדיהם, ולמרבה הצער זה קורה לא מעט פעמים בארץ הקודש, ארצו של העם הנבחר, שלא מפסיק לדבר על נסים ועל סייעתא דשמייא ובעזרת השם. משפחה דתית בעיר הקודש ירושלים נמחקת, האב שנותר בחיים חי - כמו מת.

"פרשנויות" "המומחים" למעשה האם ששרפה את בנותיה אחרי שחנקה אותן והתאבדה מזכירות פרשנויות של אותם מומחים למקרים דומים שאירעו בעבר. הבעיה עם המומחים היא שהם לא מזהים את הבעיות הנפשיות של הורים רוצחים לפני שהם מבצעים את המעשה הנורא ובכך מונעים אותו. ממש ברגעים אלה יכול להיות שישנם הורים שזוממים לחסל את ילדיהם בהטבעה, שריפה, השלכתם מגג או זריקתם לפסי רכבת, והאירוע האחרון ידליק אצלם איזה פתיל חבוי שיגרום לאסון הבא. אני מתפלץ כשאני שומע אחרי אירוע נורא שכזה את הקרובים האומרים "ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך". אינעל האלוהים שלכם שלוקח בצורה כזו ועוד זוכה לברכה.

בכל פעם שילדים נשרפים זה מחזיר אותי לטראומת ילדות. הייתי ילד בן 5 או 6, שובב, סקרן ויחסית די פיקח. ברחוב שבו נולדתי, רחוב פקיעין בתל אביב, גרו אחים שעסקו בעבודות קבלנות למיניהן והיה להם קומנדקר, שהיה הרכב היחיד ברחוב. באותם ימים מכונית או רכב פרטי היו מצרך נדיר ורק מתי מעט החזיקו רכב בחזית ביתם. עבורנו הילדים, הקומנדקר היה משהו קסום והיינו מביטים בהערצה באחים כשהיו מטפלים ברכב. לעתים רחוקות היו נענים להפצרות הילדודס ולוקחים אותנו לסיבוב שגרם לנו אושר רב.

זהבי הילד בגיל 6. צילום: ארכיון פרטי

כשהתקשו להניע את הרכב, היה אחד האחים מרים את מכסה המנוע, מתעסק במה שנדרש, ואז צועק לאח שעל ההגה "תדליק, תדליק". האח היה מנסה להדליק, המנוע היה מרעיש, האח היה ממשיך להתעסק וצועק שוב "תדליק, תדליק", ואז נשמע רעש המנוע והקומנדקר היה נוסע. 

יום אחד התחשק לי לנהוג בקומנדקר. לקחתי קופסת גפרורים מהבית, עליתי על מושב הנהג, בראש הדהדה לי הקריאה "תדליק תדליק". הדלקתי גפרורים בקרבת ההגה וחיכיתי שהקומנדקר יידלק ואוכל לנהוג. ילד דפוק. חוטי החשמל נדלקו, הקומנדקר החל לבעור ואני בתוכו. אחד האחים שראה את האסון העומד להתרחש זינק וחילץ אותי מהאש שהחלה לאחוז בבגדי. אני ניצלתי מהאש, שגרמה נזק גדול לרכב. היו אלו הפעמים הראשונות שבהן שמעתי את הורי מדברים ביניהם על "הנזק", אני, שהם הביאו לעולם. ב"קריירת הפשע" המפוארת שלי זה היה הפשע הראשון - הצתת רכב - לא במזיד כמובן. השניות שבהן הייתי ברכב הבוער הן טראומת ילדות קשה. תמונת השכן שהציל אותי מרכבו הבוער נשארה חרוטה במוחי עד היום.

קרוב ל־40 שנה אחרי האירוע, כשנסעתי במונית, מצאתי את עצמי מביט בפניו של הנהג. זה לקח דקה ארוכה עד שקלטתי ואמרתי לו, "תגיד, אדון נהג, לפני 40 שנה היה לך קומנדקר ברחוב פקיעין?". הנהג בלם בבהלה. הוא הביט עלי, אני עליו, ואז שאל "מאיפה אתה יודע?". הבנתי שקלעתי בול. "אני הילד שהדליק את הקומנדקר שלך", אמרתי. 

זה היה רגע מרגש. הוא היה כל כך נסער שלא יכול היה לנהוג. הוא החנה את המונית וירדנו לבית קפה לשתות אספרסו. הוא הפשיל את שרוול החולצה שלו והראה לי צלקת מכוערת של כווייה. "זה בגללך, חתיכת פרחח", אמר ופרץ בצחוק מתגלגל ואני הצטרפתי אליו.

בכל פעם כשאנשים נשרפים ברכב, בדירה או באירוע אחר, אני חש את אותה תחושת כאב נוראה וגל חום בפנים, כאילו הייתי אני עצמי בתוך האש.

2. הדס בארי, התחקירנית של רדיו 103, אספה עבורי נתונים על רציחות ילדים בידי קרובי משפחתם בארץ ובעולם. המספרים מדהימים–מפחידים. 

המקרים הרבים שאירעו בארץ גורמים לתחושה קשה. אני זוכר את רוב המקרים שאירעו בעשרות השנים האחרונות. אנשים נוטים לשכוח ולהדחיק אותם, אבל זו בריחה קלה, המקרים הללו צריכים לגרום לאנשים להיות ערניים יותר, לנסות לזהות סימנים חשודים ביחסי הורים־ילדים ולהתריע על כל חשש שמא יקרה אסון נורא נוסף של רצח ילדים בידי בן משפחתם.

הנה כמה מהמקרים היותר מזעזעים שאירעו בישראל:

 איתי בן דרור - מואשם ברצח שלושת ילדיו (2010)

באוגוסט 2010 הואשם איתי בן דרור ברצח שלושת ילדיו בנתניה. על פי כתב האישום שהוגש נגדו, המניע לרצח היה נקמה באשתו, ועל כן הוא ביצע את המעשה ביום הולדתה. מכתב האישום עולה כי בן דרור רכש סכין חדה באורך 18 סנטימטרים ונייר דבק רחב. הוא אף אגר כמות גדולה של כדורי הרגעה מסוג קלונקס וכדורי שינה מסוג בונדורמין וכן רכש משקאות אלכוהוליים.

לאחר מכן התחבר בן דרור לרשת האינטרנט ובדק היכן ממוקמים כלי הדם הראשיים בגוף האדם, זאת ככל הנראה, על מנת להביא למותם המהיר של הילדים. עוד עולה מכתב האישום, כי סמוך לשעה 22:45 הוא נטל סכין ונכנס לחדר שבו לנו ילדיו, אז דקר אותם 153 פעמים בכל חלקי גופם.

 אסף גולדרינג - חנק את בתו (2009)

אסף גולדרינג, בן 32 ממושב בצרה, רצח על פי החשד את בתו נועה בת ה–3. לפי הערכת המשטרה, הרצח תוכנן על ידי האב מראש. עוד חשדו במשטרה כי הרצח בוצע על רקע הליך גירושיהם של הורי הילדה. גולדרינג אמר אז בחקירתו: "אני מצטער, השד נכנס בי". חודשיים מאוחר יותר הצליח גולדרינג להתאבד בקפיצה במתקן הכליאה "הדרים".

 אולגה בוריסוב - הטביעה את בנה (2008)

אולגה בוריסוב מראשון לציון הטביעה למוות את בנה אלון בן ה־4 בחוף בבת ים. בעלה של אולגה, אילן יהודה, אמר כי למרות המקרה הוא מתכוון לסייע לרעייתו. בחודש יולי 2009 קיבל בית המשפט המחוזי בתל אביב הסדר טיעון שנחתם עם בוריסוב והרשיע אותה בהריגת בנה.

מייקל פישר - ירי מטווח אפס (2008)

מייקל פישר, קצין בימ"ר מרכז, רצח את אשתו הילה ואת שני ילדיהם הפעוטים בחודש אוקטובר 2008. מיד לאחר הרצח התאבד פישר, וחוקרי המשטרה שהגיעו לדירת המשפחה סיפרו כי "גם הילה וגם הילדים נורו מטווח אפס, ממש כמו הוצאה להורג".

יום לפני הרצח וההתאבדות הייתה אמורה הילה, אשר הייתה באותה העת בחופשת לידה, לקחת את בנם הגדול יובל לגן. מייקל, ששירת כקצין בימ"ר מרכז, היה אמור להגיע לביתו על מנת לשמור על התינוקת ירדן. אלא שמייקל התעכב בעבודה ולא יכול היה להגיע בזמן. הוא הודיע על כך לאשתו באמצעות שליחת הודעת טקסט. בתגובה, שלחה לו אשתו הודעה זועמת וביקשה מאמה לשמור על התינוקת. במשטרה העריכו כי העימות הזה בין בני הזוג היה המניע לרצח.

רגינה קרצ'קוב - רצח בגיגית (2008)

רגינה קרצ'קוב מתל אביב הטביעה למוות את בנה מיכאל בן ה–4 בתוך גיגית. מכתב האישום שהוגש נגדה בגין רצח הבן, עלה כי מיכאל ניסה להתנגד, אולם קרצ'קוב לא הרפתה מאחיזתה עד אשר חדל לנוע. אז התקשרה למוקד המשטרה ולחשה למוקדנית: "הרגתי את הבן שלי".

רוני רון - גופת ילדה במזוודה (2008)

גופתה של הילדה רוז פיזאם בת ה–4 נמצאה בתוך מזוודה במימי נחל הירקון בתל אביב. סבה של רוז, רוני רון, תושב נתניה בן 45, נעצר בחשד לביצוע הרצח.

בחקירתו טוען רון כי הוא לא רצח את הילדה וכי היא מתה כתוצאה מתאונה. בחודש ספטמבר 2008 הוגש כתב אישום בגין רצח הילדה רוז נגד רון ואמה מארי פיזאם.

אלי פימשטיין - נקמה באם (2002)

הילדה הודיה קדם בת השנה ועשרה חודשים נעלמה, ובמשך שבוע ימים ערכו כוחות הביטחון חיפושים נרחבים אחריה. אביה, אלי פימשטיין, התלונן כי יצאה משער הבית ומאז נעלמו עקבותיה. כעבור מספר ימים הודה האב כי רצח את בתו. בני משפחתו טענו כי אלי רצח את הודיה כנקמה באם. הוא הודה כי הטביע את הילדה למוות באמבטיה וקבר את גופתה בתוך בור.

ארז טבעוני - הצית את ילדיו למוות (1999)

ארז טבעוני מחולון הגיע לבית ויצו בתל אביב במטרה לפגוש את שני ילדיו. כשפקידת הסעד יצאה לדקות ספורות מהחדר, שפך טבעוני על ילדיו חומר דליק והצית אותם למוות. טבעוני נידון לשני מאסרי עולם. לאחר מכן הגישה רעייתו תביעה על סך מיליון שקלים נגד הרשויות. סנגוריה טענו כי התרשלות הגורמים המעורבים גרמו לרציחתם של הילדים, עידן בן ה–4 ואביטל בת השנתיים.

אמנון כהן - כדור שינה בחלב (1999)

אמנון כהן, נהג מונית מתל אביב, רצח את רעייתו ואת שני ילדיו. כהן נתן לילדים לפני השינה כוס חלב עם כדור שינה וחנק אותם למוות לאחר שנרדמו. את רעייתו דקר כהן באמצעות סכין. בחקירה הסביר כהן כי חשד באשתו שהיא מנהלת רומן עם גבר זר ברשת האינטרנט. "כמו שנשרפתי מנישואי, כך רציתי לשרוף את הכל", אמר.

מרינה דוידוביץ' - הטביעה את שתי בנותיה (1992)

מרינה דוידוביץ' הטביעה את שתי בנותיה למוות בדירתה בכרמיאל. את גופותיהן של הילדות מצא בעלה בוריס, שהזעיק את המשטרה. חודשים אחדים לאחר הרצח מצא בית המשפט שמרינה לא כשירה לעמוד לדין, והיא אושפזה בבית חולים מזרע לחולי נפש. 

ביום שלישי בערב העברתי את המדור למערכת ואמרתי לעורך שאני חושש שבעקבות רצח הילדות בירושלים, יהיו מקרים נוספים בזמן הקרוב. ביום רביעי בשבע וחצי בבוקר שמעתי בחדשות על אם שהתאבדה ועל בנה הקטן שנמצא ללא רוח חיים ועם פגיעות קשות בדירה שממנה קפצה האם.