בסוף השבוע האחרון, כשנודע דבר השריפה בקרונות הכרמלית, וההערכות דיברו על השבתה ממושכת ואולי על סוף דרכה - תרתי משמע - של הרכבת התחתית, תקף אותי צער עמוק. צער שהתקשיתי להבין את פשרו. אחרי הכל, עברו יותר מ־20 שנה מאז שנסעתי בה לאחרונה. וגם אז, איך לומר בעדינות, לא דובר באמצעי תחבורה חיוני בחיי.
ובכל זאת, זה צובט בלב שלך. בתחילה ייחסתי את הצביטה לנוסטלגיה גרידא. עוד רכיב של ילדותי ירד לטמיון. אבל כשהלכתי וחפרתי לעומק מנהרות הכרמלית, הבנתי שהסיפור שלה הוא סמל למשהו עצוב בהרבה. סוג של דגל לבן, המונף לאות ויתור על אידיאלים ותקוות שהיא הייתה אמורה לייצג.
קודם כל, ישנו העניין הזה של "אירופה". מאז שהייתי ילד סיפרו לי בהתרגשות על כך שחיפה היא האירופה של ישראל. עובדה, יש בה רכבת תחתית! וישראל, כמובן, היא אירופה של המזרח התיכון. ככה שכשאתה עולה בתחנת כיכר פריז של הכרמלית, אתה בעצם בפריז של הלבנט. חבל רק שהרכבת, גם בימי זוהרה, נסעה לאורך מסלול כל כך קצר, עד שלפני שהספקת להתיישב כבר נדרשת לצאת. בקושי סן מרינו. גג ליכטנשטיין.
ואז מגיע עניין הנתיב שלה. חיפה אהבה לספר לעצמה במשך עשרות שנים את אותו סיפור מסגרת כוזב - שאפילו לימדו אותי בבית הספר היסודי - ולפיו העיר מחולקת לשלוש מדרגות המשרתות את כל תושביה.
הסיפור הזה הולך בערך ככה: החיפאי קם בבוקר, ויורד לעיר התחתית כדי לעבוד בנמל או בבתי הזיקוק, בדיוק כמו בשיר ההוא של דיוויד ברוזה. אחר הצהריים הוא עולה להדר הכרמל, המדרגה האמצעית, לצורכי מסחר ובילויים. ובערב הוא שב לביתו המאוורר היטב על הר הכרמל. סיפור נהדר, עם אפיל סוציאליסטי ברור, שכבר בשנות ה–80 לא היה קשור למציאות.
בפועל, בכל חלק של העיר התרכזה אוכלוסייה אחרת, על פי מפתח טופוגרפי. ככל שעלית בגובה, לאנשים היה יותר כסף. בהדרגה, כל מי שיכול היה להרשות לעצמו פשוט נמלט מאזורי העיר התחתית והדר, לטובת שכונות מגורים חדשות שהוקמו על הכרמל. והתוצאה הייתה שהכרמלית הפכה פחות ופחות רלוונטית, כי היא קישרה בין חלקים שאיבדו מחשיבותם. והכל במסגרת ההתמסמסות הכללית של "חיפה האדומה".
מעוז של דו-קיום
ועדיין, גם במציאות של אוכלוסיות שונות ופערים מתרחבים, חיפה הייתה במשך עידנים מקום נעים בהרבה מערים כמו תל אביב וירושלים. המגזרים הרבים שחיו בה לא התבצרו בגטאות, וקיימו ביניהם יחסי גומלין. והפערים בין עשירים ועניים היו אומנם נוכחים, אבל לא זועקים. במובן הזה, הכרמלית הייתה עורק תנועה שחיבר באופן כמעט חינני בין הקבוצות השונות.
רוב השנים למדתי בהדר, שבאמצע שנות ה–80 עדיין הייתה שכונה ממוצעת מבחינה סוציו–אקונומית. אני זוכר את עצמי עולה על הכרמלית ומגיע תוך שתי תחנות למרכז הכרמל - שיא האקסקלוסיביות דאז - למטרות קניית פוסטרים, או תספורת מפונפנת (רעמת תלתלים מלפנים, כאסח בצדדים). אף פעם לא הרגשתי במעבר חד בין השכונות, למרות הפערים במיתוג. בדיוק כמו שכשנסעתי בכרמלית לכיוון ההפוך - זה של העיר התחתית, למטרות ניגוב חומוס או קניית סחורה מוברחת מהימאים ברחוב העצמאות, זה לא נראה כמו ירידה לסלאמס. בהקשר הזה, הכרמלית הייתה אות ומופת למצב הכללי. לא היה כמעט שום מקום בחיפה שחששתי להסתובב בו. ולא הייתה שום אוכלוסייה, כולל ערבים או חרדים, שלא ניהלתי איתה איזשהו סוג של אינטרקציה.
אבל המצב הזה השתנה. חיפה היום היא עיר הרבה יותר שבטית. הרבה יותר מנוכרת. וגם הדו–קיום השברירי בין יהודים לערבים, שהיא התיימרה להציג בגאווה כדוגמה לכלל ישראל, הולך ונסדק. ע"ע ההצתות שכילו חלקים גדולים שלה, או מסע הרצח הלאומני שהתחולל בה בתחילת ינואר. וכך, אחרי שמת החלום על אירופה ונגוז גם החזון הסוציאליסטי, אפילו האופציה של חיפה כעיר שפויה הולכת ונעלמת. ולכן כשהכרמלית נשרפת, מדורת השבט נכבית עוד יותר.