פרשת השבוע, משפטים, מתכתבת עם מציאות ימינו באמצעות אחד מפסוקיה: “ושוחד לא תיקח, כי השוחד יעוור פיקחים ויסלף דברי צדיקים”. פסוק זהה כמעט חוזר על עצמו בפרשת שופטים שבספר דברים: “ולא תיקח שוחד, כי השוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים”. ושם, בספר דברים, אחרי ה”לא תעשה” מופיע גם ה”עשה”, הצו החיובי: “צדק צדק תרדוף”.

במצב שכמעט בכל יום מתפרסמות ידיעות על חשדות של לקיחת שוחד או “קבלת מתנות” בידי אישי ציבור ופוליטיקאים ארציים או מקומיים, מה אקטואלי יותר מאזהרת פרשת השבוע “ושוחד לא תיקח”?

שימו לב שהכתובים מזהירים מפני קבלת שוחד. ומה על מתן שוחד? זו אינה עבירה? ודאי שכן, אלא שנותן השוחד, כך קובע הרמב”ם, עובר על לאו אחר המופיע בתורה, בספר ויקרא: “לפני עיוור לא תיתן מכשול”.

נכון שהאזהרות בתורה מפני לקיחת שוחד מופנות לדיינים, הנדרשים לשפוט משפט צדק. אבל ההנמקות וניתוח השפעת השוחד על הדיין - כוחם יפה לכל מי שמחזיק בידיו סמכות ושלטון. כך, למשל, כותב עמוס חכם בבואו לפרש את הביטוי “יעוור פיקחים”: “טבעו של השוחד שהוא מעוור, נוטל את הראייה מאנשים פיקחים, שעיניהם פקוחות מטבען ומיטיבים לראות... שהשוחד נוטל את יכולת ההבחנה בין טוב לרע ובין אמת לשקר, אפילו מאנשים שהם בעלי הבחנה ברורה ודקה”. זה נכון לדיינים ולשופטים ונכון לא פחות לראשי רשויות, למשל, וגם לפוליטיקאים בכלל, אפילו בכירים.

מעניין לראות עד כמה הרחיקו לכת חכמינו בפירושם את איסור קבלת השוחד. הגמרא במסכת כתובות קובעת שלא רק שוחד ממון אסור, אלא גם שוחד דברים, שפירושו כל טובה, גם קטנה ביותר, שעושה בעל הדין לדיין. והיא מביאה שורה של סיפורים הממחישים מהו שוחד דברים. הנה כמה מהם בתרגום חופשי:

1. האמורא שמואל עבר על גשר צר. בא אדם אחד ונתן לו יד לסייע לו. שאל אותו שמואל: מה מעשיך פה? השיב האיש: יש לי דין לפניך. הודיע שמואל: אני פסול לדון אותך, כיוון שעשית לי טובה.

2. אמימר ישב בדין ולפתע נחתה נוצה על ראשו. מיהר אדם אחד להסירה ממנו. כשהתברר לאמימר שהאיש בא להישפט לפניו, פסל עצמו בגלל הסרת הנוצה.

3. רבי ישמעאל ברבי יוסי היה רגיל שאריסו מביא לו בכל ערב שבת סל פירות ממטעיו (של הרב). פעם הביא את הסל ביום חמישי. תמה רבי ישמעאל מדוע הקדים. השיב האריס: יש לי היום דין לפניך ואמרתי לעצמי שבהזדמנות זו אביא כבר את הסל. פסל עצמו רבי ישמעאל והושיב דיינים אחרים לדונו. בשעה שהתקיים הדיון המשפטי, מצא עצמו רבי ישמעאל מהפך כל הזמן בדעתו מה כדאי לאריסו לטעון במשפט כדי שיזוכה. ואז תפס עצמו ואמר: “תיפח נפשם של מקבלי שוחד. ומה אני שלא נטלתי, ואם נטלתי שלי נטלתי, מתנהג כך, מקבלי שוחד על אחת כמה וכמה”.

ויש שם עוד סיפורים דומים. אני מתאר לעצמי כיצד היו מגיבים החז”לים ההם, אם היו מקבלים פתאום ממישהו, אפילו מ”חבר” שאולי יזדקק לשירותיהם, סיגרים, תכשיטים לרעיותיהם או משקאות משובחים.