איך מספידים חבר? אחרי מות קדושים אמור, אבל מאיר איינשטיין, או מיורה כפי שקראתי לו, לא היה קדוש. הוא גם לא התיימר מעולם. הוא היה פשוט הוא. "דיקטטור" עם משמעת פרוסית שסיגל לעצמו. למיליוני הצופים והמאזינים שראו ושמעו אותו זה לא היה ברור. הם בטח חשבו שזו עוד בדיחה. אבל מיורה היה מקצוען שאין שני לו, לפחות בין אלו שאני עבדתי איתם. מאיר לא היה פותח שידור אם האולפן לא היה מוכן באופטימום. טכנאים וטכנאיות חששו ממבטו הרושף מבעד לזגוגית הרבה לפני שלחץ על הטוק־בק כדי לשאוג עליהם: "מה קורה כאן?". אם אחד מעמיתיו לשידור (הסנג'רים) היה מאחר להיכנס לאולפן, כאשר אות התחנה ואות התוכנית כבר היו באוויר, הוא לא פתח שידור, גם אם היה מדובר בדקה, אפילו שתיים. ומיד אחרי זה, באוויר, הגיעה השאלה "איפה היית?". אתה לא מתבייש? ביקשת ממני לאמת לך מידע גולמי, אז נדרש לזה זמן, יאללה תתקדם, הייתי עונה. "רוני, אתה לא עיתונאי, אתה רכילאי", היה משפט ששמעתי שלוש־ארבע פעמים בשידור בתוכנית הספורט ב־103FM מאז 1 ביוני 2011 ועד לשידור האחרון שהוביל ב־5 בפברואר השנה. אז הוא החליט שזהו זה, הוא כבר לא ישדר יותר. הבעלים של רדיו 103 ומנהליו הודיעו לו כאשר הסימפטומים של מחלתו פגעו בקולו, שהוא יחליט מתי זה די. כי הם סמכו על האינטגריטי שלו, ומיורה היה המאפיין של המושג הזה, אינטגריטי.



כבר לא מייצרים שדרים ועיתונאים כמו מיורה. זו לא חתימת הקול הרועם עם שליטה אבסולוטית במנעד, גם לא הגיית המילה הנכונה בעברית, כולל שמות לועזיים שטרח לברר על כל אחד מהספורטאים הרבים שביטא את שמם. זו הייתה פשוט תשוקה לידע – ובעיקר לדעת לספר סיפור. לא לכל שדר יש התכונה הזו, למיורה הייתה. אפשר היה רק להאזין לו ולתרגם את טון הדיבור לתמונה בתחרות שאותה תיאר. בנוסף, מיורה היה עיתונאי, כאשר זו הייתה הגדרת מקצוע – ולא עיסוק צדדי ברמת החלטורה של כל מיני שרלטנים שמשדרים ומופיעים על המרקע ועל גלי האתר. הוא בז לכאלה, לא סבל חוסר מקצועיות. אחרי סיום לימודיו בלונדון הוא הצטרף לקול ישראל ועסק שם במגוון תפקידים רדיופוניים. בהמשך הצטרף למחלקת הספורט של ערוץ 1 ורשם שיאים טלוויזיוניים בסיקור אירועי ספורט, כמו אולימפיאדות, אליפויות עולם ואירופה בכדורגל ובאתלטיקה.



המפנה היה לפני שש שנים. האיש השמרן, העיתונאי בכל רמ"ח איבריו, הגיע לרדיו 103 ואימץ רעיון של תוכנית ספורט שהשיח העיקרי בה מתבסס על מייקינג־אוף: הדיבורים עם הסנג'רים על התוכנית, תוך כדי הטלת משימות על הצוות. מרדנו בו מילולית כבר בתוכנית הראשונה, ובמפתיע הוא אהב את זה. לא שידור מכופתר ונקי, אלא ברדק רדיופוני, כשהוא ורק הוא קובע את הליין־אפ. אם רצה מישהו לדבר על תחום ספורט שונה מכדורגל, כדורסל, אתלטיקה מרמת ליגת היהלום ושחייה ברמה הגבוהה, הוא התנגד וכפה את רצונו. כך נולד המושג דיקטטור. "אתה רוצה לדבר על כדוריד ישראלי? אתה משעמם את המאזינים. אתה רוצה לדבר עם עידן מימון, לך שתה איתו קפה ותשוחחו. אל תטריד אותי".



איינשטיין בשידור. צילום: דוד פליגלאיינשטיין בשידור. צילום: דוד פליגל



הוא נהנה מהתוכנית, בדרכו התחבר לשפתה המתובלת בקללות וביטויים מעליבים. כאשר החל לצלוע בקיץ 2015, הוא אף טבע משפט שאינו אופייני לו: "יש לנו היום תוכנית עם חיגר, עיוור ומפגר". התפוצצנו מצחוק. לא בגלל המשפט, פשוט מי עוד משתמש בישראל במושג "חיגר"? אבל גם אף אחד לא ידע עברית ברמה שהוא ידע, אז מדוע להשתומם?



הצליעה החמירה, הוא גרר רגל, ניסה למכור לנו סיפור שיש לו בעיה עם רצועות הברך, אבל לא היה לנו אומץ להביט לו בעיניים ולשאול אותו בפשטות: מה זו הסחורה הזו שאתה מנסה למכור לנו? רצועות? הרי נארגן לך את מיטב האורתופדים בישראל, אז אולי די? בתקופת חגי תשרי ב־2015 הוא סיים שידור, ניסה לעמוד על רגליו והחליק מתחת לשולחן. ניסיתי להרים אותו והרגשתי שאין לו טונוס שרירים כדי להתייצב. שבועיים אחרי הוא נסע לבדיקות ואבחונים בארה"ב, כאשר האבחונים בארץ לא בישרו טובות. הוא שהה שם כחודש, חזר לארץ, אבל כבר לא הגיע לאולפן. הוא סירב לומר באיזו מחלה חלה. אנחנו ידענו, הוא ידע שאנחנו יודעים, אבל לא דיברנו מילה על המחלה, על אף שיחות טלפוניות יומיומיות איתו בענייני התוכנית ועדכונים שוטפים. הנהלות רדיו 103 וצ'רלטון הקימו בביתו תחנות שידור. הוא הוביל את תוכנית הרדיו מהבית ורוב מוחלט של המאזינים לא ידע. בהמשך נסדק קולו, היו הרבה שאלות של כלי תקשורת ומאזינים. סיפרנו שזו שפעת, שזו דלקת במיתרי הקול. הוא מעולם לא ביקש שנשקר, אבל לנו בצוות זה היה ברור.




מיורה הדיקטטור הקפיד על פרטיות מוחלטת



מיורה הקפיד על פרטיותו, על הפרדה מוחלטת בין חייו האישיים לבין המיקרופון ו/או המצלמה. הוא היה חבר אמיתי. הוא ידע לעזור, הוא ידע לייעץ לכל אחד, עם הקפדה מוחלטת על דיסקרטיות. כשהיה צריך, הפעיל את כל כובד מעמדו כדי לעזור בכל בעיה שיש. הפרטיות שלו הייתה הקו המנחה בהתייחסות שלנו לעולם החיצון. בדצמבר 2016 הוא החליט לספר לציבור על מחלתו. הוא לא הודיע לנו, זה פשוט קרה. למחרת שאלנו אותו "מה עכשיו?" והוא ענה בפשטות: "ממשיכים כרגיל. לא מדברים על זה יותר". אז המשכנו כרגיל. רצינו לראות אותו, הוא סירב בנחמדות. ידענו שהוא סובל סבל שלא ניתן לתאר במילים, אבל הוא המשיך לשדר, כי למיורה בלי מיקרופון בין שש לשמונה אין סדר יום. ובמצבו הרפואי רק שידור החזיק אותו בחיים. רעייתו ב־41 השנים האחרונות, אולי, שכנעה אותו לראות אותנו. המפגש היה קשה, כי לא משנה כמה חזק אתה ומה כבר ראית בחייך: לראות את המנטור שלך בעגלת נכים, מתקשה להזיז יד, מתקשה להגות מילה, זה מראה קשה לעיכול, זה תופס אותך בבטן התחתונה. אבל צחקנו והסתלבטנו עליו, והוא צחק ונהנה – וכמובן ניהל גם את האירוע הזה מבלי לדבר מילה. רק קראנו את שפתיו.



אולי ביקשה שנפעיל עליו את כל הלחץ האפשרי כדי שיחזור לשדר, אפילו שיאמר עשר מילים בשידור, אבל שיהיה שם. "אני לא רוצה שהוא ייגמר לי. בלי שידורים הוא יוותר. הוא לוחם אמיתי, הוא שורד. אתם תשכנעו אותו". ניסינו, כולם, ביחד ולחוד. אבל הוא רק הביט בנו מחייך, וזהו.



המשכנו להגיע לביתו. הוא כבר לא קרא עיתונים, לא גלש באינטרנט, הכאבים היו איומים. ביום חמישי אולי התקשרה ואמרה שהסוף קרוב. גם אם יודעים כבר תקופה ארוכה שיש דד־ליין לסאגה הזו, של המאבק במחלה, ההודעה נופלת עליך כמו פטיש אוויר וחונקת אותך. בלילה זה קרה.



ישנם מקרים שבהם המוות הוא גאולה. המקרה של מאיר איינשטיין ז"ל, מיורה הדיקטטור, הוא אחד מהם. לאיש הכי בריא שיש לא היה סיכוי מול הטבע. אנחנו כבר מתגעגעים, יהי זכרו ברוך.