לקח לי כמה ימים לנסח לעצמי את מה שאני חושב על מהומת התאגיד, וגם כעת נדמה לי שעדיין קשה לי לעשות את זה. אני מחזיק מעצמי חובב פולמוסים וויכוחים, אבל מסתבר שאין קשה יותר מלהתעמת עם משהו שאתה אפילו לא מבין. אינספור טיעונים וגרסאות החליפו זה את זה בחודשים האחרונים. פעם היו אלה עובדי רשות השידור שממשלת נתניהו החליטה לפטר אותם, ואז החליטה שזה איום ונורא לפטר אותם. פעם הייתה זו ה"יהירות" של אנשי התאגיד, שאנשי הליכוד לא יכלו לסבול. פעם היה זה הפייסבוק של המגויסים החדשים, שהעיד עליהם שהם שמאלנים. 

אני מבקש להתייחס לטענה הזו, האחרונה, ורק אליה, משום שהיא שמוציאה אותי מדעתי יותר מכל דבר אחר. הטענה שבאו מנהלים שמאלנים וגייסו עיתונאים שמאלנים כדי לבנות תאגיד שמאלני.



כבר עשרים שנה, שאני משתדל ככל יכולתי לעשות עיתונות הגונה, ובלי קשר לזה, לא מסתיר בשום מקום את דעותיי הפוליטיות. אני מאלה שמאמינים שאין סתירה בין השניים. שאפשר להיות עיתונאי ימני הגון, בדיוק כפי שאפשר להיות עיתונאי שמאלני הגון. שאין רע יותר מעיתונות של עציצים חסרי דעה. שאין טוב יותר מעיתונות של אנשים ישרים ודעתנים, שמועסקים בתקשורת מגוונת שמעניקה מקום לכל קשת ההשקפות.



למה הגיוון הזה כמעט שלא היה קיים עד היום? משום שהתקשורת הישראלית הקפידה במשך שנות דור לשבט את עצמה. עורכים בכירים הביאו איתם עיתונאים שנראים כמותם, שחושבים כמותם, שמדברים כמותם. לפעמים זה נבע משיקולים פוליטיים ממש. לפעמים מהנוחות הטבעית שבעבודה עם מי שמוכר לך ומשדר איתך על אותו גל.



מתישהו היינו חייבים לפרוץ את המעגל הזה, וככל שאני מכיר את התאגיד בשנה האחרונה, ראיתי אצל בכיריו רצון גדול לפרוץ אותו בכל הכוח.



הרומן שלי עם רשת ב' החל עוד לפני התאגיד, כששמעון אלקבץ, מנהל קול ישראל ברשות השידור, הציע לי להצטרף ולשדר אקטואליה בשעת שידור מרכזית. אחריו עבר המקל בעניין הזה לקובלנץ ולעומר בן רובי, מנכ"ל התאגיד ומנהל רשת ב' שלו.



בזמן האחרון, לאחר שפורסם שאשדר בצוותא עם אסף ליברמן, מגיש מעולה שגדל בגל"צ, התחלתי לשמוע קולות שטוענים שהשמאלנים "הצמידו לי בייביסיטר". ובכן, לליברמן ולי הוצע להגיש כל אחד תוכנית אקטואליה נפרדת. מעולם לא נפגשנו קודם לכן, אבל שמענו זה את זה ברדיו, וכשמישהו זרק את הרעיון לשדר בצוותא, זה הספיק לשנינו כדי להתלהב, מתוך הערכה שלשידור משותף של שנינו יש פוטנציאל רדיופוני טוב. כדי שלא ארגיש שיש עלי לחץ בעניין הזה, טרחו קובלנץ ובן רובי לצלצל אלי שוב ושוב. "חשוב לנו להבהיר לך שההחלטה בידיים שלך", אמרו לי. "אם תרצה להגיש לבד, תגיש לבד. רק אתה תחליט".



אולפני התאגיד. צילום: מרים אלסטר, פלאש 90אולפני התאגיד. צילום: מרים אלסטר, פלאש 90




הערכתי מאוד את הגישה הזו שלהם. אני מקפיד כאן לדבר רק על עצמי על אף שכל מי שמסתובב במסדרונות התאגיד יודע שמדובר בעניין רחב הרבה יותר ממני, ושהגיוון שקיים בתאגיד לא היה מעולם בשום מערכת תקשורת בישראל.



וכדי להסיר מעל השולחן את הטענה על עלי תאנה, הנה עוד סיפור שאני חושף פה לראשונה על "חבורת השמאלנים" הזו. לאחרונה פנו אלי קובלנץ ומנהל חטיבת החדשות החדש, ברוך שי, עם עוד הצעה. "אל תסתפק ברדיו", ניסו לשכנע אותי, "בוא גם לטלוויזיה". קובלנץ ושי הציעו לי לשבת ערב־ערב במהדורה המרכזית ולשמש כפרשן הבכיר של התאגיד, בתחום הפוליטי, המדיני והמשפטי.



אני משתף אתכם בסיפור הזה, רק משום שטענת ה"שמאלנים" הזו, שמושמעת כל הזמן כלפי מנהלי התאגיד, מוציאה אותי מדעתי. אין לי מושג איזה פתק משלשלים החברים האלה בקלפי, וזה גם לא מעניין אותי. אני יודע שמעולם לא הציע כלי תקשורת ציבורי הצעה כזו למי שלא בא מהקליקה הישנה. מעולם. ולהתייחס לאנשים האלה - שהפקידו את רצועת האקטואליה של הרדיו בבוקר ואת תפקיד הפרשן הבכיר של הטלוויזיה בערב ביד איש שמזוהה כהכי לא שמאלני שיש – כאילו הם אוסף שמאלנים שמערבים את השקפותיהם הפוליטיות בשיבוץ העובדים, זה מביך ומעליב.



אני משתדל מאוד להפריד בימים אלה בין מה שנתון לוויכוח לגיטימי, למה שצריך להיות ברור וחד. אפשר להתווכח על הצורך בהקמת התאגיד, לתהות אם ניתן היה להבריא את רשות השידור הישנה, וגם לשאול אם לא נעשו פה ושם טעויות במהלך הדרך. אבל אי אפשר לקבל תרבות פוליטית כמו זו שהופגנה כאן בשבוע האחרון.




דמיינו איך זה נראה מבחוץ



שערו בנפשכם מה חושב עלינו שליט אפריקאי שמתבונן בנו מרחוק. עזבו תקשורת. עזבו חופש עיתונות. נניח שמדובר היה בכלל ברשות סייבר לאומית חדשה, שהממשלה הכריזה על הקמתה. רשות שלצורך הפעלתה הושלמה חקיקה ונשכרו בניינים, והושקעו כספי עתק, וגויסו מאות אנשים שעזבו מקום עבודה בטוח, רק כדי לשמוע את ראש הממשלה מכריז רגע לפני תחילת העבודה שבעצם לא בא לו, והוא מתחרט, ושמבחינתו אפשר לפזר את העסק ולשלוח את כולם הביתה.



איזה מדינה תחתום על חוזה לאספקת כוסברה עם מדינה שמתנהלת ככה? והאנשים האלה, שמפוטרים עכשיו, עם מי הם חתמו את החוזה שלהם? עם שיפוצניק לא מוסמך, שעובד בשחור? לא. עם מדינת ישראל בכבודה ובעצמה הם כרתו את החוזה. ואם כך מתנהגת המדינה עם מי שחתמו איתה, חלקם רק לפני שבוע, אז למי כאן אפשר בכלל להאמין?



ועוד עניין אחד שמלמד עד להיכן משך הוורטיגו. שלשום העלה ח"כ יהודה גליק כמה תהיות בחשבון הטוויטר שלו. "בכנות, נותר טעם רע מאוד מכל פרשת רשות השידור־התאגיד", כתב. "מצפה שראשי המפלגה יספקו הסברים מה קרה/קורה, אם הם מצפים שאצביע בעד חוקים בעניין".



אתמול, אצל רזי ברקאי וברוך קרא, השיב לו יו"ר הקואליציה, ח"כ דוד ביטן. "אדם משיחי", כינה את גליק. "מה שמעניין אותו זה לעלות להר הבית", המשיך בבוז, כאילו מדובר היה בבית בושת, ולא במקום שבו נמצא הלב של העם היהודי. ואני, מלא כלימה, כל מה שרציתי ברגע הזה היה לרוץ לתחנת המשטרה הקרובה ולהגיש תלונה על גניבת הקול שלי בבחירות.