אז כן, יוסי קליין כתב אתמול ב"הארץ" ש"הדתיים הלאומיים מסוכנים יותר מחיזבאללה, יותר מנהגים דורסים וילדות עם מספריים", וגם שיש איתם בעיה כי "את הערבים אפשר להרוג, אותם לא". אחרי שעברנו את גל התגובות הראשון - של הפוליטיקאים, של העיתונאים, ושל כל מי שיש לו חשבון פייסבוק או טוויטר - אפשר להתפנות לניתוח התגובות למאמר הזה. באופן צפוי למדי, היה לנו את הרוב שסלד מהטקסט הזה והיו לנו השוליים. אלה משמאל, שהצדיקו את הדברים או הסתפקו בהעלאה על נס של חופש הביטוי. אלה מימין, שהמליצו על חקירת משטרה בחשד להסתה. 
 

אז כדי לעשות מעט סדר, בואו נניח כבר עכשיו בצד את סוגיית חופש הביטוי. היא לא קשורה לכאן כלל ועיקר. ליוסי קליין עומדת הזכות לומר את דעתו, ואין בהבעת הדעה המקוממת שלו משום הסתה, ואין בה עילה לחקירת משטרה ואין בה שום דבר שדורש פעולה שתביא לסתימת פיו של הכותב. אלא מה? שעיתון שמכבד את עצמו, ו"הארץ" נוטה להציג את עצמו ככזה, לא מפרסם כל מה שחופש הביטוי מתיר לפרסם. לעיתון יש עורך ראשי ויש מוציא לאור ולשני אלה יש שיקול דעת, או לפחות צריך שיהיה כזה.

וכשהשניים מתירים לפרסם דברי בלע שכאלה, פעם אחר פעם ובתדירות הולכת וגוברת, זו הזדמנות טובה לדבר עליהם, לא על קליין. כי קליינים, בואו נודה על האמת, יש הרבה. אולי הם לא בוטים כל כך, אולי הם לא מכלילים באופן מכוער כל כך, אולי הכתיבה שלהם יותר מנומקת ופחות נראית כמו שפוכת של ניבולי פה, אבל טקסטים מהז'אנר הזה אפשר למצוא בימין ובשמאל, אצל עיתונאים ואצל אמנים, אצל אנשי רוח חילוניים ואצל רבנים דתיים. שוליים יש בכל מקום. אז איפה הבעיה, אם כך? הבעיה היא ש"הארץ" הופך מיום ליום, יותר ויותר, לעיתונם של אנשי השוליים. אלה כבר אינם הקיצוניים של העיתון. אלה הפכו בשנים האחרונות למרכז וללב שלו. 
 

יש אירוניה עגומה בכך שעיתון שמטיף יותר מכל כלי תקשורת אחר לשלום ולפיוס ולסובלנות ולפשרות, ככל שמדובר באויב, הוא עיתון הנושא יותר מכל כלי תקשורת אחר את דגל השנאה והמשטמה כלפי בני עמו. שמה שהיה פעם ביקורת לגיטימית, גם אם נוקבת, הפך לתיעוב שלא ניתן עוד להסתיר אותו כלפי כל ישראלי שחושב אחרת ממה שחושב מאמר המערכת של העיתון.  
 

הטור המלא של קלמן ליבסקינד - מחר ב"מעריב סופהשבוע"