בעוד כחודש וחצי, במכירה פומבית אי־שם בארצות הברית של אמריקה, מישהו יציע כארבעה מיליון דולר על תיק מאובק. 48 שנים קודם לכן ניל ארמסטרונג לקח את תיק האוף–ווייט החמוד הזה, שבאותה מידה יכול היה להיות תיק המחשב הנייד של כל אחד מאיתנו, לטיול אל הירח במסגרת משימת אפולו 11. סתם תיק, ריץ׳־רץ׳ זהב, כיתוב קטן באנגלית ״lunar sample return״ וקצת אבק. כשהחזיר אותו לכדור הארץ לקחו המדענים את מה שאחסן בתוכו, כמה סלעי ירח, והעבירו את התיק למוזיאון כפריט בעל חשיבות לאומית (שלא לומר עולמית).

ממש כמו בכל בית ממוצע, מישהו, שלא מבין באמת למה כל מיני חפצים נשמרים וממלאים את החדרים, החליט להוציא את התיק למכירה פומבית כאחרונת המזכרות, וכך הוא נמכר עבור פחות מ־1,000 דולר לאיזו עורכת דין, גיקית חלל, שמיד עם הקנייה הבינה שהתיק לא עבר כביסה והאבק עליו נראה לה שונה (מה אכפת לי לספר את זה ככה? קצת אווירה רומנטית). היא שלחה את התיק לסוכנות החלל האמריקאית, שהבינה מיד שהתיק מכוסה באבק ירח אותנטי, שמישהו בצוות עשה טעות איומה ושמצדה לא תיפול שנית - התיק יישאר בנאס״א בכל מחיר. אבל באמריקה כמו באמריקה - לא מסתבכים עם עורכי דין ומפה לשם, מישהי עומדת להתעשר בענק ביולי הקרוב.

כביכול, עוד סיפור על אובדן. אנשים מאבדים דברים כל הזמן, במקרה הזה האובדן העצום של מישהו אחד היה להצלחתה הכבירה של מישהי אחרת.

אנחנו מכניסים אלינו הביתה עוד ועוד חפצים ומוציאים ממנו כמות קטנה יותר של חפצים אחרים רק כי כבר אין מקום, ולכל פריט יש הצדקה רגשית ראשונה במעלה להשארתו. המגירות בארון לא יכולות לשאת עוד ציורים ויצירות מגני הילדים. לזרוק? לא נעים. ואם כבר מגיעים להכרה שכך אי אפשר להמשיך, צריך להפעיל תוכניות שהשירות החשאי היה מלמד אותן בבתי ספר להסחת דעת, הטעיה ואלתור במצבי לחץ.

חופשה בתאילנד. אפשר לוותרחופשה בתאילנד. אפשר לוותר

ספרי מחזור, מכתבים מאהובים שהפכו לשונאים, תעודות, כרטיסי הופעות. אלוהים אדירים - לבנזוג יש אבן (!), לא אחת מהירח, כזו שקיבל בשחרור ונאספה מאיזו גבעה על ידי חייל מסלול מסכן למסיימי השירות בשם המסורת. הצבא עוד רגע כבר מתחנן שיפסיק להגיע למילואים, אבל הסלע הזה עדיין על שולחן העבודה שלי, והוא בלתי ניתן לניקוי! אף אחד לא ייתן לי עליו ארבעה מיליון דולר או אפילו שקל לצורך העניין.

חולצות צופים, חולצות צבא, חולצות ממרוצים, משחקים שאיבדו חלקים, שהפסיקו לעבוד ולא מטעמי סוללה, תקליטים, קלטות, דיסקים. בתור אנושות שנהייתה קהה רגשית, מדהים לגלות כמה חשובים לנו חפצים. באגירה הזו אנחנו לא עושים משהו שאנחנו לא עושים ביומיום - מתקשים להבחין בין עיקר לטפל. אנחנו צריכים חפצים מוחשיים שיזכירו לנו מה הרגשנו אז כשבפועל, אם זו הייתה חוויה כל כך משמעותית, אנחנו לא צריכים דבר כדי להיזכר. מצד שני, יש סיכוי שאם היו לי, גם אני הייתי משלמת 4 מיליון דולר על אבק ירח. מה זה אומר על יכולת ההבחנה שלי?

במקביל להפסד בקרב המשפטי הזה, נאס״א מתכוננת ליום שבו אבק מכדור הארץ יהיה פריט לאספנים. רגע לפני שאנחנו מוצאים את עצמנו על מאדים, סוכנות החלל החליטה שכדאי שננסה קודם את הסיפור הזה קרוב יותר, באזור הירח ככה. חבל יהיה, הרי, לשלוח חבורה של מתנדבים למסע של שישה חודשים עד הגעה ליעד, ככל הנראה ללא אפשרות חזרה, בלי שייעשה ראשית ניסוי כלים. אפילו רק בשביל להגיד שהיה. אם הכל ילך כשורה,

האסטרונאוטים צפויים לבלות את השנה הזו בערך ב–2027, כדי שמתישהו בעשור שלאחר מכן יוכלו כבר לשלוח את המשלחת לעסק האמיתי, למאדים. אם

משהו ישתבש והם יחזרו לכדור הארץ בבושת פנים, הם לפחות יוכלו לעשות מיליארדים אם יביאו איתם מספיק אבק כוכבים, מהסוג האמיתי.

מי הם האנשים שהסכימו להתנדב לנסיעה לכוכב האדום? האם הם עשו את זה כי כל כך רע להם פה או שהם באמת הרפתקנים מושבעים שלא יכלו לסרב להזדמנות של כרטיס חד־כיווני לעבר הלא נודע - במלוא מובן המילה? ואיך בכלל אפשר להתחייב על תוכניות לעוד עשר שנים? תנו לנו לעבור את 2017, את השבוע, את מחר, ונדבר.

משימה של שנה בירח, לעומת זאת, כבר נראית אטרקטיבית יותר. כמה שקט יש שם בוודאי. אילו פרופורציות אפשר לקבל כשחברי כנסת לא צועקים לך כל יום, כל היום, על הראש ספינים, אג׳נדות וסדרי עדיפויות שהם בעצמם לא מאמינים בהם? שם, כולה 384 אלף קילומטר מכדור הארץ (פלוס־מינוס), בטוח מבינים מה חשוב באמת ומה לא. חופשה מנותקת בתאילנד היא גם עשר, שלא תבינו אותי לא נכון, אבל משהו בהבנה שאנחנו בני האדם, הכדור שלנו, כל מה שאנחנו יודעים, הוא בסך הכל גרגר אבק בחלל, הוא חוויה שצריך כל אחד לעבור. חוויה ששווה 4 מיליון דולר.