בשבוע שעבר, על פי מסורת גולני לדורותיה לעשות את הדברים בצורה הכי קשה שאפשר, בדיוק ביום השרב הגדול נערכה העצרת החטיבתית לציון 50 שנה לאירועי הכיבוש, השחרור והברבור של מלחמת ששת הימים - כולל טקס חניכת אתר תל פאחר המחודש.

תא"ל במיל' דוד כהן מגיע לתל ומביט סביבו בעיניים מצומצמות, כבוחן מחדש את המקום. הוא כאן כדי לפגוש חברים, לנגוע באדרנלין של סערת הימים ההם, ובעיקר לייצג את רובק'ה אליעז, מפקד סיירת גולני שלחמה על תל פאחר. איכשהו, ההסתערות של הסיירת על התל נבלעה במהומת ההסתערות של גדוד 12, ואיכשהו נשמטה ממורשת הקרב. אנשים רוצים לחזור ולהלך במקומות שם הזיעו דם, שקשקו מפחד והסתערו מול האש, ואולי גם לתהות מה לעזאזל עשינו אז במקום הזה ומה המקום הזה עשה לנו. חוויה אישית שצרובה בחוויה לאומית היא לפעמים עניין גדול לענות בו, ועדיין ממרחק השנים דוד כהן ולוחמי גולני הקשישים חיים כאן את קרבות חייהם כאילו אתמול קרו.

תל פאחר הוא בין אתרי מורשת הקרב המתוירים ביותר, והקרב עצמו היה קטסטרופה מכל בחינה שהיא. טקטית (הקרב הגדודי) אסטרטגית (מטרת החטיבה) ואפילו מדינית־ביטחונית, במובן שהדחיפות ליציאה לקרב הייתה יותר פאניקה של מחר־הפסקת־אש שדחתה זמן הכרחי לשיקול דעת הכרחי. אלה הם החומרים שמהם נוצרים חללים (34) וצל"שים, ובסופו של יום קרב וערבו, תל פאחר הוא מסמלי הניצחון הלאומי הגדול או הבכייה לדורות, או שניהם.

הבעיה של אירועים נקודתיים כמו ההסתערות על תל פאחר היא סיפור האמת לצורך הפקת לקחים מצד אחד, ושמירה על כבוד החללים והמשפחות מצד שני. אם המח"ט הנוכחי של גולני (בחור צעיר בשם בינדר שהביא לכאן את סגל הפיקוד שלו) ייקלע לאירוע דומה, רצוי שיידע שהאמת תמיד תמתין לו בפינה זו או אחרת. אלא שסיפור האמת עשוי לפגוע במשפחות חללים, שבועת הכאב שלהן מוגנת על ידי סיפור משופץ. ובתוך כל הדילמות האלה, כשגדוד 12 דוחף את עלילות הגבורה שלו, נעלם סיפורה של סיירת גולני, שביצעה את הפעולה המתוחכמת ביותר על התל ונבלעה בהמולת הקרב הנורא ובהמולת קרב הבעלות על הזיכרון.

קרב תל פאחר, צילום באדיבות: אתר ההנצחה לקרב תל פאחרקרב תל פאחר, צילום באדיבות: אתר ההנצחה לקרב תל פאחר

# # #

מדובר באקורד הסיום של מלחמת ששת הימים. צה"ל כובש את סיני והגדה. פיקוד הצפון של האלוף דדו אלעזר נשאר מחוץ לתמונת הניצחון ההיסטורי הגדול, וחטיבת גולני יושבת על התחת למרגלות הרמה ומגרדת. עם עזרה פוליטית מידידים בגליל ולחץ על כל המגרש הממשלתי והמטכ"לי, דדו מקבל אישור לכבוש את הרמה. הקפיץ הדרוך של פיקוד הצפון ושל גולני השתחרר באחת.

כהן, שסיים את הפיקוד על סיירת גולני לטובת הדרכה בבה"ד 1, מגיע לסיירת על דעת עצמו ומוצא את רובק'ה אליעז, מפקדה שזה עתה החליף אותו, ממתין בחורשת טל למשימה שלא מגיעה. מח"ט גולני יונה אפרת החליט שהסיירת תישאר עתודה חטיבתית. גדוד 13 יכבוש את תל עזזיאת, גדוד 51 את הבניאס וגדוד 12 של מוסה קליין ז"ל את תל פאחר. על דעת עצמו, בעצה אחת עם דוד (מי שואל את המח"ט? מתריס היום דוד), מארגן רובק'ה כ־30 לוחמים בשבעה זחל"מים, כמה ג'יפים וקומנדקר, ונע לעבר התל. בדרך הוא מתקשר לחפ"ק החטיבה ומדווח לאפרת: אנחנו על דרך הנפט ויכולים לעזור אם יש בעיה. ובעיה אכן הייתה. גדוד 12 תקף מצפון לדרום כשהוא נקלע לשטח ההריגה של הסורים וכל הזחל"מים שלו עולים בלהבות למרגלות התל. אפרת אומר לרובק'ה: או־קיי, תעשה מה שאתה מבין. אין פקודות, אין תוכנית.

התל עצמו הוא חלק ממדרון הגבעות הגדול שעולה לרמה וכאילו נבלע בו. עשרות חיילי גדוד 12 נוטשים את הזחל"מים הבוערים ופשוט מסתערים על הגדרות במדרון התלול. רובק'ה והסיירת מאגפים את התל ממזרח, מגיעים לשער המוצב שעל התל ומדווחים. הפקודה שקיבל הייתה לנוע מאה־מאתיים מטר דרומה ולהיכנס לערוץ שמתפתל בעקלתון ומגיע ללב המוצב.

זהו חודש יוני ברמה. חום אימים ונחילי ברחשים בנחיריים, המוצב מולם בוער ומעלה עשן, כדורים ותחמושת מתפוצצים לכל עבר, אין קשר עם לוחמי גדוד 12 שעולים מצפון להם וחוטפים אש. אבל המג"ד קליין מצליח להבקיע כמעט עד פסגת המוצב, שם נהרג. רובק'ה מזהה את התעלה שממנה ניתן להגיע למקום ששולט על כל שטחי ההריגה של התל ומחליט לא להיענות לפקודה. רק כשנמצאים במוצב מבינים עד כמה נואלת הייתה הפקודה. אם הסיירת הייתה מבצעת אותה, הייתה נתקלת גם בסורים שנדחקים דרומה במוצב, וגם באש לוחמי גדוד 12 שהיו מפוזרים בשטח.

רובק'ה מוביל בתעלה שחוגרת משער המוצב צפונה ומזרחה, ודוד אחריו. "אנחנו מנהלים שם קרבות פנים אל פנים כמו בסרטים ויותר גרוע", הוא משחזר. בעיקול התעלה נתקל רובק'ה, גוף בגוף, בקצין סורי ונאבק בו. דוד יוצא מהתעלה החוצה ומלמעלה יורה בסורי, קופץ עליו, מסובב את רגלו ושובר אותה ויוצא מהמשחק. רובק'ה ולוחמיו ממשיכים לרוץ בתעלה מעלה כדי לתפוס את השטח החיוני שמעל גיא ההריגה, שבו חוטפים לוחמי 12 אש תופת. קצת קשה לתאם כאן מהלכי הקרב. אין קשר. גם הניסיונות לארגן אחרי הקרב תיאור מדויק של מי היה מתי ואיפה לא צלחו. לוחמי הגדוד שעלו מצפון וממערב ללוחמי הסיירת התפזרו סיעות סיעות, ופשוט טיפסו בטירוף גולנצ'יקי כשהם הורגים ונהרגים.

היום הם מספרים את סיפורם לסגל חטיבת גולני 2017. צעירי גולני של היום מביטים מטה אל המדרון החשוף שבו הסתערו הגולנצ'יקים של אז על המוצב, ויש לי הרגשה שהחבר'ה האלה מתייחסים למורשת הקרב הזו כמו אל סיפורי הפלמ"ח או יהודה המכבי. אני שואל סגן צעיר חובש כיפה שעיניו טרוטות מה דעתו על ההסתערות של אז. אני הייתי מחכה לחיל האוויר ולארטילריה, משיב הבחור בלי לחשוב יותר מדי.

# # #

ובינתיים ממשיך רובק'ה את דרכו בתעלה אל השטח החיוני ששולט על המוצב והמדרון, וכובש אותו. אחרי המלחמה רואיין על ידי יעקב ארז מ"מעריב" וסיפר לו שדוד הציל את חייו. שש שנים אחר כך סא"ל רובק'ה אלירז הוא סמח"ט גולני ברמת הגולן במלחמת יום כיפור. הג'יפ שלו עולה על מוקש והוא נהרג. סא"ל דוד כהן אי־שם בסוריה. אתה חושב שתשאל את הסגל שלך מה הבינו מהקרב על תל פאחר? אני שואל את מח"ט גולני הנוכחי. הוא מסתכל עלי כאילו זה הרגע שאלתי אותו את שאלת הקיטבג האולטימטיבית.