בילדותנו, כשמישהו השמיע דבר שטות, היינו מגיבים ב”ויפתח השם את פי האתון”. הביטוי הזה מקורו בפרשת השבוע, פרשת בלק. מסופר בה על בלק בן ציפור מלך מואב החושש ממתקפה של בני ישראל, המוני נוודי מדבר הקרבים ובאים לארצו, ושוכר את שירותי בלעם בן בעור, ספק נביא ספק קוסם, לקלל אותם.

בתחילה מסרב בלעם בטענה שה’ אסר עליו לעשות כן, אך בלק אינו מקבל את הסירוב ושולח אל בלעם שרים נכבדים יותר, ומבטיח לו “כבד אכבדך מאוד”, שבלעם מפרש כתמורה בכסף ובזהב. ואז משנה הקב”ה את עמדתו ומתיר לבלעם ללכת עם שליחי בלק, “ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה”.

אלא שלמרות הסכמת ה’, מתחוללת דרמה של ממש בדרך למואב. וכך מספרת התורה: “וייחר אף ה’ כי הולך הוא ויתייצב מלאך ה’ בדרך לשטן לו והוא רוכב על אתונו”. חרון אף ה’ בניגוד להסכמתו להליכת בלעם מתפרש ככעס על שהוא לא מסר לשליחי בלק את התנאי שהציב ה’ להליכתו, דהיינו שבעצם אינו חופשי לקלל כרצונו. וכך, המלאך ניצב מולו וחרבו שלופה, אבל בלעם אינו רואה אותו. האתון דווקא כן רואה – לגלוג מקראי בוטה כלפי האיש - והיא סוטה מהדרך ולבסוף רובצת על מקומה.

בלעם מכה אותה, ואז: “ויפתח ה’ את פי האתון ותאמר: ‘מה עשיתי לך כי הכיתני זה שלוש רגלים’”. הדו־שיח בין השניים נמשך עד ש”ויגל ה’ את עיני בלעם”, והוא רואה את המלאך עם החרב, החוזר על האזהרה ש”רק את הדבר אשר אדבר אליך אותו תדבר”. והתוצאה היא שבלעם מברך את בני ישראל.

האטרקציה בסיפור הזה היא כמובן האתון המדברת. חז”ל בפרקי אבות מנו את הפלא הזה בין עשרת הדברים שנבראו בערב שבת של ששת ימי הבריאה בין השמשות. לא ניכנס כאן לפירוש הדברים, רק נאמר שהרמב”ם אינו מתקשה בהבנת כל ההתרחשות של פגישת בלעם והאתון עם המלאך, מפני שלשיטתו ב”מורה נבוכים” כל מקום שמדובר בו על ראיית מלאך או דיבורו, אין זה אלא במראה נבואה או בחלום.

יש מפרשים, כמו למשל שד”ל, הסבורים שהאתון לא ממש דיברה, כי אילו דיברה, “היה בלעם נכנס לחרדה גדולה עד מוות ולא היה אפשר שיהיה בו כוח להשיב לה דבר. על כן ייתכן שלא דיברה כדיבור של בני אדם, כי ‘ותדבר’ אין נאמר כאן, אבל השמיעה קול יללה שהיה מובן ממנו ‘מה עשיתי לך?’”

אבל מי שמוביל אותנו למה שפתחנו בו ומלמדנו שלא אנו המצאנו את “ויפתח השם את פי האתון” כלגלוג על דבר שטות, הוא הפרשן חריף הלשון, בן ימי הביניים, יוסף אבן כספי, המספר: “...אומנם אגיד מה שקרה לי זה מעט מן השנים, כי שאלני אחד ממחפשי מומים בזולתם ולא ירגישו בנמצא איתם, אם אאמין שדיברה האתון. ואני עניתיו מבלי הבטה אל מראהו ואומר: ‘חי ה’, אני מאמין בכל הכתוב בתורה, ולמה לא אאמין בפסוק ‘ותאמר האתון’ ובפסוק ‘וידבר חמור?’” (מלך שכם בספר “בראשית”).

והיום, הבה נודה, חמורים מדברים הם לא כזה ביג דיל.