כשאבא גילה את עולם הדייטים

"מרסל?", צעק אבי אל הטלפון. “את שומעת אותי טוב? אני באוטובוס ויש רעש". השעה הייתה שבע בבוקר, אני עדיין במיטתי, אפילו לא חושבת מתי אקום ואצא אל יומי. “כן, אבא, אני שומעת אותך, אתה לא צריך לצעוק", עניתי. “מרסל? את שומעת? איזה באסה עם הטלפונים היום, פעם הייתה לי אנטנה, הייתי מרים אותה וכולם היו שומעים. הלו, מרסל? את שומעת?". הרגשתי את העצבים משתלטים עלי, אז לקחתי נשימה ובקול יציב וחזק אמרתי לאבי: “כן, אבא, אני שומעת. מה קרה?". אבי השתתק ובקול רגוע יותר השיב: “למה את צועקת עלי? את רואה שאין לאף אחת מכן סבלנות לאבא? אין דבר, מרסל, אפילו בתורה נכתב 'וישמן ישורון'". “ויבעט", השלמתי.

אבי צחק ואמר: “את היית צריכה להיות דתייה את, חבל על כל השרימפסים שלך". התיישבתי על המיטה. לחזור לישון כבר לא היה סיכוי, אז לחצתי על הדיבורית, אחזתי בטלפון בידי והתקדמתי לכיוון הסלון. “מה קרה, אבא? מה כל כך דחוף בשבע בבוקר?", שאלתי. “לא נעים לי לבקש ממך", הוא אמר, “רגע, אני יורד מהאוטובוס, חכי על הקו, טוב, מרסל? הלו, מרסל? את שומעת אותי? רגע, אני יורד מהאוטובוס". רציתי לקלל בכל השפות שאני מכירה. כמו בכל שיחה איתו, רציתי לנפץ את הטלפון על הקיר. אבל בשם הכבוד לאבי, מולידי, צעקתי לסלולרי: “אני מחכה". “זהו, מרסל", הוא דיבר בקולו הרגיל. “עכשיו יותר שקט. רגע, אני נכנס לבית קפה ונוכל לשוחח כמו שצריך".

הופתעתי. בית קפה? אבא שלי? עד היום הוא הלך לשיפודיות. “אני יודע מה את חושבת, אני ילדתי אותך", הוא התערב במחשבותי. “זה לא באמת בית קפה, אני ממלא פה לוטו והוא נותן לי קפה חינם. אבל תאמיני לי, מרסל, באמת יש פה אנשים טובים, למה את לא באה לכתוב פה עם הלנטופ שלך?".

“מה קרה? אז תחכי דקה", הוא נזף. “את לא יכולה לראות שאוהבים את אבא שלך, אה?". “טוב, אני מחכה", התייאשתי. התקדמתי לכיוון המקלחת בזמן שהוא סיפר עוד כמה בדיחות משנות ה־70 לחבריו נהגי המונית. “תנו לגבר הספרדי וודקה ולגבר האשכנזי חלב" או “כמה חול יכול אדם לאכול בכל ימות החול?". “טוב, מרסל, ישבתי. יאללה, את יכולה לדבר", הוא הפתיע. “מה לדבר? אתה התקשרת!", השבתי בתדהמה. “מה זה הקול הזה? את עוד פעם אוכלת? את תמיד תישארי באטה (ברווז שמן בערבית סורית), אבל יפה לך ככה", אבי המשיך לדבר. “תשמעי לאבא, עוד יהיה גבר שיאהב אותך ככה".

“ארשום אותך", אמרתי. “באמת? תהיי בריאה, מרסל, אם היית רואה אותי עכשיו, היית נדהמת מהדמעות שעומדות בעיני", הוא אמר. "אפשר לסמוך עלייך. את כל הבנות שלי אני אוהב, אבל בך יש משהו מיוחד". “אשרי", מלמלתי. “מתי תרשמי אותי?", הוא התעלם. “הערב", השבתי, “תתקשר אלי כשתהיה מול המחשב וארשום אותך. העיקר שתמצא אישה ותבנה איתה בית".

כעבור כמה ימים הוא התקשר אלי אחרי שחזר מתפילת ערבית. הפעם עניתי בשמחה. ידעתי כבר שהוא החל לשוחח עם נשים באתר. אולי יצא עם אחת מהן לדייט. “נו?", הסתקרנתי. “מרסל, את שומעת אותי? אני בשירותים של מסעדה", הוא לחש. “כן, אבא, אני שומעת, למה אתה לוחש?", שאלתי. “מרסל, תקשיבי לי. לקחתי מישהי למסעדה והיא באה רעבה, הזמינה סטייק גדול וסלטים ושלוש בירות. בחיים של אבא שלי המנוח, אני נשבע לך, שלוש בירות! ועכשיו הגיע החשבון, ואין לי איך לשלם". “אני לא מאמינה, אבא, אני לא מאמינה", התעצבנתי. “מרסל, מה המספר של האשראי שלך? נו מהר, אני רושם", הוא לקח פיקוד. “הלו, מרסל? יא אללה עם הפלאפונים האלה, איפה התקופה של האנטנות, איפה?".