הלוואי שיכולתי, כמו כמה מעמיתי, להמליץ בפני מתפקדי העבודה במי לבחור היום. לו הייתי בעל זכות בחירה, הייתי מתלבט היום עד הרגע האחרון. לכל אחד מהם, עמיר פרץ ואבי גבאי, יתרונות מובהקים על פני חברו. לכל אחד מהם גם חסרונות בולטים. ההחלטה, כל החלטה, תתקבל בפוטו־פיניש. ובכל זאת:

אם הייתי סבור שיש סיכוי שהמנהיג שייבחר היום יהיה ראש הממשלה הבא, הייתי בוחר בעמיר פרץ. כרטיס העבודה שלו עמוס להתפקע. חבר הכנסת הוותיק ביותר במשכן, פוליטיקאי בכל רמ"ח ושס"ה, שר ביטחון לשעבר, יו"ר הסתדרות, אדם שנאבק כל חייו, שראה הכל, נפל וקם, ניצח והובס, נקבר וחזר.

פרץ הוא מניה בטוחה למי שאוהב ללכת על בטוח. הוא מנוסה, הוא מפוכח, הוא בשל. הבעיה שלו היא, שבשלב הזה היו"ר המיועד של מפלגת העבודה לא נראה כמי שיכול לאיים על ההנהגה.

ולכן, אם הייתי סבור שאני בוחר ביו"ר אופוזיציה פוטנציאלי ובמי שיכול לטלטל את הסירה ולברוא אותה מחדש, הייתי בוחר באבי גבאי. אם בחירה בפרץ היא בחירה שמרנית, הבחירה בגבאי היא הבחירה הרומנטית. הצבעה לגבאי היא הליכה אל הלא־נודע. זה יהיה אירוע חסר תקדים בהיסטוריה של העבודה שידובר, יסוקר ויבוקר בעוצמה לא פרופורציונלית למעמדה של המפלגה עצמה. זה יהיה טיפול בהלם, שוק חשמלי, שיכול להעיר את הגוסס ולהעמיד אותו על הרגליים כמו חדש, או להרוג אותו באופן סופי ולקבור אותו קבורת חמור.

אבי גבאי עם תומכיו. יכול לטלטל את הסירה ולברוא אותה מחדש. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90-אבי גבאי עם תומכיו. יכול לטלטל את הסירה ולברוא אותה מחדש. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90-

שניהם, פרץ וגבאי, טוענים שהם יידעו לעשות את ההבדל. פרץ מספר שניצח את נתניהו ב־2006. טוב, זה לא ממש מדויק. ב־2006 מי שניצח את נתניהו זה אהוד אולמרט, שרכב על אדי הדלק האחרונים של אריאל שרון. פרץ הצליח לגמור במקום השני כשהוא מקדים את הליכוד המרוסק בכמה ערים בפריפריה. כדי לבנות על זה ניצחון על ביבי בבחירות הבאות, צריך דמיון מפותח.

גם אבי גבאי נראה, כרגע, כחולם בהקיץ. הוא טוען שיוכל להחזיר את המצביעים שחונים עכשיו בחצר של יאיר לפיד הביתה בהמוניהם. לביטחון העצמי הזה של גבאי אין כרגע כל אסמכתה נוספת. יחד עם זאת, חובה להזכיר ששניהם, פרץ וגבאי, כבר הפתיעו כנגד כל הסיכויים. עצם העובדה ששניהם מתמודדים עכשיו על הנהגת העבודה בסיבוב השני הייתה נתפסת עד לא מזמן כהזיה. פרץ, שקם לתחייה אחרי שכבר ישבו עליו "שבעה" במערכת הפוליטית, וגבאי שהצליח לפרוץ אל לב המפלגה השמרנית והמאובנת ביותר בישראל משום מקום, כמעט בן לילה.




עמיר פרץ עם תומכיו. מנוסה ובשל. צילום: פלאש 90עמיר פרץ עם תומכיו. מנוסה ובשל. צילום: פלאש 90

שניהם התחילו מלמטה. אולי הכי למטה שיש. פרץ נולד במרוקו, גדל בשדרות, סלף מייד מן אמיתי שטיפס בשיניים ובציפורניים על מדרון חלקלק. מעולם לא עזב את שדרות, מעולם לא "עשה לביתו", שליח ציבור במובן הטהור ביותר של המונח הזה. גבאי נולד במעברה בירושלים. גם הוא בן לעולי מרוקו. גם עליו אף אחד לא הימר בהתחלה. בן של טכנאי בבזק שהפך למנכ"ל בזק, הגיע למועדון הקצפת הכלכלית ובהחלט עשה לביתו. ועוד איך עשה. אבל אז ביצע פניית פרסה, חשובה ומעוררת כבוד לכשעצמה, והחליט לעשות גם לביתנו.

שניהם, פרץ וגבאי, כבר הספיקו לערוק מהפלטפורמה המקורית שלהם. פרץ עשה את זה אפילו פעמיים. גבאי, שהקים יחד עם משה כחלון את כולנו, הסתפק בפעם אחת. מי שיאזין לשלי יחימוביץ' בארבע עיניים, לא יצביע פרץ לעולם. מי שישמע את משה כחלון בפורום סגור, לא יתקרב לגבאי לעולם. יתרונותיהם וחסרונותיהם מקזזים זה את זה באופן מוחלט. הם גם דומים וגם שונים, הם משלימים זה את זה וגם הפכים מוחלטים. פרץ מדבר בסגנון של פעם, גבאי יותר מעודכן ומתוקתק. פרץ עונה תשובות מפותלות ולעתים גם מתחמקות, גבאי משתדל להיות ישיר ולענות. פרץ אנלוגי, גבאי דיגיטלי. שניהם ממוקדים, עקשנים וחדורי מטרה. בעד פרץ יצביעו מי שמעדיפים ציפור אחת ביד. בעד גבאי, מי שבונים על שתי הציפורים שעל העץ. כל תוצאה אפשרית.