אחרי שבועיים של ברברת סביב סוגיית ה"הדתה"; אחרי ששמענו את אנשי מולד משקרים שוב ומספרים שמשרד החינוך העניק לעמותות דתיות את המונופול על החינוך לערכים, וגילינו שלא משרד החינוך מזמין את העמותות הללו לבתי ספר אלא המנהלים החילוניים בעצמם; אחרי שהבנו שארגון השמאל הזה מגדיר את העמותות האלה, פעם כעמותה "דתית", פעם כעמותת "ימין", ופעם כעמותת "ימין מתנחלי" (אפילו שבין העמותות אין אפילו אחת הפועלת מחוץ לקו הירוק), רק משום שהוא שונא את הדתיים ואת הימין ואת המתנחלים באותה מידה - לפעמים אנשיו מתבלבלים ולא זוכרים על איזה רקע צריך לשנוא הפעם;

אחרי כל אלה, הגיע הזמן להניח בצד את ארגוני הקצה והשוליים ולדבר לעומקם של דברים. כי בסופו של דבר, אחרי שנסיים להתווכח מי יעביר את החומר ואם זו תהיה העמותה הזו או העמותה האחרת, או בכלל מורי בית הספר עצמם, נישאר עם הסוגיה המרכזית שמונחת במרכז החדר - עם מה אנחנו רוצים שייצאו הילדים שלנו אחרי 12 שנות לימוד, ועד כמה אנחנו מפחדים שמישהו יעסוק איתם ביהדות וידבר איתם על תפילין ועל שבת ועל יום הכיפורים ועל משה רבנו ועל בית המקדש, ומה עבר עלינו מאז הימים שבהם בבתי הספר הממלכתיים למדו תורה שבעל פה, ועד ימינו אנו, כשכל מילה מהתנ"ך נתפסת כ"הדתה".

פעם ועוד פעם אנחנו שומעים מהמחנה החילוני קולות המבקרים את האגף הדתי, בנוסח "אל תנכסו לעצמכם את היהדות. אתם לא יהודים יותר מאיתנו". חייבים לומר שאין קולות צודקים מאלה. אבל אי אפשר להחזיק את המקל הזה בשני קצותיו. או שאתם נלחמים על מקום בכותל לכולם, או שאתם צועקים "כפייה דתית" כשלוקחים את הילדים שלכם לשם מטעם בית הספר. תחליטו. או שאתם תובעים את מקומכם על מדף היהדות בסופרמרקט הישראלי, או שאתם משתוללים מכעס כשבעיתונות נחשפת תוכנית לתגבר את לימודי התנ"ך או להוסיף לימוד של פרקי אבות בכיתה.




היום הוא היה מוקע בלעג. ברל כצנלסון, צילום: קלוגר זולטן, ארכיון לע"מהיום הוא היה מוקע בלעג. ברל כצנלסון, צילום: קלוגר זולטן, ארכיון לע"מ





# # #

בעבר כבר הזכרתי כאן את המאמר המפורסם "חורבן ותלישות" שפרסם ברל כצנלסון בשנת 1934 בעיתון "דבר". כצנלסון שמע אז שתנועת הנוער של "המחנות העולים" הוציאה את חניכיה למחנה קיץ בליל תשעה באב - ולא יכול היה להחריש. "שמעתי כי אחת מהסתדרויות הנוער קבעה את יציאת חבריה למחנה קיץ באותו לילה שבו מבכה ישראל את חורבנו, את שעבודו ואת מרי גלותו", כתב, "הדור אשר שתה את קובעת (רעל) הגלות והשעבוד יותר מכמה וכמה דורות שקדמו לו, הדור אשר הוחזר בחוזק־יד אל הרגשת החורבן והגירושים, הדור אשר כל טעם חייו הוא בזה שישמש גשר מהחורבן והגלות אל חיי עצמאות וחירות - האם הדור הזה יתחנך לייעודו על ידי שכחת יום אבל עמו? (...) כלום היינו עוד מסוגלים כיום הזה לתנועת תקומה, לולא היה עם ישראל שומר בלבו בקשיות עורף קדושה את זכר החורבן? (...) אלמלא ידע ישראל להתאבל במשך דורות על חורבנו ביום הזיכרון, בכל חריפוּת ההרגשה של מי שמתו מוטל לפניו, של מי שאִבֵּד אך זה עתה את חירותו ואת מולדתו, לא היו קמים לנו לא הס ולא פינסקר, ולא הרצל ולא נורדוי, ולא סירקין ולא בורוכוב, ולא א.ד גורדון ולא י.ח ברנר. ויהודה הלוי לא היה יכול ליצור את 'ציון, הלא תשאלי' וביאליק לא היה יכול לכתוב את 'מגילת האש' (...) האומנם אין אנו מסוגלים אלא לחיים תלושים, לתרבות תלושה ולסמלים תלושים?".

ציטטתי כאן מהמאמר הזה לפני כמה שנים, כשאלפי חניכי תנועת הצופים בילו את יום תשעה באב ביער, במחנה הקיץ השנתי של התנועה. בעוד שבועיים וחצי זה יקרה שוב. הפעם תהיה זו התנועה הקיבוצית שתוציא את חניכיה לשלושת ימי הרפסודיה השנתית, ביום שבו ההיסטוריה היהודית תציין את חורבן בית מקדשנו. אבהיר כבר כאן שאני לא מזכיר את העניין הזה כדי לבקר את אנשי התנועה הקיבוצית. גם משום שמדובר בתנועה שיש לי אליה כבוד גדול. גם משום שצריך לדעת להעריך תנועה שכזו, המכתירה את פעילות הנוער שלה בכותרת "אין לי ארץ אחרת", ועוסקת עם בני הנוער שלה בסוגיות של "מדינה יהודית ודמוקרטית", של "דתיות וחילוניות", של "קליטת עלייה", של "ירידה" ושל "פערי מרכז פריפריה".

לא "מה קרה לתנועה הקיבוצית?" צריך לשאול כאן, אלא "מה קרה לברל?", איך זה ש־83 שנה אחרי פרסום המאמר המכונן ההוא, אין עוד היום באגף הזה של המפה מי שישאל שאלות כאלה. איך זה שגם לו היה מישהו כזה שהיה תמה, כמו ברל כצנלסון, "האם הדור הזה יתחנך לייעודו על ידי שכחת יום אבל עמו?", הוא היה מוקע בלעג כמי שחצה את הקווים אל הימין ה"מתנחלי" או ה"משיחי".

בשבוע שעבר הופיע יאיר לפיד בוועידת מקור ראשון. "העובדה ששני בני סיימו 12 שנות לימוד במדינת ישראל, בלי שאיש ישב להראות להם איך נראה דף תלמוד, זה מחדל נורא", אמר. וזה אכן מחדל נורא. עזבו את עניין קיום המצוות. אבל הידיעה. ההכרה. האם יש אדם הגון והגיוני שיכול לבקש להכריח את החרדים ללמוד לימודי ליבה ולהסביר להם שאי אפשר בלי זה, ובמקביל לצעוק "אל תתערבו לי", כשמנגד מגיעה הדרישה שילדיו היהודים יידעו איך קוראים דף גמרא?

אז כן, ישנה גם השאלה מי ילמד את החומר הזה. השבוע, במסגרת פסטיבל ה"זהירות, יהדות", הופיע בערוץ 2 מורה להיסטוריה שהביע תמיהה "למה בבית ספר שכל התלמידים בו הם חילונים, צריכים להביא ארגון דתי שידבר עם התלמידים על זהות יהודית? יש כל כך הרבה ארגונים פלורליסטיים חילוניים שיכולים להעביר את הנושאים האלה". ייתכן שהוא צודק. העניין הוא שמי שמבקש להכניס לבתי הספר את הארגונים הדתיים ולא את אלה החילוניים, אלה מנהלי בתי הספר, שמעדיפים דווקא אותם. למה? תשאלו את המנהלים.

אבל בעצם, באותה כתבה עצמה הגיעה התשובה גם לשאלה הזו, והיא באה דווקא מצדו של בן לב קש, מורה חבר "הפורום החילוני". "יש כל מיני דברים שבית הספר לא יודע איך להתמודד איתם. דחפו לנו פתאום מקצוע חדש: 'תרבות יהודית ישראלית'. וואללה, חילונים לא בדיוק יודעים איך לאכול את הדבר הזה, אז לוקחים את המורה ההוא עם הכיפה 'בוא, בוא, תלמד את המקצוע הזה'".

בשבוע שעבר הסבירה לי את הדברים, כמעט במילים הללו, מנהלת בכירה וותיקה במשרד החינוך. מדובר באישה לא דתית שעברה את כל השרים שכיהנו במשרד בעשרות השנים האחרונות, משמאל ועד ימין, מדתיים ועד חילונים. האמת היא שאני לא רוצה שייכנס למערכת החינוך אף אחד מבחוץ, אמרה. מבחינתי, הכי טוב שמורים שהוכשרו על ידי משרד החינוך ילמדו הכל. אלא מה? שהמורים במערכת החינוך הממלכתית החילונית, גם הם תוצרים של המערכת הזו, והם לא יודעים בעצמם. וכך, כשהם צריכים להסביר לתלמידים שלהם על חנוכה או על סוכות, הכי קל להם להזמין את הרב של השכונה או מישהו אחר מבחוץ.

# # #

משהו השתבש פה. העובדה שבתוך כל הדיונים על לימודי היהדות לא נשמע ולו קול צלול אחד מהאגף השמאלי שמדבר על הצורך להכניס עוד יהדות לכיתות, ולא משנה כרגע על ידי מי ובאיזה אופן, מלמדת משהו. היא מלמדת על חוסר ביטחון. על חשש. על פחד להיות מתויג כמי שנמצא במחנה הלא נכון. ובמובן הזה חל כאן שינוי עצום. מנהיגי העבר, חילונים, אנשי שמאל, לא חששו מהיהדות, ולא פחדו ממה שהעיסוק בה יעולל להם ולתדמיתם. הם היו בטוחים בעצמם. בתפיסת עולמם. גם מי שאכלו טריפות לא חשבו פעמיים לפני שדקלמו את התנ"ך והסבירו כמה חשוב לדבוק בו וללמד אותו. "רצינו לגדל דור של אפיקורסים, וגידלנו דור של עמי ארצות", הפנים בצער יעקב חזן, ממייסדי השומר הצעיר.

כששגריר ישראל באו"ם, חיים הרצוג, עמד על הבימה בנובמבר 1975, קרע לגזרים את ההחלטה המשווה את הציונות לגזענות, והכריז: "אנו שמים את מבטחנו בהשגחה העליונה, בדתנו ובאמונתנו, במסורת הנערצת והמקודשת שלנו...", הוא לא חשש שיואשם בהדתה. כשערב מלחמת ששת הימים כתב ללוחמיו אלוף חילוני כמו ישעיהו גביש "עלו והצליחו ויהי ה' עמכם", הוא לא פחד שיואשם בניסיון להחזיר את החיילים בתשובה. כשיצחק רבין כתב אחרי הניצחון במלחמה ההיא "מאת השם הייתה זאת, היא נפלאת בעינינו", לא קמה כאן מהומה. כשראש הממשלה דוד בן־גוריון העיד, עם שוך קרבות מלחמת השחרור, "הנני אחד המאמינים שיש בהקמת מדינה זו משום ראשית הגאולה", אף אחד לא חשב שהשתבשה עליו דעתו.

שמעו את השיח הנוכחי על השבת בתל אביב וחזרו אל מאיר דיזנגוף שקבע כי "עלינו להישמר מחילול שבת בפרהסיה", ש"יותר מאשר בעיר של עכו"ם (עובדי כוכבים ומזלות) זקוקה העיר העברית הראשונה לחותם יהודי מיוחד", וש"אם לא נקדים את פני הרעה מיד, צפויה סכנה שעיר מחמדנו זו תיהפך לעיר רוכלת וסוחרת ככל הערים", ותבינו שנפל דבר.

אפשר לדבר על כיבוש ועל פלסטינים ועל פתרונות מדיניים אלה ואחרים, אבל כל מי שמרפרף על עיתוני מלחמת ששת הימים, מבין שהיה אז גם בהנהגת השמאל וגם בעיתונות השמאל משהו שלא נותרה ממנו עוד מולקולה אחת לרפואה. כשמאמר המערכת של עיתון "הארץ" מתרונן למחרת שחרור הכותל בכותרת "צהלי ורוני, יושבת ציון", ברור שמשהו אז היה אחרת. כשעיתון "דבר" מספר אז ש"אלפיים שנה לא טשטשו בלב היהודי את הכיסופים לירושלים עיר הקודש", וש"אתמול קיבלו פסוקי התהילים והתפילה משמעות חיים"; כשעיתון פועלי ארץ ישראל מופיע כשהוא משובץ פסוקים של נביאי ישראל, כמו זה מספר ישעיהו הקורא "עורי עורי לבשי, ציון, לבשי בגדי תפארתך, ירושלים עיר הקודש, כי לא יוסיף לבוא בך עוד ערל וטמא"; כשהעורכת חנה זמר מתפעמת בכותבה "אלפיים שנה קראנו פסוקים ומלמלנו תפילות על אודות ירושלים עיר הקודש, בירת הנצח, משוש כל הארץ - ולפתע כל הפסוקים האלה קמים לתחייה לעינינו (...) ואנחנו נשתטח לפני הכותל המערבי שהיה חסום ונעול בפנינו בשרירות, ונדע שהוא הרבה יותר ממקום קדוש (...) הוא סמל הרציפות היהודית וסמל כיסופיה המשיחיים מאז ועד עתה".

כשמשווים את הלב היהודי הפועם הזה לערוץ 10, שהתקומם לפני שבועיים על כך שמאות ילדים ברחבי ישראל קיימו השנה מצעד דגלים ביום ירושלים, מבינים שיש כאן מחנה גדול שמשהו קשה עבר עליו. שאי אפשר שלא לשאול מה קרה למאיר דיזנגוף ולברל כצנלסון, ואיה הם חיים הרצוג ודוד בן־גוריון, ואיפה היא חנה זמר, ולאן הלכה משפחת שוקן.

# # #

את מה שעבר על השמאל הישראלי החילוני, ולפחות על הנהגתו, אפשר לכווץ, בהכללה, תחת הכותרת ההיא "הם מ־פ־ח־דים". כי לפני הכל, העובדה שהעיסוק בחינוך יהודי ובמסורת הפכה להיות מגרש המשחקים של הימין, נובעת מחוסר ביטחון גדול של השמאל. אבותיהם האידאולוגיים היו בטוחים בעצמם ובתפיסת עולמם, ולכן לא חששו לעסוק ביהדות שלהם. צאצאיהם כבר לא שם. ממה הם חוששים?

יש לשאלה הזו כמה תשובות אפשריות. אחת מהן נובעת אולי מהחשש שמא לימוד מעמיק יותר של יהדות ומורשת ומסורת יביא איתו גם הרהורים אסורים בעניין זכותנו על הארץ, או ידרוש תשובה לשאלה מה עושה אותנו יהודים ובמה אנחנו שונים מכל עם, ומה הופך אותנו לעם סגולה, ושאר שאלות מהז'אנר הזה, שלא תמיד נותנות תחושה טובה למי שרואה את עצמו מחובר לעולם של מערביות וקדמה ונאורות. וייתכן בכלל שההסבר נמצא במקום אחר. במקום של בידול ושל ניסיון להיות הכי רחוק מהבלטה שעליה דורך הימין הדתי. אז אם הרב לוינגר מייצג את ארץ ישראל, יהיו מי שיחפשו את העמדה הנגדית ובלבד שלא ימצאו את עצמם לצדו. ואם צעירי הציונות הדתית רוקדים עם דגל ישראל בירושלים, יהיו מי שיישארו בבית רק כדי שמישהו לא יטעה לחשוב שהם נמצאים יחד עם החבר'ה הדתיים באותה קבוצה. וכך, כשבימין עוסקים בחינוך ליהדות ומורשת, יהיו מי שיבחרו לעמוד על הגבעה שממול ולצעוק "הדתה".

יכול מי שמעוניין בכך ללעוג ליאיר לפיד על הפרשת החלה של רעייתו או על ההתעטפות שלו בטלית. אפשר בקלות לטעון שמדובר במהלך פוליטי שבא לגרוף קולות, במקום שבו יש מאגר גדול של כאלה. אני מעדיף לראות בלפיד מי שלא מפחד. מי שבטוח בעצמו ובעולם היהודי שלו, יהיה שייך לאיזה זרם שיהיה, ולא חושש לדבר עליו ולא חושש להיות מזוהה איתו. ואני מקווה שמה שנראה כפליק פלאק קטן שהביא אותו בימים האחרונים לדבר שוב על "הדתה", איננו הוכחה שאני טועה.

סהדי במרומים, שום מילה שנכתבה כאן לא באה מתוך התנשאות. אין קבוצה שלא צריכה לשאול את עצמה שאלות מפעם לפעם, וגם הקבוצה שגדלתי בתוכה לא פטורה מכך. אבל חשוב להבין שהבריחה של האגף השמאלי מכל דבר שמדיף ריח של מסורת ומורשת יהודית היא לא פחות מטרגדיה. ובשבוע שבו המנהיג החדש של מפלגת העבודה מצהיר "הדתה היא אחת התופעות החמורות בחברה הישראלית כיום", מותר לחשוש שגם ממנו לא תצא בשורת השינוי.