יאיר נתניהו, בנו בן ה־26 של ראש הממשלה בנימין נתניהו ורעייתו שרה, הופך עם הזמן לדמות ציבורית בזכות עצמו. ההתנהלות שלו, כמו גם התגובות העזות שהוא מעורר, חושפות עובדות בעייתיות על מצב הוויכוח הציבורי בישראל כיום. יאיר מלווה אותנו מ־1996, כשנכנס עם הוריו ואחיו אבנר בן השנתיים לבית ראש הממשלה. שנים על גבי שנים לא שמענו ממנו. הרי הוא היה ילד. ואז התברר לנו לפני מספר שנים שהוא כבר לא ילד, שיש לו קול ודעות ורצון להשמיע אותם.

אם נתניהו הצעיר היה ממשיך בדרכם של נסיכים ונסיכות של הליכוד מהדור הקודם, ומשמיע דעות שנועדו לרצות את הממסד שסלד בהוריהם, ייתכן שהיה מתקבל בתרועות ובחיבוקים כפי שקרה לדן מרידור, לבני בגין, לציפי לבני ולאהוד אולמרט. אבל זה לא המצב.

מתברר שהבן של בני הזוג נתניהו, שמשמשים שק החבטות ומוקד שנאתו של מחנה השמאל, לא אוהב את הממסד ולא רוצה לרצות אותו. אדרבה, הוא סולד ממנו. בחודשים האחרונים פרסם יאיר פוסטים בפייסבוק שגרמו לסערה תקשורתית. בכל המקרים הוא יצא נגד ארגוני שמאל והמוסכמות של המחנה בצורה בומבסטית וללא מורא.

בתחילת אוגוסט הארגון הפוסט־ציוני מולד הפנה את האש שלו לעבר יאיר כאשר פרסם מאמר ארסי באתר הסאטירי שלו "61" תחת הכותרת "חמישה דברים שלא ידעתם על יאיר נתניהו". בתגובה ענה יאיר בפוסט בפייסבוק שבו כינה את מולד "ארגון רדיקלי ואנטי־ציוני, הממומן על ידי הקרן להשמדת ישראל והאיחוד האירופי". מולד - שמקורות המימון שלו כוללים גופים אירופיים ממשלתיים ואת קרן "החברה הפתוחה" של המיליארדר האנטי־ישראלי ג'ורג' סורוס - הגיב באופן דמוקרטי. הוא הגיש תביעת דיבה נגד נתניהו הבן.

כשבועיים לאחר מכן אירעו המהומות האלימות בשרלוטסוויל, שבמהלכן התקוטטו אנשי ימין ניאו־נאצים עם אנשי שמאל אנרכיסטים מארגון אנטיפה. התקשורת הישראלית, כמו גם הפוליטיקאים לאורך הספקטרום האידיאולוגי, הצטרפו לממסד האמריקאי וגינו את הניאו־נאצים תוך התעלמות מהאלימות שהופעלה על ידי אנשי השמאל.

ואז הגיע יאיר ושבר את הקונצנזוס הישראלי. הוא כתב פוסט בעמוד הפייסבוק שלו שבו הבהיר כי בעוד הוא סולד מהניאו־נאצים ומהאנטישמים בימין הקיצוני, ששונאים את עמו ואת מדינתו, הוא רואה בהם זן שהולך ונכחד. מצד שני, האנטישמים בשמאל, בראשם תנועת אנטיפה האלימה ותנועת Black Lives Matter, שתומכת בתנועת החרם ובהשמדת ישראל, הולכים ומתחזקים.

אפשר להתווכח עם הקביעה של יאיר לגבי היחלשות הימין האנטישמי, אבל אין ספק כי ככוח פוליטי ותרבותי, התנועות האנטישמיות השמאלניות הרבה יותר חזקות ומאיימות הרבה יותר על זכויות האזרח של יהודי אמריקה ועל העתיד של הברית האסטרטגית והידידות בין ישראל לארה"ב.

על אף, או אולי משום שיאיר צדק בגדול במתקפה נגד מולד, ובדירוג האיומים הנשקפים לעבר ישראל, הממסד השמאלני בארץ, בתמיכת הממסד היהודי האמריקאי, הגיב בזעם לדבריו.

אבל התגובות ההיסטוריות הקודמות לא התקרבו לזו שבאה לאחר הפוסט של יאיר בסוף השבוע האחרון. אין ספק שהוא עבר את גבול הטעם הטוב ושהפוסט נדף ריח אנטישמי ברור. תחת הכותרת "שרשרת המזון" העלה יאיר איור המראה את ג'ורג' סורוס שולט בלטאה, ששולטת בבת דמות ארגון האילומינטי, ששולטת באהוד ברק, ששולט באלדד יניב, ששולט במני נפתלי.




הקריקטורה האנטישמית של יאיר נתניהוהקריקטורה האנטישמית של יאיר נתניהו





שום גבול לא ראוי

סנגוריו של יאיר מעלים מספר טיעונים נכונים, ובראשם העובדה שג'ורג' סורוס אינו בדיוק יהודי טוב. סורוס הוא אחת הדמויות המרכזיות במערכה הבינלאומית שתכליתה להרוס את הלגיטימציה לקיומה של ישראל, ובמערכה מקבילה בקהילה היהודית בארה"ב שתכליתה לטפח עוינות לישראל ולציונות.

ברור כי קשה להגיד שביקורת נגד סורוס היא סוג של אנטישמיות. אולם למרבה הצער, היא כן. לאורך השנים הוא משמש מוקד למתקפות מצד אנטישמים. במהלך משבר המטבע של מדינות אסיה ב־1997, למשל, טען ראש ממשלת מלזיה מהטיר מוחמד שסורוס מוביל קנוניה יהודית שפועלת כדי לפגוע במוסלמים. ולאחר שיאיר נתניהו פרסם את האיור, ראש הימין האנטישמי בארה"ב דיוויד דיוק טען כי הוא מאשש את הטענות שלו נגד סורוס. היות שיאיר נתניהו אינו טיפש, אין כל סיכוי שהוא לא הבין שהאיור יוגדר אנטישמי.

אז איך מסבירים את החלטתו לפרסם אותו? יכול להיות שהוא סתם פזיז. אבל גם אם כן, פזיזות לא הייתה מביאה איש צעיר בעל מודעות פוליטית והיסטורית לפרסם סתם כך איורים אנטישמיים.

אנשי ימין שמיהרו להגן על הבן של ראש הממשלה התמקדו בעניין הצביעות. כמעט מדי יום אנשי שמאל מכנים את אנשי הימין "נאצים" ו"פשיסטים". לנוכח זאת, זעקות השבר שלהם צבועות ושקריות. יש ממש בטיעון הזה. לעיתון שמכנה את שרת המשפטים איילת שקד "מוסוליני" אין אמינות בנושא פשיזם מהו ונאציזם ואנטישמיות מהם.

אבל צביעות איננה הבעיה העיקרית. הבעיה העיקרית היא שבדומה למצב השורר במערב, הממסד השמאלני בארץ זורע פחד ואימה בקרב הציבור באמצעות מסעות דה־לגיטימציה נגד יריביו. כאשר פוליטיקאית כמו שקד מותקפת כגזענית משום שהיא מעזה לנסות ולערוך רפורמה חוקית לחלוטין במערכת המשפט בישראל, לא מדובר במתקפה שנועדה לנצח בוויכוח באמצעות טיעונים מהותיים. מדובר בניסיון להוציא את שקד מחוץ לתחום והמסר הוא שמי שמצדד בה הוא גם כן מחוץ לתחום. ואם זה המצב לגבי שקד, אז על אחת כמה וכמה זה המצב לגבי אמו ואביו של יאיר נתניהו. 


הניסיון של אנשי שמאל לבטל את הלגיטימציה של קולות אחרים לא פוסח על שום תחום. ממערכת המשפט דרך שילוב נשים ביחידות קרביות, שינוי האקלים, נישואים חד־מיניים, קרנות המימון של משרד התרבות. הוויכוח סביב כולם חוזר לאותה נקודה: אם אתה לא עם השמאל, אז אתה איש רע, בלתי לגיטימי. והמסר הוא לא רק כלפי אותו איש שבמוקד הביקורת. הוא מיועד בעיקר לציבור התומך בו, למען יראו וישתקו.
הסכנה בטרור המחשבתי איננה רק במדיניות שהוא מכתיב. הבעיה הגדולה היא שאם הכל גזעני, אם הכל מרושע, אז שום דבר לא גזעני ושום גבול אינו

ראוי. אם הכל פשיסטי, אז אין למונח כל משקל. זאת אומרת, הטרור האינטלקטואלי של השמאל מביא לזילות והתרוקנות מתוכן של מילים, שלא לדבר על התרוקנות מתוכן של השיח הציבורי בסוגיות חשובות לקיום החברה והמדינה.

כשחושבים על זה, הגיוני שיאיר תופס מקום בראש השורות של מחנה הכופרים, במשמעות של מילים ושל סמלים שבהם משתמש השמאל כדי לנגח את יריביו. הרי מדובר באיש שגדל תחת מתקפה. מאז שהוא זוכר את עצמו, הוריו עוברים דמוניזציה של הממסד השמאלי.

השימוש באיור האנטישמי על ידי נתניהו הצעיר פגע בו ובמוניטין שהתחיל לצבור כאחד שמדבר אמת לכוח. אבל מי שבאמת צריך לערוך כאן חשבון נפש זה לא בנו של הזוג המושמץ ביותר בתולדות מדינת ישראל, אלא המשמיצים. למילים יש משמעות וכשמרוקנים את המשמעות שלהן, פוגעים ביכולת של החברה שלנו לנהל דיון אמיתי על כלל הנושאים שעל סדר היום.