אבי גבאי, יו"ר מפלגת העבודה, דיבר על הסכסוך עם הפלסטינים, ואמר דברים פשוטים מאוד: "אם אנחנו מצליחים להגיע להסכם שלום, אז צריך למצוא פתרונות יצירתיים על מנת להימנע מפינוי התנחלויות". רבים מבכירי מפלגתו הזדעזעו: אם מנהיג מפלגתם מדבר כך, אולי כמה ליכודניקים ישתכנעו להצביע בשבילו, אבל אנשי השמאל ייאלצו להצביע מרצ, המפלגה היחידה שמתעקשת, ממש עומדת על זכותה לבצע טרנספר ביהודים.
 

עד כאן - אין הרבה חדש. מנהיגי מפלגת העבודה לדורותיהם, שהיו הראשונים להקים התנחלויות בבקעה ובהר, כבר נתפסו אומרים דברים ציוניים אפילו יותר. ח"כ שלי יחימוביץ' אמרה בצדק כי גבאי לא סטה אפילו כמלוא הנימה מעקרונות המפלגה. אך גם היא יודעת היטב כי בנושא הפלסטיני - המפלגה כבר נדדה הרבה שמאלה מעקרונותיה. 
 

אבל המכה בבטן של השמאל הישראלי הגיעה במשפטים הבאים שאמר גבאי: "אני מאמין בצדקת קיומנו כאן. אני מאמין בכך שכל ארץ ישראל שלנו. הרי אלוהים הבטיח לאברהם את כל ארץ ישראל". גבאי אומנם מיהר לצרף לאמונתו הציונית גם הבנה כי בארץ חיים מיליוני ערבים ולכן אנחנו צריכים להתפשר: "על מנת ליצור מצב שבו אנו חיים במדינה שלנו עם רוב יהודי, והם חיים במדינה משל עצמם, אני מאמין בפתרון שתי המדינות בשביל עצמנו, אני לא עוסק בזכויות הפלסטינים". הצהרת הנאמנות לארץ וההסתייגות ממנה אומנם נאמרו ממש בנשימה אחת, אך הנזק כבר נעשה. מה לכהן בבית הקברות? מה לציוני כמוהו במחנה הציוני? 
 

אחדים ניסו לפטור את הסקנדל בפרשנויות מרגיעות: גבאי מבין, כמו יאיר לפיד, כי הקולות הנוספים שהוא זקוק להם כדי לנצח נמצאים ברובם בקרב מצביעי הליכוד וישראל ביתנו. אליהם הוא מכוון וקורץ. אל דאגה: אם ינצח בבחירות, יהיה מוכן לדבר על הכל. כי הערבים לא יהיו מוכנים לדבר על פחות מזה.

אחרים כעסו ממש. גם הם כבר יודעים כי אף פעם לא יהיה שלום עם הערבים.

אבל המטרה כבר מזמן אינה השלום אלא עקירת ההתנחלויות השנואות עליהם. לא אשכח את עליצותם בימי ההתנתקות. גם הם ידעו שזה צעד חד־צדדי שלא יקרב את השלום. גם הם ידעו שעזה תיהפך במהרה לבסיס טרור ענק. אבל המטרה - עקירת ההתנחלויות - קידשה את האמצעים. והנה בא החדש הזה ואומר שבשביל שלום לא מוכרחים לעקור יישובים. הוא לא מבין, כאילו, שבשביל לעקור יישובים לא מוכרחים להגיע לשלום?
 

אך מעבר לכך: יש כבר בעיני חלקים מן השמאל הישראלי חטאים שאין עליהם כפרה בתירוץ תכסיסי: להזכיר את זכותנו על כל הארץ, בהסתמך על ההבטחה האלוהית לאברהם. יש דברים שעליהם לא צוחקים. אני מברך את גבאי על דבריו אלו. הם מוכיחים כי ראוי להתווכח עמו. עם אנטי־ציונים או פוסט־ציונים - כמעט אין לי מישור משותף לוויכוח, כשם שאינני מתווכח כמעט עם ערבים.

אבל גבאי, שיודע שהארץ כולה שלנו בזכות, שבוי במה שד"ר מיכה גודמן כינה בספרו האחרון "מלכוד 67'": הימין הישראלי צודק בטיעונים הגיאוגרפיים שלו, השמאל הישראלי צודק בטיעונים הדמוגרפיים שלו. כי גם אם הדמוגרפים הממסדיים (ארנון סופר, סרג'יו דלה פרגולה וחבריהם) טועים, וקבוצתו של יורם אטינגר צודקת, והיחס 60% יהודים - 40% ערבים יישמר כאן עוד זמן רב, עדיין מדינה ש־40% מאזרחיה עוינים אותה ורוצים להקים להם מדינה על חורבותיה היא מדינה שצביונה הלאומי מטושטש.
 

גבאי יחפש "פתרון יצירתי" להשאיר את המתנחלים בבתיהם גם אם (חס וחלילה) תקום מדינה פלסטינית ממערב לירדן. אני נוטה להאמין לאלו האומרים כי שום נציג פלסטיני לא יסכים לתנאי כזה. אבל חיפוש הפתרונות היצירתיים לא צריך להיות מוגבל לכיוון אחד. המלכוד שעליו מדבר מיכה גודמן נובע מכליאת המשתנים במשוואה דו־אגפית, היהודים מול הערבים בארץ ישראל שממערב לירדן. אך המלכוד יכול להיפתר אם תהיה זו משוואה שבה פועלים שלושה משתנים, וארץ ישראל, לצורך פתרון הבעיה, אינה מצטמצמת למערב הירדן אלא חופפת את גבולות המנדט הבריטי.



גם לימין מותר

יכול אדם להאמין ב"שתי מדינות לשני עמים", וגם להחיל ריבונות ישראלית מלאה על מערב הירדן, השייך לנו בזכות אפילו על פי יו"ר מפלגת העבודה, וגם לא לפחד מהדמוגרפיה, מאובדן דמותה היהודית של מדינת ישראל. כל הנסים הללו יכולים להתרחש, ואפשר לצאת מהמלכוד, כאשר זוכרים כי לפלסטינים יש כבר מדינה, והיא ממלכת ירדן, בעבר הירדן המזרחי, על שלושה רבעים משטח המנדט הבריטי, שנועדה להיות בית לאומי לעם היהודי.

ממלכה אשר 70% מאזרחיה הם פלסטינים על פי הגדרתם, אשר העניקה אזרחות ירדנית גם לתושבי "הגדה המערבית" שבה שלטה עד מלחמת ששת הימים. "ירדן היא פלסטין, ופלסטין היא ירדן", שבו ושיננו לנו המלך עבדאללה הראשון וחוסיין נכדו.
 

השבוע התכנסו במרכז מורשת בגין כמה מאות יהודים וכעשרה ערבים המגדירים עצמם פלסטינים, חלקם תושבי ירדן לשעבר, ודנו בהיבטים השונים של הרעיון "ירדן היא פלסטין". אחד מחתני השמחה, מודר זהראן, המגדיר עצמו מנהיג האופוזיציה לשלטון המלך בירדן, ומתגורר בשנים האחרונות בלונדון משום שהוא חס על חייו - לא הגיע. מאחורי הקלעים רחשו שמועות כי בית המלוכה הירדני הפעיל שוב לחצים כבדים על ישראל שתמנע את כניסתו, כדי לא להביך את בית המלוכה וכדי לא להעיב על היחסים הגרועים ממילא עם ירדן. אינני יודע אם זה היה הגורם לאי־הגעתו. 
 

בימים שקדמו לכנס רחשה הרשת ויכוחים וקטטות: האם מודר זהראן מייצג את רוב הפלסטינים בירדן, רק את מקצתם או רק את עצמו? דומה שהמאמצים של בית המלוכה למנוע את הגעתו לארץ מוכיחים כי הם מתייחסים אליו כאל איום ממשי ולא כאל תימהוני מבודד. לפחות בהזדמנות קודמת אחת, לפני שנים אחדות, כאשר ארגנתי כנס דומה, נחשפתי אישית ללחצים שהופעלו כדי למנוע את הגעתו. 
 

ואיך יכולה התוכנית "ירדן היא פלסטין" לפצח את המלכוד? ממש על פי הנוסחה שהציעה הוועדה המיוחדת לענייני ארץ ישראל (UNSCOP) לפני 70 שנה: הערבים בישראל, מן הירדן ועד לים, יהיו תושבי המדינה היהודית ואזרחי המדינה הערבית בירדן. הם יצביעו לפרלמנט בעמאן ולא לכנסת. מי שירצה להגר - יבורך כמובן, ורצוי גם לסייע לו כלכלית. אך מי שיבחר להישאר בביתו בשכם - יישאר, ויזכה לזכויות תושב שאינן כוללות הצבעה לכנסת, ולפיכך לא ישפיע על דמותה של מדינת ישראל הנקבעת באמצעות חוקיה: הדגל, הסמל, ההמנון, הלוח העברי וחוק השבות.
 

ירדן לא תסכים? הרעיון יפה אבל הזוי? שנים אני שומע טיעונים כאלה. אבל תראו לי ערבי שיסכים למדינה ממערב לירדן בלי ירושלים, או מדינה פלסטינית ביהודה ובשומרון עם חצי מיליון מתנחלים. וכיוון שלשמאל מותר להעלות רעיונות הזויים ואובדניים, שמסכנים את עצם קיומה של מדינת ישראל - רצוי שהימין יעלה רעיונות חלופיים. אלו לפחות אינם מסוכנים.