החדר חשוך. מלבד שני אהילים קטנים אין זכר לאור. ברקע נשמעת מלודיה ישנה, מנגינת שיר אהבה מוכר ששמו עומד על קצה הלשון ובכל זאת נשכח. אני יושבת על רצפת הפרקט ועוצמת את עיני. נושמת ונושפת, נושמת ונושפת. ידיים גבריות נחות על כתפַי וריח נעים מגיע אל אפי. בושם גברי מוגזם מדי, מושך מאוד. ניכר שזה מישהו שעדיין לא גילה את טעמו כל כך, מישהו שעדיין הולך אחרי המפרסמת הטובה ביותר.

"הידיים שלי בסדר ככה?", הוא שואל, ואני מרגישה את אצבעותיו הדקות מעסות את שכמַי. אני מחייכת, "כן, זה אפילו נעים", ומרגיעה אותו. קולו חסר מבטא. מצד אחד, בטוח בעצמו. מצד שני, לא דוחק אותי לפינה. לא מנסה מעשה אסור.

קול נשמע במיקרופון. "נשים, לא לפקוח עיניים עדיין", מצווה המנחה. "גברים, אחרי שבחרתם לכם אישה, התקרבו אליה לאט מאחור ולחשו לה את כל המילים היפות שעולות בדמיונכם. מילים שהייתם אומרים לאהובתכם הנצחית, אהבת החיים שלכם".

זהו התרגיל השלישי בסדנה. "7 דקות בגן עדן". נתקלתי בה במקרה, בערב משעמם שבו נכנסתי לפייסבוק. "הערב", כך נכתב, "7 דקות בגן עדן. 50 גברים ו־50 נשים נפגשים במרחב בטוח שמאפשר להם לצאת מאזור הנוחות ולפגוש אחרים ואת עצמם. נשאר עוד מספר כרטיסים מצומצם".

ראיתי דבר או שניים בחיי, ביקרתי במועדוני זימה לא ספורים, אפילו במסיבות שנויות במחלוקת, כשמעלי מרחפת עננת אכזבת ההורים. הניסוח של המודעה צלצל לי מוכר - בטח סדנה שקשורה במין. מכיוון שאני בזוגיות מחייבת ואוהבת, אין לי מה לחפש בה, אבל בכל זאת התקשרתי למספר הטלפון שבמודעה. סקרנות. של כותבת.

"שרנו מדבר", ענה לי בחור מעברו השני של הקו. זה היה שרנו לבנה, שאותו הכרתי מבתי הקפה הלא מחייבים של יפו. הוא תרפיסט ומורה לאינטימיות שחי שנים רבות באשראם בהודו. הזדהיתי מיד, הוא שמח לקראתי. "שרנו, אני רוצה להגיע לסדנה הערב", אמרתי. הוא צהל: "בשמחה, מרסל, אין צורך שתרכשי כרטיס, ארשום אותך בכניסה".

"רגע, שרנו", עצרתי אותו, כשדמותו של בן זוגי עולה מולי. "הסדנה הזו, היא מינית? מתפשטים בה?".

הוא צחק: "לא, הסדנה הזו היא לאלה שנמאס להם מעולם הדייטינג".

***

בשמונה בערב כבר הייתי שם. לא כדי למצוא בן זוג אלא כדי להרוות את סקרנותי. במרכז הקהילתי של פלורנטין התאספו המשתתפים. גם הם, כמוני, מגיעים בפעם הראשונה אל הלא נודע.

להפתעתי, רובם היו פחות או יותר בני גילי, וטווח הגילים משנות ה־20 המאוחרות עד אמצע שנות ה־40. רובם רווקים ורווקות. בעיניהם, בחיוכם, בלבושם הקליל, נראה היה שאת המניירות ומשחקי החיזור והאגו השאירו בבית ובאתרי ההיכרויות שבהם מאסו. הם באו לכאן כדי לבדוק אולי עוד יש מקלט שבו מחלקים קצת אהבה.

היו שם נשים וגברים מכל הסוגים: נמוכים, גבוהים, שמנים, צנומים, ביישנים, מצחיקים, מתבודדים וחברותיים. כולנו חיכינו לשרנו, שיגיד לנו להיכנס אל החדר.

התיישבנו על הרצפה, ממש כמו ביום הראשון בקייטנה חדשה. שרנו סיפר על אישה אחת, בבית קפה אחד, שמצאה חן בעיניו. אף על פי שגילתה התעניינות והם החליפו טלפונים, היא לא ענתה לו כשהתקשר ושלח הודעות.

"שבוע אחרי זה ראיתי אותה שוב", הוא המשיך. "התיישבתי לידה בבית הקפה המשותף לנו, הזמנתי לה אספרסו וקרואסון, על חשבוני. שאלתי אותה: 'למה לא ענית לי?'. לא הייתה לה תשובה, אבל לי כבר ירד ממנה". הוא בחר לפתוח במילים אלו אולי כדי להכניס לנו לראש שאהבה באה ללא ליווי של מטענים כבדים. באהבה.

הסתובבנו בחדר זה מול זה. "עצרו", ציווה שרנו. "שבו ליד האדם מהמין השני שהכי קרוב אליכם והביטו בעיניו".

"נעים מאוד", הושיט לי מישהו את ידו. לו הייתי רואה אותו ברחוב, הייתי מניחה שמדובר בחנון ביישן. הושטתי לו את ידי: "נעים גם לי, אני מרסל".

הבחור חשף את שמו. שם משפחה זהה לזה של אחד ממייסדי הארץ. "יש לך קשר אליו?", התעניינתי. "אני הנין של נינו", הוא השיב. "כבוד!", התלהבתי והצנעתי את העובדה שסבי הגיע רק בשלב המעברות.

התיישבנו, פנים אל פנים. "עכשיו הביטו בעיניים של בן או בת הזוג שלכם והרפו את שרירי הפנים. כאילו העולם עומד ואתם הדבר היחיד שחי".

הבטתי בעיניים של נצר השושלת המתוק דקה ארוכה. היו לו עיניים טובות, רכות. לא יכולתי שלא לתהות מתי בפעם האחרונה הבטתי כך במישהו. גם בתרגיל הבא, כשהגברים היו צריכים לגשת לנשים, לנשק את ידן וללחוש להן מחמאה יפה, לא הצלחתי להיזכר מתי קרה הדבר בחיי.

שלוש שעות היינו שם, נשים וגברים, תחת הנחיית שרנו. בלי לדבר כמעט, ברור היה שכולנו צעקנו שם "אהבה". רצינו אחת כזו, ראשונה, תמימה, יפה. אפשר היה להבין גם שדי לנו בשאלות "במה אתה עוסק?", "את רואה את עצמך נכנסת לקשר רציני?".

***

הגבר שסיפרתי עליו, זה עם הבושם והאצבעות הדקות, קרב לאט לאוזני. היה זה אחד התרגילים האחרונים בסדנה. "קדימה, תגידו להן מילים יפות", ביקש שרנו. "הלוואי שהיית אשתי", אמר לי הבחור, שלא החליף איתי יותר ממילה. "אני אוהב את הנשיות שלך, את החיוך שלך ואת הריח שלך". התמכרתי לתחושה. הרמתי את ידי ונגעתי באצבעותיו. "יש לך עיניים חכמות, ואהיה החבר הכי טוב שלך, אם תסכימי".

לקח לי קצת זמן להתאושש. הרי הוא לא כיוון את מילותיו אלי אלא אל אהובתו הנצחית, כשתהיה אחת כזו. תהיתי ביני ובין עצמי למה הוא נגע בי כאשר אני נמצאת בזוגיות.

כשהסתובבתי אני אליו, ידעתי כי לאיש הזה מגיע לשמוע את כל המילים הטובות שאני יודעת להגיד. התקרבתי אליו, נגעתי בכתפיו, ובמקום להחמיא לו מחמאות סרק, המצאתי לו סיפור: 30 שנה מהיום, על בנו העתידי, שיישא לאישה נערה יפה ויתנהג אליה בדיוק כשם שאביו מתנהג לאמו.

הוא הרים את ידו ונגע באצבעותי. המשכתי בסיפור: על הבית שיהיה לילד, בית כשם שבנה אביו, עם ריח עוגה בתנור, מעשי אהבה יפים כשהגשם דופק בחלון.

שרנו עצר את התרגיל. הבחור הסתובב אלי. הוא היה מבוגר יותר ממני, לא בהרבה. חייכתי אליו, הוא חייך בחזרה, ולפני שאמר מילה חזרתי אחורה, אל החשיכה, מפחדת לחטוא בשם האופוריה הרגעית הזו.

***

הסדנה הזו לקחה ממני את הציניות. מחוץ לעולם הדייטים (שגם אני נגעתי בו לא מעט, ושם הכרתי את בן זוגי), התברר לי, יש עדיין אנשים שמחפשים מילה טובה, ריח בושם, חיוך חטוף ומגע נעים.

באחד משיריו מספר אנריקו מסיאס לאהובתו על הנעורים, על היתמות, על הגולה ועל הזכייה באהבה למרות כל המכשולים האלה. "בגלל כל הסיבות האלו אני אוהב אותך", הוא מסיים בצרפתית.

בבית, אחרי הסדנה, מזגתי לעצמי כוס יין והשמעתי את השיר בקולי קולות. חשבתי מה צריך לעבור כדי לזכות באהבת אמת, כדי להגיד בבוא היום הזה: "טוב שבאת, בדיוק עכשיו, בדיוק בחיים האלה".