ארז: "תגיד, אברי...".

אברי: "כן, ארז?".

ארז: "מתי הכל מתחיל?".

אברי: "מה מתחיל?".

ארז: "האקשן, הסבבה, החיים האלה שהבטיחו לנו...".

אברי: "זה כבר נגמר".

כך התחילה ב–1990 התוכנית הראשונה של "העולם הערב" עם ארז טל, אברי גלעד, עינב גלילי כקריינית רצף, דורי בן זאב בתפקידי אורח וחטיף ופל שוקולד ממותג אחד. כל פרקי התוכנית הועלו החודש ליו–טיוב בזכות בחור אילתי שרצה לפנות את קלטות ה–VHS שלו מהמחסן. לפעמים ההיסטוריה נשמרת רק בזכות הרצון הפרקטי לפנות מדף.

אחסוך מכם את החיפוש והצפייה ואומר זאת כך, יונית: בגדול זה לא עומד במבחן הזמן. לא משה המבודד ב–100 שקל, לא הילד רובי ולא "מים, מים, מים, מים, מים, מים, מים מ–ים".

אני זוכר את עצמי מחכה בלהט לשידור התוכנית בערוץ 2 הניסיוני בכל ראשון ורביעי ב־20 דקות לפני שמונה בערב ואפילו ללקט ביום חמישי. עד שהגיעה מלחמת המפרץ והפכה את "העולם" לקאלט עם הומור שנע בין נונסנס לסאטירה מתוחכמת וקיצונית.

מי שחצה את גיל 40 זוכר שפעם היה פה מצחיק. לצד "העולם הערב" שודרה גם "נייס גיא" (עם גיא מרוז ויוני להב), ומאוחר יותר כשקמו ערוץ 2 וערוץ 10, פרחו תוכניות הלייט–נייט והסאטירה כמו "פרפר לילה" (טל ברמן), "יחסים מסוכנים" (דנה מודן), "כל לילה" (אסף הראל), "חלומות בהקיציס", "החרצופים", "אחד העם 1", וגם "זו ארצנו" שעבדכם יצר יחד עם שי גולדשטיין. 




כולן היו במה קומית אדירה לניסויים טלוויזיוניים, לא בהכרח מוצלחים אבל בדרך כלל נועזים וחצופים. כולן נעלמו מהמסך, ויחד איתן נעלמו גם ההומור הקיצוני והמערכונים הנשכניים שהצופה בבית היה תופס את הראש מולם וצועק למסך: "אני לא מאמין שהם אמרו את זה עכשיו". כולן פינו את מקומן לתוכניות אמצע הדרך שמדברות לכולם.

כל מה שיש לו לצעיר שגדל (עדיין) בארץ וצורך (עדיין) טלוויזיה הוא ליהנות מגיא זוהר או מנדב בורנשטיין, שנשענים על כיסא בר ב–11 בלילה ומסכמים את החדשות בחיוך בזווית הפה, או להתבדר מהדודות הטלוויזיוניות העדכניות: צביקה הדר, שי שטרן וירון ברובינסקי, שמצניעים כל שמץ של אדג'יות רק כדי להתנחמד ולהגיב למרואיינים שלהם ב"וואו, מה את אומרת, היית כבר פעמיים בבוקרשט השנה... מה אתם אומרים עליה?" (מחיאות כפיים מוקלטות). גם "הצנרת" שאמורה להיות מחתרתית מסתכלת על העולם מנקודת מבט סאחית להחריד. העידן המחורבן הנוכחי, שנקרא פוליטיקלי קורקט, אוסר עלינו ליהנות.

איפה ההומור הישראלי-העוקצני?

כל ניסיון לייצר בדיחה עם עוקץ רעיל בסופה נתקל בחומת התקינות הפוליטית האיומה שמזהירה את כולנו מהנורא מכל - להעליב. זה יפגע בחד־הוריות, זה יפגע בנכים, זה יפגע בעיוורים שלא יכולים לראות מה מצחיק כאן, זה יפגע בחרדים שכן התגייסו, זה יפגע בתושבי פתח תקווה שדווקא כן יש להם חיים, וזה יפגע בתימניות השמנות. עד שבא להגיד: די, תזדיינו. רק שזה עלול לפגוע באוכלוסיית המזדיינים.

גם ברשת קשה למצוא יוצרי הומור ישראלי עוקצני, ואם נולדים כאלה (ניצה ולחם או משיח), אימפריות ענק כמו "ארץ נהדרת" או חברות מסחריות קונות אותם, והם הופכים להיות משעשעים בחסות מפתח דיסקונט.

הדמויות המצחיקות שיוצרים אנשי קריאייטיב יכולות להעלות גיחוך אצל הישראלי שיושב עם קערת חומוס מול המסך בתשע בערב, אבל הן בטח לא מהוות השראה לפרח קומי שאמור להיות הטל פרידמן הבא. לא יהיה עוד טל פרידמן. לא יהיה עוד יצפאן. התנועה הטבעית של יוצרים קומיים, שמתבשלים בשוליים ונאפים באטיות עד שהם מגיעים למיינסטרים, לא קיימת עוד. כמו שאין זמרים מתחילים, אלא רק כוכבים נולדים, כך קומיקאי רענן כבר לא מתנסה בשולי הפריים טיים, הוא מיד כותב בדיחות למונולוג הפתיחה של לוסי ואודי.

הבן שלי גדל במדינה שבה חושבים ש"היהודים באים" זה הדבר הכי קיצוני בהומור, ושהדמות של דביר בנדק בפרסומת לבנק היא גאונית. והן לא. אף אחד כבר לא בועט באף מוסכמה, ועל לשחוט פרות קדושות אין מה לדבר - זה יפגע בטבעונים. ומה עם כל האקשן, הכיף והסבבה שהבטיחו לנו?
זה כבר נגמר.