בשבוע שעבר חבר שהוא גם עיתונאי וגם למד איתי במקרה באותו בית ספר בחולון, סיפר לי על קבוצת פייסבוק חדשה, "זיכרונות ילדות מחולון", שנפתחה ממש לא מזמן, והספיקה בתוך פחות משבוע למנות כמה אלפי עוקבים. התחברתי מיד, כמובן. קודם כל כי הזדקנתי, ושנית, כי זה נחמד לגלות שאנשים עדיין לא איבדו את הסנטימנטליות.
החיבור הזה מראה שלא משנה עד כמה רצית תמיד לברוח אל העיר הגדולה (ואני סוגרת שני עשורים בתל אביב), כשתגיעי לגיל 40 והלאה תחזרי בין שתרצי ובין שלא להתרפק על ילדותך ב"שכונת חיים", גם אם העלמת אותה במאמץ רב מהרזומה שלך בגיל 25 רק כי חשבת שזה לא נשמע טוב.
מה שתפס את עיני בין הזיכרונות שעלו בקבוצה, מהפיצה המיתולוגית של ציון סירוקו, הנקניקייה של קולנוע "רינה" זצוק"ל וגלידת המשמש המפורסמת מסוקולוב, שעד היום איש לא יודע מאילו חומרים כימיים הייתה עשויה, היו זיכרונות נדירים ומפתיעים שאנשים בני גילי פלוס שלפו, כולל שברי תמונות שהצבע ירד מהן, של ההומלסים השכונתיים שהיו החברים הכי טובים שלנו כילדים.
סוד הקסם של שכונות קטנות מערים קטנות, בפרט משנות ה־80, הוא שההומלסים (לפחות אצלנו בשכונה) היו חלק אינטגרלי ממנה, ואיש לא התעלם מהם. כילדים היינו רגילים לשחק בעיקר בחוץ, עם המפתח שהיה מתנוסס על הצוואר ושיעורי הבית שהיו מחכים עד הערב, כשההורים של כולנו היו חוזרים מהעבודה במשמרות.
לא היה חסר לנו כלום ובכל זאת אספנו חצי שקל לעשר אגורות כדי לקנות יחד לחבורה, אחת לשבוע, שקית ענקית של ביסלי גריל תוך כדי גניבת מסטיקים בלי שאף אחד יראה. עד היום אני משוכנעת שזכריה מהקיוסק ידע שגנבתי פעם אחת (אולי פעמיים) בחיי סוכריות גומי ובזוקה ושתק. לא עלה בדעתנו ולו פעם אחת לפחד מזיגי, גם אם טמן ראשו בבקבוקי הבירה מדי פעם, או לחלופין מסבא ירחמיאל, שהיה מסתובב בגינות של מקווה ישראל ומשחק איתנו תופסת.
פתאום היכתה בי המחשבה המזעזעת שאני מתרפקת בסנטימנטליות על ההומלס השכונתי כחלק מתמונת ילדותי, במעין פסטורליות מטרידה, אם כי קשה לי להתעלם מכך שבחוויה שלנו הילדים זיגי לא היה "איש מסכן". ההורים שלנו לא פחדו שנתקרב אליו ואפילו היו מזמינים אותו למדורות ל"ג בעומר שכונתיות וסדרי פסח, נותנים לו בגדים בחורף ולפעמים גם כסף, אבל את זה הוא מעולם לא הסכים לקחת. "רק סיגריות". כשאני חושבת על זה במונחים של שנות האלפיים, לא רק בעיר גדולה אלא בכלל באותה שכונת ילדות שכבר שינתה את פניה והפכה משיכון ארוך עם גינה מוזנחת למגדלים עם מרפסות ורחובות הולנדיים; כיום זה בחיים לא היה קורה.
זיגי זכור לי כאדם מבוגר, אבל בחישוב מהיר מתברר שהוא היה אז פחות או יותר בן 40 פלוס, בדיוק בגיל שאנחנו, החבר'ה מפעם, נמצאים בו כיום. בשבילי הוא לא היה איזה הומלס זרוק, בלי שיניים, שיכור ברחבה שמאחורי המכולת, שנפטר בסופו של דבר בטרם עת - הוא היה פשוט זיגי, האיש שהציל אותי מסוטה מין פדופיל שרדף אחרי ואחרי חברה טובה בשכונה, האיש שגנב בשבילי מסטיקים, זה שלימד אותי להפסיק לפחד מבעלי חיים (חתולים בכלל וארנבות בפרט). כשהייתי בת 12 אחרי ריב עם החברה הכי טובה, הוא אמר לי: "בחיים אל תסמכי על אף אחד עד הסוף", אבל אז, לצערי, עזבנו לשכונה אחרת ולא הספקתי ללמוד את השיעור הזה ממנו עד תום.
גיליתי שחולון היא עיר מאוד גדולה, וזה הפתיע את מי שגרה שם 20 שנה והייתה בטוחה שהיא חיה בקיבוץ. זה מסביר מדוע שלושת רבעי זיכרונות הילדות שעולים בקבוצה נראים לי זרים ומוזרים, אבל בכל זאת אני קוראת אותם בשקיקה. פה ושם אני מגלה שם של מישהו שגדל בשכונה שלנו (ואני לא יכולה להגיד "שלי", כי שכונה זה משהו שהוא "שלנו"), ואז עזב לאחרת אבל מספר שהיה מגיע בכל יום שישי כדי לבקר את זיגי או את ההומלס השני מטרומפלדור, שאותו כבר לא זכיתי להכיר.
ובכלל, אני מוצאת את עצמי בזמן האחרון שוקעת בנבכי זיכרונות שכונתיים של אנשים אחרים, גם אם הם מרחובות, מפתח תקווה או מערים שאין לי שום קשר אליהן. אז אני מגלה שתכלס, לא רק שכל הזיכרונות דומים, אלא שכמו בכל דבר בחיים, כמעט כל מה שאתה חושב שהוא רע בזמן נתון, הופך ממרחק להיות ממש טוב.