חג חנוכה עמוס במיתוסים מופרכים. נס לא היה לנו, פך שמן לא מצאנו, ויהודה המכבי אולי היה גיבור, אבל הוא לא ניצח את היוונים. להפך, במיוחד היום אנחנו מתאמרקים (מלשון אמריקה) יותר מאי־פעם:  סוגדים למותגים מחו"ל, נמשכים לשמות לועזיים, מתבוללים בכיף ועולים לרגל לסטורי פסטיגל. חנוכה הוא חג עמוס בסיפורי מייסס ובקלוריות ריקות, שנשען ברובו על פייק ניוז. דקה לפני שמדליקים את הנר הראשון, זה הזמן לנפץ לרסיסים ארבעה מיתוסים על החג: 

"חנוכה הוא חג מיוחד ומקורי של היהודים"

ממש לא! הסיבה היחידה שאני לא לוקח את הילדים לנצרת בחנוכה היא כדי שלא יראו את חג המולד המקסים ויבינו שעבדו עליהם. חנוכה הוא חג חביב, אבל הוא לא יותר מחיקוי לחגי האורות הססגוניים והמפתים של הגויים: ה–Loi Krathong של התאילנדים, עם הכדורים הפורחים, לפידי האש ומופעי הזיקוקים עוצרי הנשימה. או "חג האורות השוודי", שבו יוצאות נערות עם נרות לרחובות וכולם אוכלים שלוש ארוחות בוקר, כדי שיהיה כוח לעבור את החורף. בגוואטמלה מדובר באירוע מטורף עם צלצולי פעמונים. כל העיר הופכת לזירת אורות והפתעות, וכל חוגג מפגין את כישוריו בירי זיקוקים, פצצות תאורה וכל דבר שמפיץ אור. ככה מגרשים את החושך, לא בחנוכייה עצובה שהילד הרכיב בגן מפקקים של בקבוקי מים. 

"ילדים משחקים בסביבונים"

הם לא יודעים מה זה בכלל! סביבון הוא לא משחק. מדובר בחפץ גמלוני ומיותר, קוביית לואו־טק עם ידית לא נוחה במרכזה, שכל פעם נופלת על אות אחרת. מה המשחק כאן? מה החוקיות? מי מנצח? לחפש פוקימונים זה משחק. טטריס זה משחק. טאקי הוא משחק ממכר שמצליח לרתק גם מבוגרים. אפילו ספינר הוא סוג של שעשוע, אבל סביבון לא. והסופרלטיב שהדביקו לו: סביבון, סוב סוב סוב, חנוכה הוא חג טוב. זה כל מה שמצאתם? הסביבון סוב, והחג הוא טוב? לא מעולה, לא מקסים, לא מעורר השראה, לא חזק/מעניין/סוחף/מדהים, אלא רק טוב? מצטער, בשביל טוב יש לי את שבועות. 

"הסופגניות ברולדין יקרות. אנחנו מתגעגעים לסופגניות מהסופר"

שטויות! "ממה הן עשויות, זהב?" - המשפט הזה הפך להיות נפוץ מאוד ליד קונדיטוריות שמוכרות סופגניות מתוחכמות לחג. במיוחד ליד רולדין, שהפכה את הסופגנייה לאירוע רב מרכיבים. והשנה שימו לב לסופגנייה מעוררת ההשתאות "פקאניליה": קרם פטיסייר בציפוי שוקולד לבן, פקאן, דרז'ה וצ'ייסר קרמל (11 שקל). היא יותר מתקרבת לפיסת עוגה מפוארת בבית קפה (35 שקל) מאשר לסופגניית סופרמרקט מסורתית. 

אבל הישראלי הקוטר, החצוף, לא יודה על כל הטוב הזה. הוא ירטון ויתקשר ל"הכל כלול" עם אין ספור תלונות. "איפה הימים שבהם שילמנו 1.80 שקלים עבור בצק מטוגן עם ריבת דובדבנים ואבקת סוכר זולה? מה עשו לסופגניות שלנו? מה זה קרם פטיסייר? שכחתם מה זה להיות יהודים?", יאמר כשעל שפתיו שאריות פקאנים ושוקולד לבן איכותי. 

"השחקנים בפסטיגל עובדים קשה. יש לרחם עליהם"

פייק! כל שנה אנחנו נחשפים ל"מצוקתם" של שחקנים וזמרים שמופיעים ארבע או חמש פעמים ביום במהלך החג. כשכתבי הטלוויזיה באים לסקר את החזרות להצגות החג, הם מוכרים לנו את הנרטיב השקרי שהשחקנים עובדים קשה מאוד. ולכן הכתבים מדגמנים אמפתיה סכרינית כלפיהם, עם משפטים כמו: "וואו, איך את מסוגלת? אתה לא מצטרד? למה לקחת את זה על עצמך?". 

ובכן, השחקן אינו קורבן. הוא "לקח את זה על עצמו", כי הוא מרוויח בוכטה בשמונה ימים. סכום שאף אחד מהקהל שבא לראות אותו לא ירוויח. וגם בטח יש לו שם אוכל מעולה שניתן חופשי להפקה בגלל עסקת חליפין עם שף שקיבל כרטיסים חינם לילדים, ודואגים לו למסאז'ים, פינות מנוחה וחדרי VIP, וכל זה כדי לעשות את העבודה שלו: לגלם דמות של שודד כספים חסר לב. שזה בערך מה שההפקה עושה להורים של הילדים.