שריפה בשדה קוצים

בין הבית של דבל'ה ושלי השתרע שדה קוצים גדול, מהסוג המוריק והפרחוני בחורף והמרושע והעוקצני בקיץ. אינני יודע עד כמה זה נדיר סטטיסטית, אבל רצתה הגנטיקה, ודבל'ה ואני היינו פירומנים שלוחי רסן. אבל פירומנים אחראים. בשיאו של כל קיץ ידעו דיירי הבתים הסמוכים - ואנחנו מדברים על רמת חן, שכונה צפופה ביותר ששיווקה בקמצנות חצי דונם לבנייה פרטית - שהמצב מועד לפורענות והחלו עולים לרגל להורינו. בעיקר לאבות ששבו מעוכים מעמל יומם. אביו של דבל'ה היה קבלן, ואבי היה בעל מאפייה. קשה להפריז בחוסר הסבלנות שהיה להם לקריאות החמס העתידיות על שריפה שלא נולדה. כך קרה שיום אחד, לרוב בסוף אוגוסט, הייתה הפירומניה בוקעת מאיתנו כמו הנוסע השמיני מבטנו של ג'ון הארט, וחמושים בכלי תבערה וכל אחד בצינור הגינה הירוק של אמו, הצתנו בתנועת מלקחיים.

המביט מן הצד היה רואה שני נערים במכנסי חאקי קצרים מתבוננים בלהבות שליחכו את השדה על פי כיוון הרוח, והם קופצים בצהלה שממנה אפשר היה להבין שהרגע ראינו את הגול של שפיגלר במקסיקו 1970. כאשר מסך עשן שחור חצץ בינינו, מיהרנו לפתוח את הברזים ולנסות לתחום את האש לפני שתגיע לצריפי תנועת הנוער ולבית של משפחת רפאלי. מובן שהאש יצאה משליטה, אבל בתיה שרון, אישה נדירה ואמו של דבל'ה, התקשרה מבעוד מועד למכבי אש. ננזפנו כמובן, הוזהרנו ונענשנו קלות, אבל מאחורי פניהם חמורי הסבר של הורינו הצלחנו לראות כיצד כל אחד מהם נזכר בחיוך כבוש ומבויש בילדותו.

רק השבוע שלח לי מישהו בפייסבוק כרזה קטנה משכונת בורוכוב, גבעתיים, ובה מסופר כיצד גנב אבי אבנר בן ה־10 את האוטובוס של מאושר, שעה שהלה חזר הביתה לארוחת צהריים, איבד שליטה ודרדר אותו לוואדי מוסררה. בהשוואה אלי היה אבי הנטר תומפסון.

אם אינני טועה, אחת הפעמים האחרונות שבהן ראיתי את דבל'ה הייתה בחתונתי על הדשא שבבית הורי בקיץ 1977. זה גם חבל וגם החיים. את מי עוד תישא בלבך יותר מאשר את חברך הטוב ביותר, שאיתו בנית בית עץ בחורשה הסמוכה ואיתו טיפסת לצמרת עם ממתקים וטרנזיסטור כדי להאזין יחד ל"פול טמפל" בחסות "מרווין, בכיר שעוני שווייץ". השבוע קיבלתי מדבל'ה מייל ובו הזמין אותנו (מי זה אותנו?) לחתונתו במאי בירושלים. אנחנו בני אותו גיל ואינני רוצה להוציא דיבה חלילה, אבל נדמה לי שאלה נישואיו בשלישית. אני מתנצל אם אני טועה. הסברתי לו במרב הנימוס מדוע אני מנוע מלהשתתף ומי כמוהו הבין. הד"ש מבתיה אמו היה הדבר השמח ביותר שקרה לי השנה. תמיד אני חושש לשאול מה קרה להורי החברים שלי והנה בקשיש.

מה שהורס אותי שנים, יחסית לעובדה שדבל'ה היה הבחור הכי סטרייט בהלכותיו ובאורחותיו שהכרתי, שאת "Sticky Fingers" של הרולינג סטונס שמעתי לראשונה במערכת הסטריאו הנפלאה של אביו, חובב מוזיקה קלאסית. 1971, כן, חברים. לא שיהוי ולא הדפסה ישראלית אלא עם הרוכסן הנפתח שעיצב אנדי וורהול כדי להבליט את חבילתו (כביכול) של מיק ג'אגר. זה היה שנים רבות לפני שקית' ריצ'רדס כתב שלג'אגר יש את הפין הקטן בעיר. בכל עיר.

"Fingers" הוא על פי הסטונס עצמם גדול האלבומים שלהם, ויש לי אפס סובלנות למעריצי "Exile on Main Street". לא באותה ליגה. הרמקולים הזרימו טרבל ובס לסלון, ודבל'ה ואני עפנו מריף הפתיחה של "Brown Sugar", בכינו עם "Wild Horses" ולא הבנו כלום מ"Sister Morphine". לאחרונה הוציאו הסטונס לאור אלבום בהופעה שלמה והיה אחלה. בהזדמנות שבה התכתבנו על גרושים ונשואים, שאלתי את דבל'ה מאיפה קפץ לו "Sticky Fingers". זו הייתה השפעה שלך, אמר. הורי היו בלונדון וביקשתי מהם שיביאו לי. בגללך הקשבתי לג'פרסון איירפליין, אמרסון, לייק ופלמר ואחרים. אין בי כל תחושת נוסטלגיה לאמרסון ושות', ו"Tarkus" הרס לי את המוח. באותה מידה אני דוחה בבוז את מעורבותי עם Deep Purple. ולא, ריצ'י בלקמור מעולם לא היה נגן הגיטרה הטוב בעולם.

כל הדרך לאיביזה

ממרחק הזמן ולנוכח נפלאות יוטיוב, אינטרנט, אייפוד ואחרים קשה יהיה לשכנע צעירים עכשוויים שהיו ימים שבהם רוב המוזיקה הטובה והראויה לא נדפסה, לא ראתה אור ולא הופצה בישראל. ברדיו? אל תצחיקו. מתישהו בשנות ה–70 נדמה לי שקוטנר הפך את "Jessica" של האחים אולמן לאות תוכנית הבוקר, אבל הקטע האינסטרומנטלי הנפלא לא פתח להם את הדלת. אייבי נתן השמיע אותם ב"קול השלום" במהלך מלחמת יום הכיפורים. שכבנו במארבי בטן ודג"נים בבקעה, ומטרנזיסטור של מישהו נשמע "Ramblin’ Man" של האולמנים. כמו מטומטמים בנח"ל שרנו בקול רם. את העונש אינני זוכר.

את אלבום הסולו הראשון של סטיבן סטילס קניתי בחנות באלנבי שאליה הייתי מגיע בקו 30. הוא היה בהדפסה ישראלית, מישהו הוסיף לו כיתוב סנסציוני בעברית, אבל הסוד היה שג'ימי הנדריקס ואריק קלפטון ניגנו בו בשני שירים עוקבים ללא קרדיט. הגיטרה של הנדריקס רצה בין שני הרמקולים. היה גדול.

ג'ימי הנדריקס. Getty images ג'ימי הנדריקס. Getty images

בבקעה שירתנו עם גרעין מיתולוגי נוסף. לא כמונו במחילה, אבל אושיות. בעוד אנחנו ייצרנו את המיתוס שלנו לבד, בגרעין השני היו דוד דה–פריז, זאב סמילנסקי, עומר ברטוב, כולם בניהם של ואחרים והם היו המילייה הטבעי שלנו, כמובן האינטלקטואלי והמוזיקלי. חברי הטוב שם היה ירון מרקו. ירון היה מוזיקאי בחסד, ניגן על כל כלי, הוציא אקורדים ב־10 דקות, חיבר לחן ל"לא אני הוא האיש" של אלכסנדר פן. ניגנו הרבה ביחד. כאילו.

ירון נעלם אחרי הצבא כמוני. השתחררתי ב–26 ביולי 1975, וב–11 באוגוסט כבר הייתי בניו יורק עם תיק וקלמר. ירון היגר לאיביזה, ומאז אני שומע שהוא בונה שם כלי נגינה. בשבוע שעבר קיבלתי מייל גם ממנו, גם הוא בן 63. גם הוא מתחתן עם האישה שאיתה הוא חי כבר 38 שנים. סיפרתי לו את אופרת הסבון שלי, והוא שלח חיבוק ואמר בוא לכאן, אני אטפל בך. האמת היא שהוא טיפל בי גם בצבא כל פעם שתכננתי להישבר. השיר הראשון שניגנו היה "Tequila Sunrise" של האיגלז והשני "Desperado". האמת היא שאלה ימים שבהם אין לי סבלנות לטענות מתעבי האיגלז. תקפצו לי.

כשהגיטרה שלי מתייפחת

קשה להסביר ממרחק הזמן כיצד זה לגדול באימפריה חולנית שהמוזיקה החילונית שלה היא של הטרמולוס, המרמלדה, מונגו ג'רי, ההוליז ואחרים כי זה מה שמשמיעים ברדיו ויש גם מצעד פזמונים. קודם התנהל העימות המופרך לחלוטין בין אוהדי אלביס לקליף ריצ'רד, שעד היום גורם לי קוצר נשימה. אחר כך היה שלטון העריצות של הביטלס עם מתפרצות של הסטונס. הביטלס היו להקה אדירה אבל פופ ולא רוק. אין לי שום עניין להסביר את ההבדל; עד האלבום הלבן. זה שבסרט הקודר של מייקל לינדסי–הוג, בנו של אורסון וולס, מסתבך עם "Let It Be".

הביטלס חצו בעיני את קו ההפרדה עם "My Guitar Gently Weeps" מאת ג'ורג' הריסון, שהזמין את הגיטריסט שתכנן לגנוב את אשתו, אריק קלפטון, לנגן את הסולו. כאשר קלפטון פותח בסולו הקלאסי בשיר שבהופעות חיות נמשך יותר, לא היה צריך להיות גאון להבין שמישהו גויס לביטלס. אין לי ויכוח עם הטענה שהריסון היה גיבור גיטרה, אבל לא בסדר הגודל של קלפטון. לכן הוא הביא אותו. זה סולו כה לא אופייני לביטלס ומשהו שכה הכעיס את ג'ון לנון, שזה ממתק. בגרסה השלמה של הסרט אפשר לראות כיצד בהופעה על הגג חמד לנון את הסולו של "Get Back" וגנב את התהילה מהריסון.

מומלץ לראות את הסרט התיעודי החדש על קלפטון "In 12 Bars". זה סרט למיטיבי לכת ולמי שמוכנים לגלות שאלוהים גם הולך לשירותים ומפספס את האסלה. הסרט מראה איזה איש עצוב, מסובך, חולה, נרקומן ונואף היה קלפטון. ביימה את הסרט לילי פיני זאנוק שביימה לפני 20 שנה את "Rush", שאת הפסקול שלו כתב וניגן קלפטון ושהרשע בו היה גרג אולמן. יש רגעים גדולים בחיים. זאנוק אינה מתביישת להראות את קלפטון השיכור מנאץ זרים ושחורים מהבמה ב–1976. אינה חוששת להניח לו לדבר על האקזמה שכיסתה לו את כל בגוף ושבגללה הקליט את אלבומו האחרון עם תחבושות על הידיים. קלפטון מספר כיצד הוא הולך ונחרש וכך הלאה. הוא בן 72, גיל שאף אחד לא בנה עליו שיהיה חי, והוא צריך להחליט כמה הוא מנגן, מופיע ומקליט. מההכרעות הקשות הללו שמוזיקאים נסוגים מהן.

יהודה בן־עמר

הגיבור האישי שלי הוא הדי בן–עמר. יש לי סיבות רבות, חלקן אישיות ופרטיות. הוא החבר הטוב ביותר שלי שנותר חי. הוא חי ביד חנה, והוא איש יקר וחבר נדיר. גדלנו יחד ברמת חן מאז בית הספר היסודי. היינו שני ילדים מוזרים ויוצאי דופן. מה שעבד לזכותי זה שהייתי ספורטיבי שעה שלראות את הדי עם כדור היה מצחיק יותר מרואן אטקינסון. העדפתי לצאת עם בנות בגיל צעיר. הייתי גבוה, והמורים נהגו להקריא את החיבורים שלי בכיתה, אבל הדי היה הדופלגאנגר הקודר שלי. לפני שהייתי סר לרחוב ישעיהו עם הסינגל "גברת דאבנוויל" של קט סטיבנס (הוצ'י מאמא), הייתי יושב אצל הדי והיינו שודדים את הבר של אביו. חבר שלו, מישהו בשם דובי אילת כמדומני, שב מאמריקה עם כל התקליטים העדכניים. כך הקשבנו ל"Cry of Love" של הנדריקס, לוודסטוק המשולש, לניטי גריטי דירט בנד ול"סופר סשן" של מייק בלומפילד וסטילס. שיהיה ברור שאלה לא תקליטים ששכבו ברחוב. היה צריך קשרים. האזנו גם להרבה בלוז עירוני, בעיקר משיקגו.

היינו מגודלי שיער ומצולקים מפגישות מסדרון עם גב' בלום בבליך. הדי קנה גיטרה חשמלית והיה מתאמן בדירת הקרקע שלהם בכיכר השושנים עד ששכנים ירדו מישראל. הייתה לו משמעת של אתלט. על הקיר היו תלויים פוסטרים של ג'ון מאייל וקלפטון, הגרסה הבריטית לבלוז, והדי טחן את הגיטרה עד שהצליח. לי הייתה גיטרת 12 מיתרים שלא היה אפשר ללחוץ בה על המיתרים ואחר כך קלאסית של רפאל. אנחנו היינו הלהקה במסיבת הסיום של הטירונות במחנה 80. רק שירים של ג'ון פוגרטי, כי אפשר להסתדר עם שלושה אקורדים. אחר כך נפער בינינו ואדי גדול, החיים קוראים לו, וחזרנו להיות ביחד כאשר באתי לצלם אצלו ואותו. אנחנו צריכים לעשות סטנד–אפ, אבל יש חשש שהקהל יעשה ג'ונסטאון.

קופסה של גשם

על אסף אני כותב בזהירות. משפחה. אבל קודם היינו שני קודקודים קוטביים בגרעין. קרובים, חברים, מפרגנים אבל לא תמיד באותו ראש, היינו הספק והשק"מיסט של היאחזות קטורה. לא חשוב למה, אבל בחדר של אסף שמעתי את הביצוע של רוד סטוארט ל"Angel" של הנדריקס במערכת פיליפס קטנה. לשנינו היו הדפסות חוץ. אסף מרקע אמריקאי, היה באמריקה בשנות ה–60 והיה לו חבר בשיקגו ששלח לו אלבומים טריים. הוא היה הראשון שעזב לאמריקה. אנחנו שני היחידים שיודעים לשיר בעל פה את כל השירים של דילן ב"Blood On "The Tracks. עם אסף הייתי בוודסטוק 94', האחרון שהיה שווה משהו. הגענו לראות את האולמנים, את דילן ואחרים. ירד גשם.

מתישהו בשל"ת המאוחר הגיע ולאדק זצ"ל לקיבוץ. הוא היה יהודי פולני שנמלט מפולין ב–1967 והיגר לקנדה. היה לו טעם מדהים במוזיקה. לא היו יותר מוכנים מאסף וממני ללמוד ממנו. הוא הגיע עם מערכת מדהימה ו–400 תקליטים. באמצעותו שמעתי את בוני רייט, ג'קסון בראון, בלו ריידרס אוף דה פרפל סייג', לונג ג'ון בולדרי, בלוז, גרייטפול דד, המי, הפייסס ועוד רבים שחבל על הזמן. שלושתנו הינו מקבלים הדפסות חוץ מקרובי משפחה תומכים. אני עבדתי עם סבי והחדרים שלנו היו כמו משולש ברמודה של המוזיקה הרעה בישראל. לשם היא נעלמה. וכמובן טראפיק, סטיב ווינווד, דייב מייסון, הקינקס ואחרים. אסף הפיק את הסדרה על אריק איינשטיין.

מה רציתי להגיד? שהנה הערב הגראמי ואינני מכיר אף זמר, זמרת או שיר. שזו דרכו של עולם. קודם אתה בתול. אחר כך לא. פתאום אתה רלוונטי ויש לך מה לומר. ולפני ששמת לב, כל העולם ואחותו השאירו אותך לבד בבית. אין לי בעיה עם זה, אני יודע איפה הייתי ומה עשיתי, ועם מי.