1. גאווה ישראלית: המתקפה הבוטה של ראש הממשלה בנימין נתניהו נגד מפכ"ל המשטרה רב־ניצב רוני אלשיך כבר אינה מפתיעה איש. התרגלנו. זה האיש, זה הסגנון. הכפפות הוסרו לפני בחירות 2015, כשנתניהו החליט לא לקחת שבויים ולעשות הכל, כולל הכל, כדי לנצח. זה כלל שקרים בוטים, מניפולציות זולות, שיסוי והסתה מלוא החופן ומה לא. זה השתלם. הוא ניצח. הוא ראש הממשלה והם לא. אחר כך מלמל איזו התנצלות בעניין הערבים (לגבי אותו סרטון מפורסם), קשקש איזו אמירה בעניין מחויבותו לפתרון שתי המדינות, והרכיב ממשלה. כל השאר, קצף על פני המים.

מי שחשב שאחרי הרכבת הממשלה ב־2015 יחזור נתניהו למוטב כלשהו, טעה. הקצף הסתער שוב ביום רביעי בלילה, לא על המים, אלא על המפכ"ל. בקלשונים ובמגרפות עולים נתניהו ומלחכי פנכתו על כל מה שצריך לעלות כאן, כדי לשרוד בשלטון. אם צריך לקעקע את המשטרה, שהיא הגוף שמחזיק את אכיפת החוק במדינה, אז נקעקע. אם צריך לפרק את בית המשפט העליון, נפרק. אם צריך לפגוע באליטות, נפגע. אם צריך לפרק את צה"ל (כמו בפרשת אזריה), נפרק. אף אחד לא חסין. עוד יגיע תורה של הפרקליטות, עוד יבוא יומו של היועץ המשפטי לממשלה.

הממלכתיות, האחריות, המנהיגות, כל אלה נקברו קבורת חמור לאחר ניצחונו של דונלד טראמפ בבחירות בארה"ב. ביבי הביט על דונלד בעיניים נוצצות. הוא הבין במהירות שהממזרים שינו את הכללים. יותר נכון, הממזרים ביטלו את הכללים. הכל מותר. איש הישר והעקום בעיניו יעשה. ככל שתתפרע יותר, כך יגברו סיכוייך לנצח. ככל שתשסה יותר איש באחיו, תתפוצץ על שומרי הסף, תזלזל בכל מי שאינו אתה, כך תרבה וכך תפרוץ. אז ביבי הסיר את הכפפות ואימץ את השיטה, אם כי אפשר לקבוע שהוא היה מראשוניה. הוא היה עוד לפני טראמפ. הוא הטראמפ המקורי. הג'ינג'י בסך הכל מחקה את ביבי. הוא לקח את שיטת ביבי לקצה, וניצח. אכן, גאווה ישראלית.


2. שערי גיהינום

רוני אלשיך לא אמר, בראיון שנתן לאילנה דיין ב"עובדה", שום דבר ששווה כותרת בעניין חקירות ראש הממשלה. הוא בעיקר התחמק, ועשה את זה בחן רב. הזיז שעליו נתלו קלשוני נתניהו הוא אמירתו בעניין החוקרים הפרטיים שהופעלו נגד חוקרי נתניהו. אמירה חמורה, אם כי חברי בתקשורת שמכנים את הפרשה הזו "ווטרגייט הישראלית" קצת נסחפים. אלשיך לא האשים את נתניהו בשיגור החוקרים הללו. הוא דיבר על "גורמים רבי השפעה". גם כשנשאל שוב ושוב אם מדובר בנתניהו, לא אישר.

השאלה היחידה שרלוונטית כאן היא, האם הסיפור הזה נכון. תכף נחזור אליה. נכון או לא, הסיפור הזה הספיק לצורך תדלוק חירום של מדורת ההסתה והשקת ההסתערות על המפכ"ל. ביבי היה ראשון בפוסט בפייסבוק. אחריו הגיע, כמובן, יו"ר הקואליציה דודי אמסלם. אחריו בא ח"כ מיקי זוהר. נותר רק להודות לאל הטוב שדוד ביטן לא הצליח להתפנות. רק הוא היה חסר לנו אתמול.

למחרת שידור הראיון ב"עובדה", צייץ עיתונאי בשם יורם כהן הודעת וואטסאפ שקיבל עם שחר מדוברת המשטרה: "היי, בוקר אור", סימסה לו הדוברת. אחרי דקה, "סליחה טעות". "מאז", כתב יורם כהן, "אני שומע את יורם כהן ראש השב"כ לשעבר מתראיין בתקשורת מגונן בנאמנות אדוקה על חברו אלשיך. גם לי קוראים יורם כהן. מקרי?".

אהה! הקונספירציה פוענחה. הקושרים נתפסו על חם. יורם כהן ורוני אלשיך, כמה שקוף. איך לא חשבנו על זה קודם. הם בטח עובדים צמוד עם הקרן החדשה לישראל. הם היו ב"במחנה" עם אלדד יניב. אז זהו, שפתאום נזכרתי: יורם כהן ורוני אלשיך באו בכלל מהשב"כ. שניהם מינויים אישיים של נתניהו. בנימין נתניהו. שניהם אנשי הציונות הדתית, חובשי כיפה, ימניים בדעותיהם בדרך כלל. אז אלה השניים שהחליטו להחליף ממשלה באמצעות הפיכה בישראל. מי יודע את מי הם מתכננים למנות לראש הממשלה הבא. בטח זהבה גלאון. מזל שעלינו עליהם בזמן.

כך או אחרת, הריאיון עם המפכ"ל שודר בעיתוי מושלם מבחינת "עובדה" ואומלל מבחינתו. הפרסום עשה נזק. אמירתו של המפכ"ל פתחה מולו את שערי גיהינום. בהגזמה פרועה, בבוטות משתלחת, מצא את עצמו רוני אלשיך תחת הסתערות קוזקים. נדמה לי שהוא לא האיש שייבהל מאירוע כזה. אולי אפילו להפך. וזוהי רק ההתחלה. באפריל השנה יתחיל השר לביטחון הפנים לראיין מועמדים למפכ"לות. ביוני בטח יכריזו על המפכ"ל הבא. אלשיך יהפוך לברווז צולע. בטח יהיו גם הדלפות על זה ש"בסביבת נתניהו בודקים" את האפשרות להדחתו. מי שזה מזכיר לו את ההדלפות על זה שטראמפ שקל להדיח את החוקר המיוחד של ה־FBI, המנהל נגדו את החקירה הנפיצה בעניין הרוסי, עושה את זה על אחריותו.

ואחרי כל זה, נדמה לי שמהלכיו הנואשים של נתניהו והמלחמה שהוכרזה על אלשיך הם שגיאה אסטרטגית כבדה. רוני אלשיך הוא לא האיש שימצמץ בסיטואציה הנוכחית. כל מה שקורה עכשיו רק מחזק את דעתו, שהתגבשה אחרי שנחשף למבול החומרים בעניינו של נתניהו. אלשיך הוא לא "החוקר של נתניהו", כי לא חקר אותו. הוא גם לא זה שמגיש את ההמלצות, כי מני יצחקי כותב אותן. חקירות ראש ממשלה לא תלויות במפכ"ל ולא עוברות דרכו. הוא מעודכן, אבל לא מנהל את האופרציה. היא מתנהלת בין ראש אח"מ (אגף חקירות ומודיעין) ליועמ"ש. גם המאמץ לייחס לו אמביציה פוליטית פתטי. בזכות חוק הצינון הפאשיסטי, שמטרתו הייתה למנוע מבכירי מערכת הביטחון לסכן את שלטון נתניהו, אלשיך יהיה רלוונטי למפה הפוליטית בעוד ארבע שנים. הפיכתו הכפויה למורד במלכות ולאויב המין האנושי תשחק לרעת נתניהו בטווח הבינוני והארוך. הברווז יהיה אולי צולע, אבל הרבה יותר מסוכן.

3. מזימה רב־לאומית

בואו נעזוב רגע את הפייק, ונתמקד בניוז. נתניהו מנסה עכשיו לשכנע את הציבור שרוני אלשיך מנסה להפיל אותו. האישום הזה מופרך ומופרע יותר מכל ההבלים שנאמרו כאן לאחרונה, ונאמרו לא מעט. האירוע הזה מזכיר לי סיפור שנחשף בביוגרפיה על אודות נתניהו, פרי עטי, שיצאה לאור בסוף השבוע האחרון (הוצאת ידיעות ספרים). תיארתי שם סצינה סיציליאנית שקרתה באמת. היא התרחשה לקראת פרישתו הסופית של המפכ"ל הקודם, רב־ניצב יוחנן דנינו. השר הממונה, גלעד ארדן, חיפש בנרות מפכ"ל. נתניהו, שסימן את העמדה הזו כחיונית, כלומר ככזו שהוא חייב לאייש באחד מאנשי שלומו, חשד בארדן והביט בעצמאותו של השר לביטחון הפנים בעין עקומה. כשהתברר שארדן מחפש מפכ"ל מחוץ למשטרה, החלו נורות האזהרה אצל נתניהו להבהב והסירנות לצרוח. נתניהו רגיל לצרחות, אבל הפעם הסתתר מאחוריהן איום רציני. חוץ מתפקיד היועץ המשפטי לממשלה וראש אגף החקירות במשטרה, עמדת המפכ"ל נחשבת אצל נתניהו חיונית ברמה הקיומית ממש. המפכ"ל חייב להיות מישהו מטעמו, נקודה.

אז יום אחד נקרא השר ארדן לפגישת עבודה עם ראש הממשלה. הפגישה תואמה למעון בבלפור, ולא ללשכה. ארדן הגיע. השיחה התמקדה בענייני עבודה, אלא שלקראת סיומה התעניין נתניהו לפתע בהתקדמות המאמץ למצוא מפכ"ל חדש למשטרה. ארדן מלמל משהו לא מחייב. ואז שאל אותו נתניהו מה הוא חושב על יפתח רון טל.

יפתח רון טל הוא אלוף במילואים רב־זכויות. בשנים האחרונות הוא היו"ר המצליח של חברת החשמל. איך הגיע לנתניהו? רון טל חבר קרוב של היועמ"ש הקודם, יהודה וינשטיין. ההערכה היא שוינשטיין המליץ עליו. נתניהו ידע שרון טל עזב את צה"ל ברגשות קשים (אולץ לעזוב אחרי שהתגלה שלא דיווח על עניין בירוקרטי כלשהו) והיה שמח מאוד לחזור כמנצח לתפקיד המפכ"ל, בבחינת מי שלא רצה אותי כרמטכ"ל, יקבל אותי כמפכ"ל. נתניהו אוהב להביא לתפקידים כאלה אנשים שלא היה להם שום סיכוי להגיע לשם בלעדיו. הוא יודע שאחר כך טוב הסיכוי שהם יהיו חייבים לו. זו שיטת נתניהו. ע"ע היועמ"ש הקודם, נציב שירות המדינה, מבקר המדינה, אפילו בתפקידי מפתח במערכת הביטחון העיקרון הזה פועל מצוין. אז ביבי הרים טלפון לרון טל ושאל אותו מה דעתו על המפכ"לות. רון טל אמר שזה שווה קפה.

נקפוץ חזרה לפגישה עם ארדן. כששמע שר הבט"פ את השם של רון טל, לסתו נשמטה. זה לא פשוט, אמר לנתניהו, צריך לבדוק את נסיבות פרישתו מצה"ל. אז תבדוק, המליץ נתניהו. נפגשתם פעם? שאל ראש הממשלה. לא, ענה ארדן. אז תקראו לרון טל, ביקש נתניהו. לארדן הנדהם התברר כי רון טל המתין כל הזמן הזה בפאטיו. הוא נכנס, ונתניהו ערך היכרות בינו לבין השר שאמור למנותו למפכ"ל. זה היה דייט בהפתעה. אירוע שהיה יכול להשתבץ בקלות באחד מפרקי "הסנדק". חוץ מהשדכן, שאר הנוכחים בחדר נקלעו למבוכה עמוקה ומוצדקת.

כשיצא מבית ראש הממשלה, היה ארדן המום לגמרי. הוא הבין שנתניהו מנסה לכפות עליו מפכ"ל. האירוע הזה גרם לו להאיץ מאוד את ההכרזה על מועמדותו של תא"ל (במילואים) גל הירש, מבלי לערוך בדיקת עומק כפי שתכנן. הוא היה מבועת ורצה לקצר תהליכים. בישראל, מי שמקצר תהליכים, התהליכים מקצרים אותו. פרשיית הירש נגמרה ביבבה. ארדן היה מותש. נתניהו היה מאוכזב. הוא האמין שרון טל יהיה מפכ"ל החלומות שלו, והתבדה. מה עושים?

הלך נתניהו והטיל מצור על סגן ראש השב"כ, בחור חביב שנראה לו תפור לתפקיד: כיפה סרוגה גדולה, כמו שביבי אוהב (שאחרים חובשים), שפם שחור גדול לא פחות (כנ"ל), ימני בדעותיו, איש הציונות הדתית, שצבר שעות עבודה אינטימיות במחיצתו של ראש הממשלה. מה רע יכול לצאת לו ממינוי כזה? ליתר ביטחון, הוסיף הבטחה: מכיוון שידע שחלומו של אלשיך הוא להיות ראש שירות הביטחון הכללי, הבטיח לו נתניהו את התפקיד אחרי הקדנציה במשטרה. פרשנות: כדי שיגשים את החלום, צריך אלשיך לדאוג רק לדבר אחד: שביבי יהיה עדיין ראש הממשלה.

אלשיך נעתר. לזכותו ייאמר שלא הכחיש את ההבטחה של נתניהו כשדלפה לתקשורת. הוא הדגיש שמרגע שהחליט לקחת על עצמו את תפקיד המפכ"ל, הוא לא חייב שום דבר לאף אחד ולא מתעניין בשום הבטחה שניתנה לו. מתברר שדייק. מדהים שעכשיו מנסים נתניהו ואנשיו לייצר פוטש דמיוני שהמפכ"ל מוביל נגד מי שמינה אותו. למה? כמה? איך? מתי? הם באמת מאמינים שיש לרוני אלשיך איזו אג'נדה סודית, בשיתוף הקרן החדשה, גדודי חללי אל־אקצא וסתיו שפיר? הם באמת מאמינים שניצב מני יצחקי החליט לחסל את בנימין נתניהו? הם באמת מוכרים לקהל שלהם שמספר רב מאוד של חוקרים ישרי דרך, מקצועיים ונטולי פניות חבר לקונספירציית העשור ותפר את הפוטש של כל הפוטשים בישראל? הם באמת סבורים שלמזימה הזו חברו גם אנשי הפרקליטות, שחשופים לחומר ומלווים את החקירה בשבע עיניים ובאטיות מחפירה כבר שנתיים? מי הם חושבים שיקנה מהם את הסחורה הזו?

אז זהו, שיש קונים. אף על פי שתיאוריית הקונספירציה הזו מודבקת בפתטיות גדולה יותר אפילו מהפיאה הג'ינג'ית של טראמפ, אנשים מאמינים לה, כי הם רוצים להאמין. לפי התיאוריה הזו, גם ארנון מילצ'ן בקושרים. וגם העוזרת האישית שלו. וגם הנהג. והנהג השני. ועשרות העדים שהעידו בפרשת 1000. אפילו ג'יימס פאקר. כולם נכללים באותה מזימה רב־לאומית, תלת־יבשתית ואורקולית להפיל "ראש ממשלה נבחר" בישראל. שומו שמיים. גם רובם הגדול של אלה שעבדו שם, ליד נתניהו, אלה שנמלטו בעור שיניהם מבלפור, אלה שהיו קרובים ונבעטו או נמלטו, אלה שהעריצו אבל אז ראו מקרוב והתפלצו. כולם סייענים ומשת"פים של אותה מזימה קולוסאלית ל"הפלת ראש הממשלה המכהן". כאילו ראש הממשלה שכיהן לפניו לא נפל בחקירות משטרה.

העולם הפוך. בנימין נתניהו מנהל כבר תקופה ארוכה מאמץ להעביר בחקיקה איסור על ישראלים להקליט שיחה שהם משתתפים בה. ציפי לבני גילתה לי ב"שבתרבות" לפני שבועיים שגם בתקופת כהונתה כשרת משפטים, בשנת 2014, בא אליה נתניהו עם ההצעה הזו (שנדחתה על ידי וינשטיין ועל ידה). נתניהו, כמו נתניהו, לא מוותר וחזר למאמץ גם בקדנציה הנוכחית. במקביל, מתברר שהוא עצמו הקליט בחשאי מוציא לאור חשוב בישראל (ארנון מוזס) לאורך שלוש פגישות לפחות. אני מציע, לפיכך, לעדכן את החוק המוצע: לא יקליט אזרח ישראלי שיחה כלשהי, גם אם הוא נוטל בה חלק, למעט אם ההקלטה נועדה לפאר, לרומם, לשבח ולקלס, או לשרת בכל דרך אחרת, את ראש ממשלת ישראל, בתנאי שמדובר בבנימין נתניהו.


4. יש עתיד פינת בלפור

יאיר לפיד ויש עתיד עברו השבוע חוויה קשה, שאותה הרוויחו ביושר. כשאני מהרהר בלפיד העיתונאי, שהפך למטאור פוליטי, אני תוהה אם יש בו הפוטנציאל הנרקיסיסטי להפוך לגרסה מבויתת ושפויה יותר של בנימין נתניהו. האם הוא מסוגל להפוך ל"אני ואפסי עוד" בסגנון המוכר לנו? האם הוא יכול להפוך את התקשורת לשק חבטות? האם הוא עלול להגיע יום אחד לתובנה שהמדינה זה הוא ולכן היא צריכה לדאוג שהוא יהיה מרוצה, שמח, שבע ועשיר כדי שיסכים להמשיך להקריב את עצמו ולכהן כראש הממשלה שלנו?

עד היום עניתי לעצמי בשלילה על השאלות הללו. אני מכיר את לפיד מימינו המשותפים ב"מעריב" והערכתי מאוד את הוויתור שוויתר על חייו המושלמים בטרם קפץ לפוליטיקה. אני יודע שהוא בחור הגון, נדיב וישר (יחסית לפוליטיקאי). הבעיה היא שבכל הקשור לפרשת יעקב פרי, ניסה לפיד להוכיח בכל כוחו שטעיתי. עשה את כל השגיאות, נפל לתוך כל הבורות, וקינח בזחיחות ואולי אפילו בגסות מול תקשורת שעשתה את עבודתה.

. העדיף לבעוט בשליח. צילום: מרק ישראל סלם

התחקיר של עמרי אסנהיים ב"עובדה" שפורסם לפני כמה שבועות היה מבוסס, משכנע ומטריד. פרי יצא ממנו רע מאוד. לא רק בבדיקות הפוליגרף שבהן לא הצליח לפני 20 שנה, אלא ובעיקר בתשובותיו לאסנהיים היום, שהתגלו כלא מדויקות במקרה הטוב. בעקבות התחקיר, פרסמתי בטור הזה עמוד שלם על דוח ורדי, שהוכן בידי האלוף במילואים רפאל ורדי ז"ל, בעניין התנהלותו של פרי כשהיה ראש השב"כ. ממצאיו של הדוח הזה לא נחשפו עד היום והם היו קשים, אולי אפילו קשים מנשוא. השורה התחתונה של הדוח הייתה שמוטב להדיח את פרי מתפקיד ראש השב"כ ולמנות אחר תחתיו. נעשו אפילו פעולות לבדיקת נכונות של האלוף במילואים דוד עברי לקבל על עצמו את התפקיד, אבל בינתיים נמלך ראש הממשלה שמיר בדעתו והחליט לגנוז את הדוח ולהשאיר את פרי על מכונו. גם אז מדובר היה בבעיות אמינות והתנהלות קשות.

לפיד, ולצערי גם עפר שלח, הגיבו בבוז ובשאט נפש. הם חברים של פרי, הם מאמינים לפרי, התקשורת מנסה לחסל את פרי. לרגעים הספין הזה נשמע כאילו שוגר מבלפור. ערכי הרעות גוברים על תחקיר עיתונאי. הרי יעקב פרי, יודעים כל מכריו (גם אני) הוא באמת אחד האנשים המקסימים ושובי הלב שנקלעו למערכת הפוליטית שלנו. תרומתו לביטחון ישראל עצומה ואין בכל מה שפורסם כדי לפגוע בה. חבל שלא הייתה בפרי התבונה לזהות את הנקודה המדויקת שבה היה צריך לשים את המפתחות על השולחן, לקוד קידה ולפנות את הזירה. לרוע המזל, גם אלה שהיו צריכים לרמוז לו לעשות את זה, לא הבינו. אני מקווה שזו אינה תולדה של זחיחות מוקדמת.

שאלתי את עצמי אם לפיד באמת מאמין שעמרי אסנהיים מופעל מרחוק כדי לפגוע ביש עתיד? האם "עובדה" קשרה קשר נגד יאיר לפיד? בהתנהגות הזו הפך לפיד את עצמו לתואם ביבי. לא פחות. במקום להביט במה שפורסם, לבדוק, לתחקר, להתנהג ברצינות ובאחריות, הוא ואנשיו העדיפו לבעוט בשליח. זה עלה להם בביזיון, כי אחרי הפרק הראשון בא פרק שני, שבו התברר שפרי בדה לעצמו שירות צבאי. עכשיו הם מצאו את עצמם בסיטואציה מגוחכת, שבה גם אכלו את הדגים הסרוחים וגם גורשו מהעיר.

אחרי שאמרנו את כל זה, צריך להוסיף: בשורה התחתונה, יש עתיד מציגה רקורד נדיר על המפה הפוליטית שלנו. בסופו של דבר, אחד הבכירים בחבריה צורר את צרורו ועוזב את החיים הפוליטיים בעקבות תחקיר עיתונאי. לא חקירת משטרה, לא המלצות משטרה, לא עד מדינה. תחקיר. כשמביטים לרגע לליכוד, המתייצבת כאיש אחד מאחורי ראש ממשלה חשוד בשחיתות כבדה, בעוד חקירותיהם מעוררות הפלצות של דוד ביטן והשר חיים כץ מתנהלות, המפלגה של לפיד נראית עדיין כנווה מדבר. אני מקווה שהחברים יבינו שלא תהיה להם הזדמנות נוספת לשקם את נווה המדבר הזה.

5. מייד אין פלסטין

שרית מיכאלי היא דוברת "בצלם", ארגון זכויות אדם ישראלי פעיל ורב־זכויות. השבוע צייץ ג'ייסון גרינבלט, שליחו של הנשיא טראמפ למזרח התיכון, את הציוץ הזה: "תארו לעצמכם מה תושבי עזה היו יכולים לעשות עם 100 מיליון הדולר שאיראן מעניקה לחמאס מדי שנה, ומבוזבזים על מנהרות ורקטות וטרור", וכו'. מיכאלי השיבה לו בציוץ משלה: "תאר לעצמך מה היו תושבי עזה יכולים לעשות לו לא היו מוחזקים כאסירים בעשר השנים האחרונות על ידי המצור הישראלי, המעודד עוני, בורות וקיצוניות".

ברור שבשלב הזה התערבתי בציוץ משלי, שאותו אחסוך מכם. נפתחה התכתבות ארוכה ומשעשעת למחצה בינינו בטוויטר, כנהוג ברשת החברתית הזו. בסיומה הבנתי שוב, בפעם המיליון, למה התעורר השמאל הישראלי בוקר אחד וגילה שאין לו עם. אני מתכוון לשמאל הקיצוני, לא לשדרה המרכזית של מפלגת העבודה, שבה יושבים אנשים הגיוניים יותר (הרצוג, שמולי, נחמיאס־ורבין וגם אבי גבאי), מחוברים יותר, שמשקרים לעצמם פחות.

העניין הזה מטריף ממש. ישראל נסוגה מעזה בשנת 2005. פירקה 21 יישובים פורחים, שבהם ישבו ישראלים יפהפיים, פינתה את השטח, הרסה את הבסיסים הצבאיים והתייצבה על הגבול הבינלאומי. תמכתי בהתנתקות, בדיעבד אני חושב שהדרך שבה בוצעה (חד־צדדית) היא בכייה לדורות, אבל לא על זה הדיון. לו תושבי עזה האומללים, אלה שמוחזקים כאסירים כבר עשר שנים, היו בוחרים בחיים, לא היה שום מצור ישראלי. לא היה צורך במצור ישראלי. לו תושבי עזה הנאנקים עכשיו במצב לא פשוט, היו מפשילים שרוולים ופותחים במהלך לשיקום רצועתם, לבנייתם מחדש של מחנות הפליטים, בתמיכה בינלאומית ותוכנית מרשל מתוקצבת ונדיבה, מישהו היה מנסה להפריע להם?

התשובה של תושבי עזה לנסיגה הישראלית, שהייתה אמורה להיות הפיילוט לקראת מהלך דומה ביהודה ושומרון, הייתה טרור, טרור, ועוד קצת טרור. הם בחרו ברוב גורף בחמאס. הם התייצבו במאות אלפיהם בכל מצעדי השנאה לישראל. הם קישטו ילדים בני 6 בחגורות נפץ מאולתרות. הם נשבעו אמונים לאמנת חמאס הרואה בישראל שיקוץ שיש למחוק אותו מתחת לפני האדמה, ויפה שעה אחת קודם.

את כל זה השמאל הישראלי הקיצוני לא רואה. או רואה ומתעלם. בכל פעם שמשחררים קצת את הרסן מעל הסגר של עזה, נשפכים פנימה אמצעי לחימה בכמויות היסטריות. את המלט שזורם לשיקום עזה, מפקיע חמאס לטובת מנהרות טרור. את הכסף שמגיע מאיראן, זורקים לפסי הייצור של הרקטות. מצבם הנורא של תושבי הרצועה הוא תוצרת עצמית, נטו, מייד אין פלסטין. הייתה להם הזדמנות בלתי חוזרת לייצר לעצמם חיים חדשים ופיילוט של מדינה, הם בחרו בהמשך הקריאות להשמדת ישראל. זה לא באשמתנו. זה אפילו לא באשמת ביבי. צריך להבין את זה. כי זו האמת הפשוטה והיחידה.

bencaspit5@gmail.com