"הסדרה הכי טובה שאתם לא רואים", כך מכונה בצדק גמור הסדרה שכבר חמש עונות היא הכי טובה, ואתם מתעקשים לא לצפות בה. שמה "האמריקאים". מדובר בזוג נורמטיבי לחלוטין שמגדל את ילדיו בארצות הברית של שנות ה–80, בזמן המלחמה הקרה. תוך כדי ניהול חייהם השגרתיים הם מעבירים מידע ומבצעים פעולות עבור "אמא רוסיה".

מכריהם ושכניהם בטוחים שמדובר בזוג בורגנים תמימים, שבולסים פנקייק לארוחת בוקר והולכים לכנסייה ביום ראשון, אך בלילות הם מתפנים לעבודת ריגול מדהימה, עם אמצעים טכנולוגיים מטורפים כמו הקלטה בטייפ מנהלים והעברת מסרים באמצעות פתקים מוצפנים (כל זה בתסרוקות פארה פוסט לצלילי פיל קולינס).

הצפייה בסדרה גרמה לי לשתי תופעות מטרידות ממש. הראשונה: התחלתי לחשוד בכל אחד שאני מדבר איתו שהוא מרגל עבור מוסקבה, ושישסף את גרוני ברגע שאחשוף אותו. והתופעה השנייה היא הניסיון הנואש שלי להבין מה גורם לאנשים להיות שטופי אידיאולוגיה ולאבד את עצמם, את המוסר ואת יכולת השיפוט שלהם, עד כדי כך שיעבדו וירצחו עבור "המטרה הגדולה". היא יכולה להיות אמא רוסיה, "אבא גדול" או משיח שקר כלשהו שאיתר אצלם חולשה ושבעזרת קורט אינדוקטרינציה הצליח לאכול להם את הראש.

הסדרה "הרמון" שמשודרת ברשת (ערוץ 13), מספרת על שבתאי צדיק. הכתובית בתחילת הסדרה אומרת "כל דמיון בין הסדרה לבין אירועים אמיתיים הוא מקרי בהחלט", או במילים אחרות: כדי להימנע מתביעה נספר את הסיפור של ההוא אבל לא נגלה שזה על ההוא, וכך גם לא נצטרך להזמין אותו לפרמיירה, כי אם הוא יגיע עם משפחתו, הם יתפסו את 50 השורות הראשונות.

אולי יש בעסקה הזו משהו מפתה. "הרמון". צילום: טל גבעוני

ב"הרמון" מוצגת חבורה של נשים שעל דעת עצמן הלכו לגור עם איזה דביבון שלבוש בגלביה ומלחשש על אוזנן בקול בס מלטף מיני טמטומים וקשקושים כמו: "אם תעלי מדרגה, תזכי להיות אשת איש". אז נכון שכשאתם קוראים את המשפט הזה, נטול הקשר, הוא נשמע מניפולטיבי והזוי, אבל כשאומר אותו מישהו עם מגע רך ומבט מזוגג בעיניים, הוא עדיין נשמע מניפולטיבי והזוי, אבל הוא גם גורם לחשוב שאולי יש בעסקה הזאת משהו מפתה.

כלומר, כל מה שאני צריך זה "לעלות מדרגה", שזה אומר לעבוד בעוד עבודה ולהעביר את כל המשכורת שלי אליו, ואז יהיה מישהו בעולם שידאג לכל צרכי (קיבוץ, קולחוז, אמא רוסיה, הבית של גואל). "כמה קל, כמה נוח", כמו שאומר ערן זרחוביץ' בחיקויו את גיא רולניק. הרי הסופרמרקט הלא נגמר של החיים מלחיץ, מבלבל ותובע מאיתנו לקבל סדרת החלטות לא נגמרת. אינסוף אפשרויות ובדידות קיומית אחת, שגורמות לחלקנו לאבד את היכולת לדעת מה "נכון". והנה אדם עם טונות של ביטחון עצמי ושקט נפשי טוען שהוא כבר יודע יותר ממני מה טוב בשבילי.

שיקראו לו איך שהם רוצים - ברגע שיש לו שיער עם קצוות אפורים ומבט חולמני בעיניים, אפשר להאמין לכל דבר שיוצא לו מהפה. למשל, "הנפש היא כמו בנאדם שהולך על חבל. אם יסתכל למטה ייפול, אז בשביל מה להסתכל?" (מתוך "הרמון").

המפגש בין הכריזמה המתפרצת של האחד לבין המבוכה הטבעית של האחר הופך להיות קטלני כשמדובר בילדים. המקרים הלא נגמרים מבית הספר "תלמה ילין" ממשיכים לספר את אותו סיפור. המורה–אומן שמצליח לטשטש את הגבולות כדי להתקרב לתלמידה או לתלמיד הצעיר, שאחרי כמה שיעורים מוצא את עצמו לומד פסנתר כשרק תחתונים לגופו, והמורה עוגב עליו ואומר לו: "תמשיך, חמוד, תכף תעלה מדרגה ותגיע לדרגת בטהובן".

הכריזמה הנרקיסיסטית–מגלומנית ממגנטת אליה את החולשות האנושיות המובנות ביותר, את הבלבול, הבדידות והמוטיבציה להגיע למעלה. אז התלמיד או הנערה נמצאים במצב הכי פריך שלהם. הם טרף קל. אבל בסוף הכל נחשף. הכתבת מתקשרת. הנשים מתפכחות. התלמידים בגרו. התריסים נפתחים, ואור השמש חודר לכל פינה בחדר החשוך, ואז גם הבושה משתלטת. אחד הדברים האחרונים שאמר בועז ארד לפני ששלח יד בנפשו היה שלא תהיה לו עוד קריירה ומה אמא שלו תחשוב עליו עכשיו. הוא לא התאבד בגלל הכתבה, אלא כי הוא לא יכול היה לשאת את הבושה.