פעם הייתי בן 16 והעולם נראה לי מקום נורא. אז התחלתי לכתוב שירים. כתבתי בלהט, בתשוקה, באמצע הלילה. וזה דגדג לי בקצות האצבעות והייתה לי תחושת שליחות, כמו משימה בעורף השפה העברית. בגיל הזה הייתי משוכנע שזה מה שעושים כשעצובים: כותבים שירים. ואני הייתי מאוד עצוב - אז כתבתי הרבה שירים.

האמת שהיו לי סיבות טובות להיות מדוכדך. באותה השנה עזבתי את בית המשפחה המאמצת שבה גדלתי ועברתי לגור עם אמי הביולוגית ברעננה. לא סבלתי את רעננה, האנשים שם עשו לי צרבת. למדתי בתיכון "אוסטרובסקי" והרגשתי הכי לא שייך שאפשר. כל בוקר בכניסה בשערי בית הספר הייתי עומד ומביט בכל הרעננים הצעירים מציפים את המסדרון של השכבה עם הג'ל והמותגים שלהם, ולא היה לי מושג איך מעכלים את זה. זה היה הדבר הכי רחוק שאפשר ממה שהכרתי מהמושב בדרום הארץ שבו גדלתי עם משפחתי המאמצת ומבית הספר האזורי של המועצה שבו למדתי.

לא יכולתי לסבול את החיים שלי ברעננה. הרגשתי שאני חי במקום הכי מזויף עלי אדמות. בתגובה כתבתי שירים ואפילו עשיתי משהו יותר מטופש - החלטתי שזה יהיה רעיון טוב לגדל קוקו. שזה כנראה הרעיון הכי מטומטם שעלה לי לראש אי־פעם.

באמת שהייתי טיפש להפליא בגיל 16. ובמסגרת אותה טיפשות גם לא הרגשתי צורך להראות לאיש את השירים שכתבתי. פשוט הידקתי מבחר מהם ושלחתי להוצאות ספרים. וזה לא שהתביישתי או משהו בסגנון. ממש לא. בושה לא הייתה חלק מקווי האישיות שלי אז (וכנראה גם לא היום). הסיבה לכך שלא חשפתי את שירי לאיש הייתה שפשוט לא היה לי זמן לחוות דעת. ביני לבין עצמי היה לי ברור שאני גאון פואטי, אשף שירה, רב משורר, להטוטן מילים, ועל כן שום עיכוב לא בא בחשבון.

מבחינתי, הייתי בדרכי להפוך למשורר משפיע וחשוב, ואיש לא הורשה לעכב אותי בדרך לשם. לא עלה על דעתי שיכול להיות שהשירים האלו יהפכו לדבר הכי מביך שעשיתי בחיי. בעצם השני הכי מביך. הדבר הכי מביך היה לגדל קוקו.

הדבר הכי מביך היה לגדל קוקו. צילום: אינג אימג'

#

בערך שנה אחרי שהתחלתי לכתוב שירים בלילה, פרסמתי ספר שירה, לא עבה במיוחד ולא טוב במיוחד. אתם יודעים מה? אין טעם להיות מנומס, צריך לומר את הדברים כפי שהם: מדובר בעלבון לשפה העברית. ספר שכולל שירים אווריריים מאוד, עם תחביר מהתחת וחרוזים מהגיהינום. אני מניח שהסיבה היחידה לכך שהספר יצא לאור היא שם המשפחה שלי. אם לא הייתי מגיע ממשפחת האצולה המקומית, אני מניח שהספר הזה מעולם לא היה רואה מכונות דפוס.

מיד עם יציאתו של הספר תמונתי הייתה על השער של מוסף החג של "ידיעות אחרונות". אני זוכר איך העורך של המוסף התקשר אלי וניסה לשכנע אותי להצטלם לכתבה עם רטייה. הוא התקשר אלי כי ידע את מה שאני עוד לא ידעתי: שתאוות הפרסום היא עניין ממכר ואכזרי, שטורף אנשים כמוני. הוא ידע שאני נושא את הנגיף. אבל למרות היותי אדם שאסרטיביות אינה בין תכונות האופי הבולטות שלו, ואף על פי שהייתי עוד טירון בתחום המניפולציות שנוהגים לבצע אנשי תקשורת, איכשהו מצאתי את הכוחות לעמוד על שלי ולא הסכמתי להצטלם עם רטייה. זה נראה לי קצת מוגזם וקצת לא קשור למוצר שהכתבה הזו אמורה לקדם: ספר השירה שלי.

כשהכתבה התפרסמה, גיליתי שאין בה כל זכר לספר או לתחום השירה. היא עסקה בעיקר במשפחת דיין. לא זוכר אם נעלבתי מזה, אבל אני כן זוכר שחשבתי לעצמי שאם גם ככה כל הכתבה עסקה במשפחתי, אולי הייתי צריך להצטלם עם הרטייה ולקבל גם הפניה בעמוד הראשי של העיתון עצמו.

באותו הרגע ידעתי שבאיזשהו מקום ספר השירה שלי היה רק תירוץ להתפרסם. יש שיגידו שבחשיבה הזו בעצם הקדמתי את זמני ואת הפיכת הסלבריטאות למקצוע ומטרה של חצי מהנוער בישראל. כל מה שהם רוצים זה להתפרסם, לא משנה איך.

#

היום אני לא מחזיק על מדף הספרים עותק של ספר השירה הישן שלי. וזה לא משום שאת העותק היחיד שהיה לי הפסדתי לחברי אורן במשחק שש־בש, אלא מכיוון שאני לא רוצה שום קשר לספר הזה. גם כשהספר היה ברשותי נהגתי להסתירו עמוק באחת המגירות ולא להראות אותו לאיש.

למעשה אחת המטרות שלי בחיים תמיד הייתה לעשות מספיק כסף בשביל לקנות את כל העותקים שנותרו מהספר הזה - ואז להעלות אותם באש. כמה פעמים בחיי הייתי במצב שבו היה לי מספיק כסף כדי לעשות את זה, אבל תמיד בסוף החלטתי שעדיף להוציא את הכסף על רכישת סמים וכדורים.

יום אחד זה יקרה: אקנה את כל העותקים של הטעות הזו שהוצאתי לאור בגיל 17, ואכניס אותם לאש ואצפה בדפים מתכלים שהופכים לאפר. לאחר שאשלים את המשימה הזו אעבור למשימה הבאה: למצוא אדם שיסכים, תמורת תשלום, לפרוץ לארכיון של תיכון "אוסטרובסקי", לאתר שם את תמונת המחזור הישנה שבה אני מופיע כששערי אסוף לקוקו ולהביא לי אותה. אני כבר אדאג שאיש לא יראה אותה לעולם.