לאט אבל בטוח מתכנסת מדינת ישראל בשנתה ה־70 אל המציאות בשתי שאלות המפתח של זהותה, הדמוגרפיה והשטחים (או הגבולות). הקיום הפיזי מובטח, חרף אירועי מאי הקרוב (הנכבה, העברת השגרירות והסכם הגרעין) וחרף סירנות ההפחדה של נתניהו ושות'. כך שניתן לבדוק באורח צונן ועובדתי את שתי שאלות המפתח שמערערות את הקיום הלאומי. שנבין: קיום פיזי לא מבטיח מדינה יהודית, הוא מבטיח רק הגנה על היהודים ועל טקסיהם במדינה שתיווצר כאן. לכן שתי שאלות המפתח, שטחים ודמוגרפיה, מחייבות הכרעה די בהולה. בין שתי מדינות, יהודית ופלסטינית מחר, או מדינה אחת דו־לאומית מחרתיים.

מדינה אחת בין הירדן והים מתקיימת כבר כיום, אלא שהיא לא דו־לאומית. היא מדינת אפרטהייד. להחזיק באיומים ובאלימות מיליוני בני אדם ללא זכות להגדרה עצמית כאשר רובו המכריע של העולם תומך בהם, הוא עניין זמני. אין חולק שלא ניתן למשוך זמן אפרטהייד בלא שהוא ישנה לחלוטין ובאלימות את פרצופה של ישראל, ממדינה יהודית בדרך למדינת כל אזרחיה. אני מקווה שאף אדם חצי שפוי ורבע מוסרי לא חושב או רוצה להמשיך בכך עד שלנצח תאכל החרב גם אותנו.

ככל שהזמן בדרך להסדר הוא שנה, 10 או 20, הולכת הרקמה הדמוקרטית של ישראל ומתכרסמת עקב טליבאניזציה מואצת וצורכי ביטחון שיחייבו אווירה ואמצעים של מדינה במצור. כך עד שמספר הקורבנות באירוע אלים במיוחד, לחץ בינלאומי ושוועת הישראלים שלא ניצודו ברשת ההסתה הלאומנית־דתית, יגרמו למהפך.

עד אז, מה שעובד ביעילות כנגד מדיניות הממשלה הוא הדמוגרפיה. בישראל חיים כיום כ־6.5 מיליון יהודים. נציג המינהל האזרחי הציג לפני כחודש בוועדת חו"ב נתונים שמהם עולה כי בין הירדן לים יש יותר ערבים מיהודים. בגדה ובעזה חיים היום חמישה מיליון פלסטינים. בישראל יש 1.8 מיליון ערבים. לפי נתוני הרשות הפלסטינית, ב־2020 יהיו בין הירדן והים כ–6.96 מיליון יהודים ו–7.12 מיליון ערבים בישראל, בגדה וברצועת עזה. כלומר רוב פלסטיני בין הירדן לים. פרופ' סרג'יו דלה פרגולה מהאוניברסיטה העברית טען כבר לפני שנתיים כי הרוב היהודי בין הים לירדן עומד על 52%. איך שלא תשחק במספרים, הפלסטינים יגיעו לרוב בין הירדן והים, ואיך שלא תשתעשע בסימון קווי גבול בין התנחלויות ויישובים פלסטיניים, המציאות תכפה על האנשים שחיים בכפיפה אחת להיות מחויבים לאותם חוקי תנועה ולשאר חוקים כדי להישרד ולהקל על החיים.

מי שמבינים שזה הכיוון ההיסטורי הם אלו שיודעים שהמציאות הזו תחסל את מפעלם ואת כוחם והשפעתם: המתנחלים ומשת"פיהם. במשך שנים הם מנהלים משחק לחץ על כל המגרש כדי לגרום לפלסטינים להגר. זה לא עבד ברמה שתשנה את הדמוגרפיה. מכאן ואילך נזרקות לאוויר מיני יוזמות, כל אחת פרועה ודמיונית מחברתה. שר התפוצות נפתלי בנט הקים ועדה שקבעה שיש כ־60 מיליון איש בעולם בעלי זיקה ליהדות או לישראל, וכי יש קהילות בקרבם אשר ניתן לבחון את העלאתן ארצה וגיורן. "הוועדה הגישה לממשלה דוח מסכם שבו היא קוראת למפות קהילות בעלות זיקה לישראל, להנחיל בהן תכנים הקשורים למדינה וליהדות ולייסד מתווה הגעה לישראל לצורך גיור ליחידים, לקבוצות ולקהילות שיימצאו מתאימים לכך". לפי הוועדה מדובר ב"הזדמנות אסטרטגית חסרת תקדים". ובעצם מה רע? אפילו המוהלים יחתכו את הקופון שלהם.

בינתיים, עד שכל היהודים מהודו ועד כוש ינצחו את הדמוגרפיה, יש לבצע כמה פעילויות ברמה המקומית. חלקן, מבחינת הגברים לפחות, מהנות למדי כמו מצוות פרו ורבו, אבל הסתבר שהמציאות הקרויה קדמה מתעלמת גם מהמצווה. דווקא אצל המגזר החרדי, שהיה אמור להוביל את הסטטיסטיקה, יש מגמת ירידה.

כמעט חמישה מיליון פלסטינים ביהודה ושומרון ורצועת עזה. דוח הלמ"ס הפלסטיניכמעט חמישה מיליון פלסטינים ביהודה ושומרון ורצועת עזה. דוח הלמ"ס הפלסטיני

# # #

מה שמביא אותנו למפתח השני שבפניו עומדת ישראל בסכסוך, והוא שטחים וגבולות. בצר להם, אחרי שהבינו שסיפוח משמעו תבוסה דמוגרפית, עדיין מנסים שם לחולל נסים כמו הצעת החוק של קיש וסמוטריץ'. לא סיפוח כל השטחים, רק סיפוח ההתנחלויות: "המשפט, השיפוט, המינהל והריבונות של מדינת ישראל יחולו על כל מרחבי ההתיישבות ביהודה ושומרון", מציע החוק שהועלה לקריאה הראשונה, ואין שם כמובן פירוט שטחי ההתנחלויות.

בעיקרון זה משהו בסגנון עיכוב תוכניות המתאר של המדינה מול המגזר הערבי גופא, כאשר הכפרים והערים של ערביי ישראל עולים על גדותיהם וזולגים ליישובים יהודיים. בערים מעורבות זה עובר בשקט. ערבים ויהודים גרים בחיפה ובנצרת. ערבים מתיישבים ביישובים מבודדים הם סיבה למסיבה שבה מרקדים פטריוטיזם לאומני, גזענות ופחדים. סיון יחיאלי, ראש המועצה המקומית כפר ורדים, ביטל מכרזים למכירת קרקע ליחידות דיור. הסתבר שמחצית מבין הזוכים הם ערבים. "הסוגיה של הפיכת יישובים שהוקמו כיהודיים ליישובים עם אוכלוסייה מעורבת ברמה והיקף כאלה או אחרים, אינה סוגיה פרטית של כפר ורדים", הוא כותב לתושביו, והוא צודק. מה שמזכיר לכולנו את האמת המרה: ככל שנברח ממציאות חיינו כך היא תחזור אלינו כבומרנג.

לידיעת כל מי שחי בבועה (כמעט כולנו): שטח השיפוט של כלל הרשויות המקומיות הערביות הוא בקושי 2.5% משטח המדינה, ואזרחי ישראל הערבים הם כ־20%. צפיפות האוכלוסייה ביישובים הערביים גדולה פי 11 מאשר ביישובים יהודיים. מאז הקמת המדינה לא הוקם אף יישוב ערבי (למעט לבדואים, בנגב) מול כ־800 יישובים יהודיים. אפליה? האמא של האפליות. והכי גרוע: הבטחות השווא. כמו הקמת עיר ערבית שתוכננה בשנת 2000, הוחלטה בישיבת ממשלה ב־2008 והוכרזה בתרועה ב־2014. "הקמת היישוב", נכתב בדוח שהוגש לממשלה, "היא מסר לאוכלוסייה הערבית שאין מקימים יישובים חדשים רק ליהודים אלא גם לערבים". שמה של העיר בערבית הוא חרטא, ובעברית ברטא.