השבוע התקיים מצעד הגאווה בתל אביב: מאות אלפים גדשו את הרחובות בואכה מסיבת הענק שהייתה כבר למסורת. אכן, דרך ארוכה עברה הקהילה שפעם קראו לה "הומוסקסואלית" וכיום נקראת להט"בית, כדי לכסות את כל האפשרויות המגדריות הקיימות (עוד תהיינה חדשות בעתיד, אני מניח). בפני הקהילה ניצבים עוד מאבקים שקשורים לזכויותיה, אבל לפחות מבחינה אחת היא הלכה דרך כה ארוכה עד שהשלימה סיבוב של 360 מעלות: הטהרנות.

טהרנות הייתה פעם עניין לדתיים מחמירים. בשלב מסוים היא הייתה לנחלתן של אידיאולוגיות טוטליטריות כמו הקומוניזם או הפשיזם. בארצות הברית - פעם ארצם של הפוריטנים, "הטהורים" - אפשר היה לראות אותה עד לאחרונה, בעיקר בקרב הימין הדתי־רפובליקני. לא עוד, כי בשנים האחרונות הפכה הטהרנות לחלק בלתי נפרד מהרפרטואר השמאלני, הכאילו־אינטלקטואלי, הליברלי והפוליטיקלי קורקט. שתי המילים האחרונות ראויות לתשומת לב מיוחדת, אבל קודם כל כמה דוגמאות מהעת האחרונה, מכאן ומשם: מי שהייתה אמורה להנחות את העצרת שפותחת את מצעד הגאווה היא אופירה אסייג, אלא שאז דרשו ממנה להסתייג מהתנהגותו של שותפה, אייל ברקוביץ', שנהג בצורה לא הולמת בדוגמנית סתיו סטרשקו.

למי שלא נחשף לתקרית ההיא, הנה תקציר: סטרשקו נודעה תחילה כדוגמנית בעלת מראה אנדרוגיני, מה שעזר לה לקבל כמה קמפיינים לא רעים, המפורסם שבהם הוא ליצרן רכב גדול, קמפיין שלאחריו הפכה לדמות מוכרת עד כדי כך שלוהקה לאחת העונות של "האח הגדול VIP". ההופעה שלה בתוכנית ההיא הייתה מעולה (באמת!): די היה במבטים שסחטה מחלק מהגברים באותה עונה, לכאורה או שלא לכאורה סטרייטים גמורים, כדי למתוח את הגבולות של מה שאנחנו חושבים על מגדר. לאחר אותה תוכנית החליטה סתיו שמעתה היא רוצה להיות מוצגת כאישה - זכותה.

למרות זאת, כאשר הוזמנה להתראיין אצל אופירה וברקוביץ' מה היא בדיוק חשבה לעצמה? שידברו איתה על הספר האחרון שלא כתבה? על הצגת היחיד שלה שלא הועלתה מעולם? על השיר החדש שלה שטרם הושר? אין בתהייה הזאת כדי לנקות את ברקוביץ' מילדותיות הגובלת בטמטום (במשך כל הראיון עניין אותו רק דבר אחד: מה שיש או אין לסטרשקו בין רגליה). זה היה טיפשי להחריד, אבל זה היה ברקוביץ' קלאסי, ועל כן מובן.

מה שהיה פחות מובן הוא העלבון הפומבי של סטרשקו מהיחס הילדותי של המכונה "ברקו", עלבון שבהתחלה נראה כמו ניסיון לסחוט עוד כמה דקות תהילה, אבל בהמשך הפך למאבק (מיותר) של הקהילה נגד שאר העולם, עד לפיצוץ מול אסייג שסירבה להסתייג.

לא מזמן לעגה שכנה שלי באחת הרשתות החברתיות לאיש ציבור על האנגלית הקלוקלת שלו. מיד קמו עליה לכלותה כל מיני טהרני גזע מכיוון מזרח, לאמור: איך היא, אשכנזייה על פי שם משפחתה (אגב, לא על פי מוצאה ולא שזה חשוב בעיני, אבל זה עלה בתגובות המשתלחות), מעיזה ללעוג לאנגלית של שר ממוצא מזרחי.

טרשקו. על מה היא חשבה שידברו איתה? צילום: אביב חופיטרשקו. על מה היא חשבה שידברו איתה? צילום: אביב חופי

לפני קצת יותר משבוע מחיתי בפייסבוק נגד הורדתה של הסדרה "רוזאן" מהמסכים. המחאה הייתה כללית, נגד שלטון הפוליטיקלי קורקט. אשר לסדרה עצמה: גם בגלגולה הקודם לא הייתי מחסידיה. שלא תבינו אותי לא נכון: ההתבטאות של רוזאן בר נגד אשת ממשלו של אובמה הייתה מכוערת ומיותרת, אבל בעיני חופש הביטוי כולל גם את החופש ללעוג ולהעליב, כל עוד לא מדובר בהסתה.

אחרי הפוסט ההוא התנדבו כמה ליברלים בגרוש להסביר לי עד כמה אני לא מבין את רבדיה של החברה האמריקאית, את הרגישות ואת השיח התקין פוליטית. היו ביניהם טהרנים עם כוונות טהורות, שהסבירו לי את הסכנה שבגזענות. ואכן, גזענות מסוכנת. גם הומופוביה, גם מיזוגיניה וגם שנאה על רקע דתי, אבל הן כולן הופכות לקטלניות רק כשמצטרפת אליהן אבקת האפייה של הפשיזם: אחידות המחשבה.

הרצון הנואל של הטהרנים ליצור מחשבה טהורה בעזרת שפה נקייה, מתוך אמונה נאיבית שבכוחה של השפה לייצר הוויה סובלנית יותר, היא הסכנה

האמיתית. אם נבחן את ההיסטוריה, נגלה (להבדיל כמובן) שהנאציזם היה כה הרסני לא רק משום שהיה גזעני, אלא גם משום שהצליח לעטוף את הגזענות הזאת בשפה שהצליחה לקרב אותו אל המיינסטרים.

הנה מבזק תקינות פוליטית נוסח פייסבוק, נכון להיום: יש ברית מטומטמת בין אשכנזים לפמיניסטיות שהודיעו שיחרימו את הקאמרי על הכוונה להציג מחזמר עם שירים של אייל גולן; יש, כאמור, טיפשים מהקהילה הלהט"בית שתובעים מאופירה אסייג להתנצל על זה שבחרה בשותף אינפנטיל; יש מי שבעיניהם אסור למתוח ביקורת על איש ציבור עילג, רק מפני שהוא מזרחי. ויש, ששש... אל תוסיפו מילה. משטרת המחשבות בפעולה: טהרן זה הכי כאן.