פרולוג

בשבוע הבא, ב–11 ביולי, ימלאו 71 שנים לצאתה מדרום צרפת. כשיצאה הצטופפו בה 1,282 נשים, 1,561 גברים ו–1,672 נערים וילדים. 4,515 פליטים שניצלו מהתופת והועלו על אוניית מעפילים שבמקור נבנתה כספינת נהר.

כשגליה אשכנזי, אשת חינוך תושבת שוהם, מגיעה לשדה התעופה, היא תמיד מעוררת עניין רב בקרב הבודקים הביטחוניים. תחת הסעיף "מקום הלידה" מופיעות בדרכון שלה המילים "בדרך לישראל".

(עופר אדרת, "הארץ")

גליה נולדה בלב ים. בגלל זה קוראים לה גליה. זה היה במסע הארוך ארצה שעשו הוריה, פליטי הגיהינום. העריסה שלה הייתה ארגז תפוזים שרופד בגלגלי הצלה. היא נולדה על אחת מאוניות הגירוש הבריטיות שעליהן הועלו מעפילי אקסודוס אחרי שהגיעו לנמל חיפה.

אבל גליה לא היחידה. בסיום המסע המטלטל והמפרך, שנמשך יותר משנה, נוספו עוד 56 תינוקות שנולדו על האקסודוס ובמחנות שאליהם גורשו נוסעיה.

והיו גם חללים שנותרו בדרך ואמהות שמתו בלידה ותינוקות שלא שרדו ימים רבים. דוד בן־גוריון שהתחייב להביא אותם בכל מחיר, אמר: תוטל עלינו החובה לעשות כל מאמץ שיידרש, כדי להציל את מה שהגרמנים השאירו מהקהילות היהודיות. יהיה עלינו להוליך את הניצולים האלה בגלוי או בהסתר, דרך ארצות קרועות מלחמה וגבולות אל הים, ואז אל חופי מולדתם, כדי להביא הביתה על כתפינו את בני עמנו שנשארו בחיים.

ואני, שהייתי פעוט באותה שנה, התוודעתי לסיפורה של אקסודוס כמה שנים מאוחר יותר, כשקראתי את הבסט–סלר של ליאון יוריס, שקצת אחרי זה הפך לסרט. מאז ארי בן כנען, פול ניומן, אייק אהרונוביץ ויוסי הראל התערבבו והתמזגו אצלי והיו לאיש אחד.

בתחתיות ספינה רבצנו לכלימה

והאוני חולה, חורקים קרשיה,

אותה שכר העם לזו המלחמה

אשר נשים וטף רכבה ופרשיה.

על דרגשים וסף ובכל מקלט מעט

ישנו אפרקדן ובנפילה אפיים,

ישנו בכפיפה וברכינה ובמעומד

ובדידותנו אש על פני המים

(נתן אלתרמן)





תמונה ראשונה

מדינת ישראל לא קמה ב־15 במאי 1948, כשהכריזו עליה רשמית במוזיאון תל אביב. היא נולדה כשנה קודם לכן, ב־18 ביולי 1947, כאשר אונייה אמריקאית פצועה וחבוטה בשם "פרזידנט וורפילד", ששמה הוסב ל"אקסודוס", נכנסה לנמל חיפה ומהרמקולים שלה בקעו צלילי "התקווה".





במילים האלה פותח יורם קניוק את ספרו "האיש והאקסודוס". האיש הוא יוסי הראל, מי שהיה מפקד האקסודוס.





ספינת חייו של יוסי מעולם לא נטרפה, היא רק טרפה את החיים במלואם, עד תומם, עד הרגע האחרון.

ספרים, לא כל שכן ביוגרפיות, אמורים ללמד אותך משהו. הנה הדבר שלמדתי מקריאת הספר הזה: לחיות בכל הכוח, גם בלילה החשוך, גם כשהצפירה נשמעת כפרה פצועה הגועה בלילה.

זה מה שכתב יאיר לפיד בפתיחה לספר "האיש והאקסודוס".

המיתוסים הם החלומות של העולם.

(ג'וזף קמפבל)

המון ספרים נכתבו ומחקרים נעשו בניסיון להבין מתי הופך אירוע היסטורי למיתוס ומתי משתלט המיתוס על העובדות. "מה אתם רוצים: סיפור או ויכוח?", שאל פעם ידיד שלי. אני מעדיף את הסיפור.

אבל גורדון תומס - שחי באירלנד וכתב כ־40 רבי־מכר וזכה בפרס מפעל חיים למען זכויות האדם לעיתונאות חוקרת, בפרס אגודת מארק טווין ובפרס אדגר אלן פו - כתב את הספר "מבצע אקסודוס", שראה אור בעברית בשנת 2011, "על סמך עדויות רבות ומחקר נרחב ומסמכים שלא התפרסמו עד כה".

כשהחל אורו הראשון של השחר לרכך את השמיים מעל הים, הוביל צבי תירוש את הפליטים במחנהו מהמשאיות אל הרציף. קרן האור של המגדלור הזכירה לרבים מהם את זרקורי מחנה הריכוז, וכמה ילדים החלו לבכות ונצמדו למבוגרים. הוא הבין את המתח והפחדים שלהם. כמה פעמים הועמסו ככה על קרונות בקר? הוא הצביע על האונייה, ואמר שזה המקום שבו יכולים להתחיל חייהם החדשים.

תמונה שנייה

כשבוע אחרי יציאתה מנמל סט בצרפת, כש"אקסודוס" הייתה אמורה להגיע לחופי הארץ, התנגשו בה משחתות בריטיות. פרץ מאבק קשה שבו נהרגו שני מעפילים ניצולי שואה ונפצעו עשרות אנשים. רק אז הורה מפקד האונייה יוסי הראל על כניעה. "אני מעדיף מעפילים חיים על סמלים מתים", אמר המפקד לאלה שרצו להמשיך להילחם.

המעפילים הועלו אל אוניות ושוב גורשו לנמל שממנו הפליגו. הניסיון של הבריטים להוריד אותם בכוח לנמל נכשל. הם התבצרו במשך שלושה שבועות, שבמהלכם הכריזו גם על שביתת רעב.

ציבור המעפילים התגלה כבעל משמעת עצמית, תחושת סולידריות וכוח סבל, היודע להתלכד למען המשימה הלאומית שהוטלה עליו כמעט באקראי.

(ספר הפלמ"ח)

השיר "חופת ימים" שכתב נתן אלתרמן בספרו "עיר היונה", מספר את סיפור המרד של הפליטים, נוסעי אקסודוס.

על הסיפון פרץ המרד. נבעתים

דרשנו להטות את הספינה מדרך.

לקרוא עזרת רודף מרודוס או כרתים

ולו גם ייגרע כבודה של המחתרת.

עוטה קרעים וכוח ובדידות ובכי

גולגל העם, נגרף מדופן אלי דופן,

ובהתקרבו אל צד צווחו המלחים:

עמוד, כי מתהפכת הספינה אל תופת!

מי מסוגל לדמיין - ואני מודה שאני לא מסוגל - 4,515 איש, אישה, נערה, נער, ילד וילדה, שבן־גוריון כינה אותם "אבק אדם", שאחרי שראו וחוו במו עיניהם וגופם ונשמתם את הגיהינום על כל מדוריו, מיטלטלים במשך חודשים ארוכים בלב ים ומגורשים מנמל לנמל, כשכל מה שהם מבקשים הוא להגיע לחוף מבטחים. מקום שבו יוכלו להיחלץ מהגיהינום ומהתופת ולמצוא כוחות כדי להתחיל או להמשיך לחיות. זה הכל. רק לחיות.

אבק האדם הללו הוכיחו שהם הכל, רק לא אבק.

משלא עלה בידי הבריטים להוריד את המעפילים בתוך צרפת, הם הוסעו להמבורג. על אף העובדה שהאונייה הפליגה מצרפת, ולא מגרמניה. אין ספק כי מבחינה תכליתית נחלה בריטניה מפלה חרוצה בפרשה זו. התנהגות המעפילים, אשר למרות שובעם תלאות וייסורים, לא נואשו מלחזור ארצה גם לאחר גירושם לארץ השנואה עליהם ביותר - הגדילה את כבודם בעולם.

(ספר הפלמ"ח)

תמונה שלישית

הו, פול ניומן. הו, ארי בן כנען. הו, ליאון יוריס. הו, אוטו פרמינג'ר! תודה לכם. בזכותכם היינו בשנות ה־60 החלום הרטוב של אלפי נערות ברחבי העולם. דמות הצבר האולטימטיבי המסוקס, השזוף, תכול העיניים, הקשוח מבחוץ והרך מבפנים, שבעיניהן נוצרנו כולנו בתבנית ארי בן כנענית אחת.

ארי נשא את פניו מעוותי הכאב לשמיים ונופף את אגרופיו מעל לראשו: "אלוהים! אלוהים! מדוע אין הם מניחים אותנו לנפשנו! מדוע אין מניחים הם לנו לחיות!"

כתפיו החסונות שחו, ראשו היה תלוי על חזהו והוא עמד והרעיד.

ארי בן כנען בכה.

קול בכיו היה מוזר ונורא. ברגע זה שפך את מרי שיחו בדמעות, והוא בכה בשביל כל אותן הפעמים בחייו, שבהן לא העז לבכות. הוא בכה בצער נוקב שאין לו שיעור.

("אקסודוס"/ ליאון יוריס. תרגום: יוסף נדבה)

אז ארי בן כנען בכה בעמוד הכמעט אחרון בכרך השני של "אקסודוס". פול ניומן לא בכה. גיבור הוליוודי לא בוכה. הוא נושא נאום חוצב להבות מעל הקבר של חברו ההרוג, שבסופו הוא נשבע שיום אחד יחיו היהודים והערבים בשלום, בתקווה שזה ישכנע את חברי האקדמיה להעניק לו את האוסקר.

את האוסקר קיבל רק הפסקול של הסרט "אקסודוס".

הבט סביב על פני מולדתי

על פני אדמות מולדתי.

ועת ייעור היום, השמש במרום

תגלה מרחב בו כל אדם חופשי.

וארץ זו לנצח נחלתי

מתנת אלוה לעמי.

ואם ללחום אלך

הוא את חרבי בירך

גם בגיא צלמוות לא יירא לבי

(תרגום: עמוס אטינגר)

פול ניומן נאלץ לחכות עוד רבע מאה עד שזכה באוסקר המיוחל, וזה היה על תפקידו ב"צבע הכסף".

אפילוג

בספטמבר 1948, אחרי יותר משנה של טלטלות ונדודים בלב ים ומנמל לנמל, הועלו אחרוני המעפילים של "אקסודוס" לחופי הארץ.

האונייה נשארה נטושה בנמל חיפה. משום מה לא התממש הרעיון להפוך אותה למצבה לזכרם ולכבודם של המעפילים, שסיפורם מקפל בתוכו את השואה, הגבורה, הנחישות והתקומה.

באוגוסט 1952, ארבע שנים אחרי שירדו ממנה אחרוני המעפילים, פרצה אש וכילתה את "אקסודוס", שעגנה בנמל חיפה. סיבת הדליקה לא התגלתה מעולם. האונייה השרופה, שנגררה לחוף שמן בחיפה, שקעה אל קרקעית הים.

"המיתוס הוא החומר שממנו השירה קורצה", כתב המשורר אהרון אמיר, "משוררים דרכם שהם ניזונים מן המיתוס ויוצרים מיתוסים איש בדרכו".

ואני, אם הייתי משורר, אז זה החומר שהיה משמש לי ליצירת המיתוס שלי.

אם אמות בספינה התועה, הנודדת

גווייתי הושלכה אל תהום הנחרדת.

עוד אשוב בדרכי האחת המיוחדת

הביתה.

ועטור עשב ים לראשי כמקלעת

בעיניים כבויות מצניעות את הלהט

אתרפק על החוף בדממה משוועת

הביתה.

וראיתם את דמותי בענן הנוסע

וראיתם את דמותי באור היום הגווע

וקולי ירדפכם לא נוחם לא רוגע

הביתה.

(אהרון אשמן)