לגבי רוב העובדות בפסקה הבאה אין הסכמה: ב–29 ביולי 1966 היה בוב דילן מעורב בתאונת אופנוע בעיירה הבוהמיינית וודסטוק, ניו יורק. דילן אינו נחשב לאופנוען קלאסי כמו שאריק איינשטיין ז"ל לא נהג במכונית, ואף שהטריומף שבו רכב לא היה הוֹג של הארלי–דיווידסון, איבד דילן שליטה בדרכי העפר החוצות את הרי הקטסקיל. הוא החליק על כתם שמן או לא יצא טוב מסיבוב או שהשמש סנוורה אותו או שאחרי שנתיים קשות במיוחד - שבהן בגד משורר המחאה האקוסטי המתולתל בקהל הטהרני שלו מפסטיבל ניופורט, שבו כמעט נרגם בשל החלטתו המהפכנית לחבר את הגיטרה לחשמל - היה דילן עייף ומאוכזב.

אחרי סיבוב הופעות בוגדני באנגליה עם להקת ליווי קולנית בשם The Hawks, מול קהל שעלו ממנו שריקות בוז וצעקות "בוגד"; אחרי שהחיים בדירתו בניו יורק הפכו בלתי נסבלים כשמעריצים צבאו על דלתו ואחד מהם היה גונב את הזבל שלו מדי יום; הסכימו שרה לאונדס ובעלה לעקור עם ילדיהם הקטנים לעיירה הציורית בהרים, שבה התגורר בנחת המנהל שלו אלברט גרוסמן. שרה שנהגה במכונית אחרי בעלה האופנוען, לא תרמה לפתרון התעלומה. גם מה קרה לו בדיוק לא ידוע.

למעריצים נופקו גרסאות שונות: צווארו של המסכן נשבר; הוא שוכב משותק; חוץ משריטה על מצחו הוא בסדר גמור. תמימות דעים מסוימת קיימת לגבי העובדה שדילן היה זקוק נואשות לפגרה ארוכה, וכי אלמלא הסתתר בשנים הבאות בלב היער והוריד הילוך, היה נשרף כרבים וטובים ומצטרף ללהקת שמיים. דילן הגיע לוודסטוק כמו אבן מתגלגלת ויצא ממנה כקדוש אוגוסטין.

אחרי שליוותה זמר דרומי בינוני בשם רוני הוקינס וחיברה את דילן לחשמל, נגמר ללהקת הליווי שלו הכביש. ארבעה קנדים ואמריקאי אחד מארקנסו, שנראו כמו חבורת חסידים מברוקלין שהלכו לאיבוד (רובי רוברטסון, בעל המראה החסידי במיוחד שהיה גם חצי יהודי, נעצר על ידי שוטר בדרכו לניו יורק. "השוטר הביט בי ואמר", סיפר רוברטסון, "סע לשלום כבוד הרב, הפעם רק אזהרה"). מצד שני, קשה היה להטיל ספק במשיכה המגנטית היצירתית של דילן. בעיירה סמוכה בשם ווסט סוגרטיס מצא ריק דנקו, נגן הבס, בית עץ בצבע דג סלמון לפני בישול, והלהקה החליטה לשכור אותו וגם נתנה לו שם: Big Pink (הוורוד הגדול).

***

אחרי שכולם התרגלו לציוץ הציפורים ולקול ניסור הצרצרים והטילו עוגן, שב דילן וחבר ללהקת הליווי שלו במרתף הבית השכור. בכל יום בשעה אחת בצהריים התאספה החבורה במרתף של ביג פינק. שתו ועישנו קצת, לא מספיק כדי להתעלף אבל מספיק כדי לא לוותר על הפסקת נמנום. "ניגנו שבעה, שמונה, עשרה, לפעמים 15 שירים ביום", אמר גארת' הדסון, נגן האורגן, "חלקם בלדות־עם ישנות והמנונים מתפילות, חלקם שירים שבוב כתב ושירים שאלתרנו תוך כדי הקלטה. אנחנו ניגנו את המלודיה, בוב מלמל ורשם כמה מילים וכך התקדמנו. זו הייתה דרך לא רעה כלל לכתוב מוזיקה".

כל הנוכחים העידו כי הבית הרעוע והמבולגן, בעל המרתף שהייתה לו אקוסטיקה נדירה, היו אחראים לתבשיל הגמבו שבעבע על האש. המרתף היה קטן מדי ולא היה אפשר להתפרע עם הווליום בלי ללכת לאיבוד. הסאונד במגברים הורד לרמה נסבלת והגשטלט של השנתיים הקודמות נזנח לטובת רוק לאנשים שקטים. "היינו צריכים למצוא סגנון שירה שתאם את המרתף", אמר נגן הגיטרה ומחבר השירים רוברטסון. "מעל ווליום מסוים לא הצלחנו לשמוע את עצמנו".

יותר ממאה שירים הקליטו בוב דילן ומי שהייתה להקת הליווי שלו בביג פינק. שירים נוספים הוקלטו באולפנים בניו יורק ובלוס אנג'לס. אחרי שמות מגוחכים ושגויים כמוThe Crackers ו–The Honkies, בחרה הלהקה בפשטות עצמה: The Band (הלהקה). רוברטסון, אחד מנגני הגיטרה הגדולים בתולדות הרוק, היה מחבר השירים העיקרי; ליבון הלם היה מתופף וזמר; ריצ'רד מנואל פסנתרן, מתופף, נגן אקורדיון וזמר; ריק דנקו נגן בס וזמר; גארת' הדסון, בעל השכלה במוזיקה קלאסית, נגן אורגן, סקסופון וכל מה שמשמיע קול.

האלבום הראשון של הלהקה הגיע לחנויות התקליטים ב–1 ביולי 1968 ונקרא "Music From Big Pink". את העטיפה צייר בוב דילן, והיא הייתה בסגנון נאיבי של צייר בתחילת דרכו. חשוב להבין את ההקשרים התרבותיים, ההיסטוריים והמוזיקליים. בסן פרנסיסקו טאטאו מהרחובות את שאריות אותו קיץ של אהבה, סיימון וגרפונקל שרו על "גב' רובינסון", הדלתות חיכו לשמש בפוזה נרקיסיסטית אופיינית, הביטלס חגגו את האלבום הלבן, הסטונס שקעו בדקדנס ב"סעודת קבצנים", וג'ימי הנדריקס פרץ את מחסום הקול עם "אלקטריק ליידילנד". רשימה חלקית.

"מוזיקה מביג פינק": עטיפה"מוזיקה מביג פינק": עטיפה

רוג'ר ווטרס, שאיני מסכים איתו על דבר, גם כאן, קבע נחרצות ש"'ביג פינק' הוא האלבום המשפיע והמכונן ביותר בתולדות הרוק אחרי 'סרג'נט פפר'". "ביג פינק" היה פורץ דרך, שונה ומכונן יותר מהמיצג הפירוטכני הלא אחיד ומלא הדאווין והצלצולים שהיה "סרג'נט פפר" בהאזנות נוספות אחרי ההפתעה הראשונית. רוברט כריסגאו, מבקר הרוק של "הווילג' וויס", כתב ש"'ביג פינק' היה חשוב יותר מ'אבי רוד'". הזמר והקלידן אל קופר, שליווה לעתים את דילן, כתב ב"רולינג סטון" ש"האלבום הוא אחד מאותם רגעים נשגבים מהבנה שאינך יכול להניח את אצבעך על מה קורה בהם. נשמה לבנה שהיא יותר מאשר לבן מחקה שחור. היא משהו אחר, ברמה של התעלות דתית בכנסייה".

הלהקה הניחה את גשר הגלילים שעליו עברו הגרייטפול דד והאחים אולמן. ואן מוריסון הקליט את "Astral Weeks" ועבר לגור בוודסטוק. בסוף השנה יצא דילן עם "ג'ון ווסלי הרדינג" האקוסטי, הדתי והמהורהר. ב–1975 אסף דילן את החלק שלו מ"ביג פינק" והוציא את "The Basement Tapes", גרסה רשמית לאלבום בוטלג שהסתובב בשוק שנים.

אלוויס קוסטלו אמר שעבור ילד בריטי, להאזין לרוק'נרול מאמריקה היה "כמו לקבל מכתב מעברו האחר של העולם, עולם שלא יכולת להבין אותו וקל וחומר לבקר בו". המפתח לעולם המסתורי הזה היה האלבום הראשון של הלהקה. "הוא היה שנאי הזרם הראשון שחיבר את המאזין המרוחק למרחבים המיתיים הפתוחים". עבור קוסטלו, אריק קלפטון, ג'ורג' הריסון ורבים אחרים שחברו תוך זמן קצר לזרימה התת–קרקעית הסמויה מהעין של הרוק האמריקאי, הלהקה הייתה הכס הקדוש; סנדקים של קאנטרי נשמה אלטרנטיבי, להקת רוק שחבריה נראו ונשמעו כמו מחפשי זהב מימי הבהלה הגדולה לזהב, שכמו יצאו מצילום חום עתיק תלוי על קיר של חנות עתיקות. כאשר התבקש לנפק ציטוט אפקטיבי לאחד הספרים הדפיניטיביים על הלהקה, אמר הריסון שהלהקה הייתה לא פחות מ"להקת הרוק הטובה ביותר בתולדות האנושות", אמירה מרתקת למדי מפי מי שהיה חבר בביטלס.

גם פיט טאונסנד ומיק ג'אגר השתינו על עצמם. אבל אף אחד לא התמוטט מוזיקלית ואיבד את דרכו כמו אריק קלפטון. אלה היו ימי הוויכוחים והמרירות הגדולה שלו בלהקת קרים, שבה היה עד לחילופי מהלומות בין ג'ינג'ר בייקר וג'ק ברוס ורצה לפרוש. אל החוויה הקשה הזו חדר "ביג פינק", וקלפטון קפא כמו בלושי בכנסייה כאשר אור שמיימי לוכד אותו. מה אומר בלושי: The Band! "שמתי יד על קלטת בוטלג של 'ביג פינק'", אמר קלפטון, "בסיבוב הופעות של קרים. הקשבתי לה כל פעם שהגעתי לחדר במלון. נרדמתי כאשר הקלטת התנגנה ונזכרתי למה רציתי להיות מוזיקאי".

קלפטון התלונן על הווירטואוזיות החלולה שלה היה שותף. שירים שאף אחד לא הבין את המילים שלהם, כמו "חדר לבן". המוזיקה של "ביג פינק" שינתה אותו, משום שהבין את הפוטנציאל הגלום ברוק, שהוא יותר מרעש והפרעות אגו של מוזיקאים. לא הייתה הפתעה גדולה בעובדה שקלפטון נטש את קרים והגיע לוודסטוק בניסיון להיות חבר בלהקה שלא קיבלה אותו, אבל כולם היו מאוד נחמדים אליו.

בוב דילן. רויטרסבוב דילן. רויטרס

הקול הראשון העולה מ"ביג פינק" הוא של ריצ'רד מנואל. זהו צדק היסטורי ששום שכתוב רביזיוניסטי לא יצליח למחוק. אחריו מתגנבת הגיטרה של רובי רוברטסון ונכרכת סביב קול הבריטון החם והשרוף של מנואל בקדנציה הראשונה של "Tears of Rage". לימים זכתה השירה הזאת לכינוי "נשמה כחולת עיניים". הזמר שהתנדב לרדת למשימה המסוכנת ביותר במכרה לפני שהציפור שבה, ולשיר את השיר הראשון באלבום הראשון של להקה שזה עתה יצאה מצלו של בוב דילן, היה קנדי מאונטריו.

להקות רוק מבינות כמעט מהשיר הראשון מי הזמר המוביל שלהן; לא רינגו בביטלס אלא מיק ג'אגר בסטונס, גרג אולמן באחים אולמן, ג'ון פוגרטי בקרידנס וכן הלאה. מהשיר הראשון באלבום הראשון הבינו ליבון הלם וריק דנקו, זמרים גדולים ומפעימים בתורם, שמנואל הוא האיש שלהם מול המיקרופון. כמו שרוברטסון הוא הקוסם על הגיטרה גם אם צריך לסגור לו את המיקרופון. רוברטסון שר בהתכוונות נדירה שיר אחד בלבד ב"ביג פינק" ואחריו נדם עד האלבום הלפני אחרון ב–1976.

אחת העוולות המו"ליות הגדולות בישראל, והיא לא לבד, היא ההחלטה לא לתרגם את "Mystery Train", ספרו המכונן על רוק של גרייל מרקוס ובו פרק על הלהקה. אחזור על המנטרה השדופה הזאת עד יום מותי או עד שמישהו יבקש ממני לתרגם את הספר. הוא סותם כמו פקק אמבטיה את החור השחור הפעור בהשכלה המוזיקלית של בני דורי ושל אלה שבאו אחרינו. אלה שהשחיתו את זמנם בדילמה הלא הכרחית, איזו "חיפושית" הם מעריצים יותר. מרקוס הוא הגורו הגדול של הרוק, והאמת היא שהבנתי את "ביג פינק" הרבה יותר טוב אחרי שקראתי אותו ב–1975.

הלהקה גילתה לנו "כי אמריקה עשירה יותר מכפי שניחשנו; שהיו טמונות בה אפשרויות שרק התחלנו להבין. בשילוב הייחודי של כלי נגינה ומקצבים שונים, בהרמוניה המשולבת אך לגמרי אינדיבידואלית של הזמרים, בחצאי המשפטים הלא גמורים ובמילים הקבורות, הייתה שניות שפתחה עולם אטום בכוח. השירים לכדו את הכמיהה הביתה ואת העובדה כי ארעיות שלטה בחיינו. חשבנו שהמוזיקה של הלהקה הייתה המקבילה הטבעית ביותר לתקוותינו, שאיפותינו וחששותינו, והרגשנו כך ביושר. במוזיקה שלהם זרמו תחושות של קבלה, תשוקה, מרי, השראה, התרגשות רבה, סקס משובח, הומור חשוף ותחושת קסם היסטורית - נחישות למצוא מגוון ודרמה באמריקה שזמן רב מדי תפסנו כמונוליטית".

מרקוס חשב שהייתה יוהרה בהחלטה לקרוא לעצמם "הלהקה", כאילו אין בלתה, אבל היו עומק של ידע וניסיון במוזיקה שלהם שלא היה אפשר להתכחש להם.

"ב–1968 רוק בא מסן פרנסיסקו - מוזיקה פסיכדלית, אנרגיה מהפכנית, אבא–כן–בני–אני–רוצה–להרוג–אותך, סולו תופים, הזיות סמים, קהל צבעוני שמח רוקד - אופוריה נפלאה בעיצומה של מלחמה, אופטימיות שהגיעה עד לבחירת ניקסון לנשיא". והפייבוריט שלי: "'סרג'נט פפר', עם גיוסו להיכל התהילה שנה קודם לכן כהישג הגדול ביותר של מוזיקה פופולרית - נראה עתה חלול, ניצחון של אפקטים קוליים".

***

שלא יהיה ספק; זה אלבום קשה לעיכול גם ממרחק של 50 שנה וגם ממרום גילו של המאזין. תמיד נדמה לך שאתה מאזין לו בפעם הראשונה, הוא כה שונה ממה שאנחנו מכירים. ""The Weight ("המשא"), שהוא כנראה שירה המפורסם ביותר של הלהקה שיש לו יותר גרסאות כיסוי מאשר מטר רץ בגליל נייר טואלט, הוקלט ברגע האחרון ובמחשבה שנייה. הוא אחד השירים הפחות מאתגרים והיותר ידידותיים מוזיקלית באלבום שחלקו ספורט אתגרי ממש, ורק מילותיו סתומות בפשטותן הישירה והסיפורית שאינה הגיונית כלל. "סדר האקורדים היה אלמנטרי, הכל די שגרתי", אמר רוברטסון, "אז החלטנו להקליט אותו אם נישאר תקועים בלי שיר נוסף לאלבום. כאשר הקשבנו לפלייבק, אמרנו שזה לא רע בכלל, עכשיו כשהשיר מוקלט".

מכיוון הטייתו המוזיקלית נחשב "המשא" כאלתור על רוק דרומי לפני שזה הגדיר את עצמו, עם גוספל של כנסיות דרך הקלטות המרתף. כמובן שהיה צריך לכלכל את המיתוס, ורוברטסון היה תמיד עתיר פוזות. הוא שהשיק את הדיון בהשפעה שהייתה לבמאים כמו בונואל, קורסאווה ואחרים על "חוסר הנגישות של הקדושה". השיר הוא סיפור על לוזר חינני המגיע לנצרת, פנסילבניה - שהיא העיירה שבה בונים את גיטרות "מרטין", האקוסטיות הטובות ביותר - שעושה טובה למישהו וממשיך לעשות טובות כשאין לו מושג מה קורה איתו. לא היה ספק כלל שליבון הלם ישיר את שלושת הבתים הראשונים, כי אין כמו מתופפים טובים שהם גם סולנים, כשם שלא היה ספק שליבון ישיר את "הלילה שבו נוצחו מדינות הדרום" מהאלבום השני. דנקו לקח את הבית הרביעי והביא אליו את קולו החם במיטבו, ושניהם שרו יחד את הבית החמישי. בפזמון החוזר הצטרף אליהם מנואל שהיה עובר לפלצטו בהחלטה של רגע, וכך זה הפך לאחד ההמנונים האחרונים של שנות ה–60.

המילים יונקות ממיטבה של הספרות האמריקאית, ויש בשיר יותר דמויות מספר של פוקנר או מוסר השכל של מרק טוויין. איננו יודעים מי היא פאני ואיזה משא כבד יש להסיר ממנה, אבל למי אכפת. זה אחד השעשועים האינטלקטואליים החידתיים של הרוק, ואף אחד לא יודע להסביר למאזין מדוע הוא מגעגע עם הלהקה בקולי קולות, וכמוצא שלל רב שר שיר באנגלית שנשמע כמו משהו ששרים פונטית בסווהילי.

מבקר הרוק דייב מארש: "המילים מוזרות, אבל הזמרים מתאמצים לצקת בהן קונקרטיות יומיומית, וזה הקונפליקט שהמוזיקה מנסה לפתור". ב–1987, עשור אחרי שנעל את הבסטה ב"וואלס האחרון", המשיך רובי להתפלסף: "יש מקום מיתולוגי באמריקה שבו חיים כל מספרי הסיפורים, וכתבתי שירים שסיפרו על המקום הזה וכל האנשים שעברו בו. מעולם לא הייתי שם בעצמי אבל כולם יודעים שהוא קיים".

אבל אין דקות מצמררות יותר ממנואל - ששמונה שנים לאחר מכן יתאבד חסר כיוון ושיכור - שר את "I Shall Be Released" של דילן. אפשר לבכות. אפשר לא. אבל אסור לסלוח למרטין סקורסזה, שהמצלמות שלו לא מצאו את מנואל שר את הבית אחרי דילן בפינאלה של "הוואלס האחרון". אין ולא תהיה מחילה.