השמאלן מהקריה

ביום ראשון יצאה ההדלפה מהקבינט. רב־אלוף גדי איזנקוט מצא את עצמו, שוב, בעמדת השמאלן שנכנע לערבים. אותו רמטכ"ל שמוביל את המערכה ההתקפית בחזית הצפון, שטיפל והדביר את טרור היחידים, שמפקד על צבא שהרג מאז מרץ האחרון על הגדר בעזה 150 פלסטינים הצטייר, שוב, כמי שמגן בגופו על הערבים. במציאות, איזנקוט מגן בגופו על עם ישראל, אבל גם על הפוליטיקאים. הוא השכפ"ץ החי שלהם ודו־השיח שלו עם שר החינוך נפתלי בנט, שהודלף ביום ראשון בערב, פשוט התיר את דמו. בערוץ 20 לא המתינו דקה לפני שעלו עם דרישה שיתפטר תכף ומיד.
 

מזל שהקדנציה שלו נגמרת בעוד חמישה חודשים וכמה ימים. אחרת, אני לא רואה את איזנקוט מחזיק מעמד עוד הרבה זמן (הדברים האלה נכתבים בשמי ועל אחריותי בלבד ואינם תוצאה של תדרוך). ביום שני, למחרת ההדלפה, יכלו חדי העין להבחין בשר בנט מסתודד עם הרמטכ"ל ארוכות, במסגרת סיור שטח שערך הקבינט. מהיכרות עם בנט אני מעריך שמצפונו הציק לו. מכיוון שאף אחד מהצדדים לא נידב את תוכן השיחה, אני מעריך הערכה מלומדת שבנט נשבע שההדלפה לא יצאה ממנו, שהוא מאמין ברמטכ"ל ומגבה אותו, אוהב את צה"ל ולא ייתן את ידו לפגיעה כלשהי באיזנקוט או במי מקציניו.

אני גם מאמין שבנט מאמין בכנותם של דבריו אלה. הבעיה היא שהמציאות חורצת לה לשון מדי פעם והופכת את כל האמירות הללו למגוחכות. לבנט יש אילוצים פוליטיים. בסוף כל קדנציה מגיע נתניהו עם הקשית ההיא ושותה לו את המנדטים. הוא חייב בידול. הוא חייב לייצר לעצמו מרחב מחיה מימינו של ביבי. אז לפעמים זה בא על חשבון הצבא.
 

בחודש יוני ביצע צה"ל 21 תקיפות לעבר משגרי עפיפונים. בשבת, יום לפני ההדלפה המדוברת, ביצע צה"ל תקיפת עומק כבדה ביותר על חמאס, שכללה הורדת בניין רב־קומות, מחיקת בסיס והריסת שתי מנהרות. חשוב להגיד שמאז קום המדינה לא נשרט כאן איש מפגיעה של עפיפון או בלון. צריך לשמור על פרופורציות. גם כשהחל טרור היחידים היה נדמה שהתקרה נופלת עלינו. הצבא והשב"כ לקחו את העניין ברצינות, למדו אותו, בנו פתרון מושכל, מתוחכם, רב־שכבתי, והדבירו את גל הטרור הזה בזיל הזול. קרדיט על הפעילות הזו לקח על עצמו הקבינט. עכשיו, כשמופיעים העפיפונים והאנשים נקלעים לפאניקה, אף אחד לא סופר עד עשר לפני שהוא מסתער על הרמטכ"ל והופך אותו לשק חבטות.
 

ההערכה המושכלת היא שבנט ניסה לעשות לגדי בני. כלומר לעשות לאיזנקוט מה שעשה לגנץ בצוק איתן. להפוך את העפיפונים למנהרות החדשות. כלומר, גם הפעם בנט היה זה שזיהה ראשון ועורר את המערכת לפעולה. כמי שתמך בבנט לאורך כל צוק איתן וסבור עד היום שבלעדיו לא הייתה מתבצעת פעולת סיכול המנהרות, אני חושב שהפעם הוא טועה. אין שום דמיון בין מנהרות תקיפה לעפיפוני תבערה. יש בעיה ערכית, מבצעית ומשפטית לחסל בטיל מהאוויר קבוצה שיש בה ילדים, המפריחה עפיפון בעומק הרצועה, מבלי שאתה יודע להוכיח שמדובר בעפיפון תבערה ומבלי שאתה יודע להוכיח שזה עלול להרוג אנשים בצד שלך. 
 

אגב, בשנה האחרונה היו כמאה מקרים של הצתה לאומנית מצד יהודים ביהודה ושומרון. מה, נרים גם מעליהם כטב"ם ונשגר בהם טילים? וברמת הגולן נשרף בכל שנה שטח גדול יותר ממה שנשרף בעוטף עזה בחודשים האחרונים כתוצאה מאימוני צה"ל. זה לא אומר שהשריפות בעוטף נסבלות. זה אומר שצריך לבנות להן מענה חכם. בניית מענה מבצעי משוכלל, שכולל גם תקיפות עומק, גביית מחיר כלכלי ותקיפה בסמוך תניב פירות דומים ולא תסבך אותנו. 
 

כך או אחרת, אחרי ההדלפה מיהרו כולם להכחיש. ראש הממשלה, שר הביטחון ושר החינוך נשבעו שזה לא הם. זה לא שינה הרבה, כי בשנייה שההדלפה יצאה לאור הגיחו כל הטרולים ממאורותיהם והסתערו על הרמטכ"ל. אף אחד לא שאל את עצמו מדוע הקבינט לא מורה, בעצם, לצה"ל לחסל מהאוויר את מפריחי העפיפונים? עד רגע זה לא ניתנה הוראה כזו. הם יודעים שאי אפשר לתת הוראה כזו. הם רוצים גם להרוויח את הנקודות על זה שטיפלו בעפיפונים, וגם לא לשלם על זה את המחיר. אם זה יצליח, הקרדיט שלהם. בדיוק כמו בחזית הצפונית. אם זה ייכשל, הכישלון של הרמטכ"ל. מזל שעד עכשיו הוא בעיקר מצליח. 

הרמטכ''ל גדי איזנקוט. צילום: דובר צה"להרמטכ''ל גדי איזנקוט. צילום: דובר צה"ל


מגן הלאום

כל אחד מאיתנו ינצור ויזכור עד יומו האחרון איפה היה ומה עשה בלילה שבין יום רביעי לחמישי, בשעה 2 ו־47 דקות בדיוק לפנות בוקר. הרגע המדויק הזה שבו לחצו 62 ח"כים על כפתורי ההצבעה בכנסת ואישרו את "חוק הלאום", יינצר לעולמי עד בספר דברי הימים של העם היהודי. את הרגע הזה ילמדו היסטוריונים, ישננו סטודנטים, ישחזרו מדינאים. זהו הרגע ששינה את מהלך ההיסטוריה, שברא עולם חדש, שהוציא אותנו מעבדות לחירות, מעם המתגולל בגולה וחולם על מולדתו, לעם גאה היושב לבטח בארצו ומבצר את ריבונותו. 
 

החוק הזה יאפשר לנו עכשיו לבנות כאן מדינה עצמאית, חזקה, בטוחה, בית לאומי לעם היהודי לאחר אלפיים שנות. נוכל אפילו להקים יישובים יהודיים! שוו בנפשכם מדינה יהודית עצמאית שבה משגשגים יישובים בנגב, בגליל, בשומרון ויהודה (אופס, אלה מחוץ לחוק כרגע), בשפלה, בהר. ממש חלום שהתגשם. אתם תראו, החוק הזה עוד יביא לניצחונו של החלום הציוני, על פיו אמור עם ישראל לשוב לארצו בתום גלות אינסופית ולהקים בה מדינה עם רוב יהודי יציב, ריבונות עברית, מערכות דמוקרטיות מפוארות וצבא עוצמתי. כל זה יקרום עור וגידים ואולי עוד בימינו! אכן, שהחיינו.
 

רגע, כל המתואר לעיל כבר קרה? המדינה הוקמה? לפני יותר מ־70 שנה? יש בה רוב יהודי מוצק (80%) שגם הדמוגרפים הפסימיים ביותר לא חוזים את הצטמקותו? יש לה ריבונות? וצבא החזק ביותר במזרח התיכון? וטילים ולוויינים והייטק וסייבר ונאוה בוקר? ויישוביה משגשגים מהצפון עד הדרום? והיא (עדיין) מגדלור של שפיות, דמוקרטיה, ערכים ומוסר בין הגויים? נניח שכן. ויש חוק (השבות) המאפשר רק ליהודים לעלות אליה בכל רגע שיחפצו ולקבל בה אזרחות מלאה ולהגשים את חלומם? והיא אבן שואבת ליהודים (בתנאי שהם לא רפורמים או קונסרבטיבים)? אז בשביל מה לנו החוק הזה? למה לתקן מה שלא מקולקל? למה להכניס אצבע לעין, אפילו באופן סמלי, ולאפשר לשונאי ישראל להכפיש אותנו ולחמש את כל חבלני ה־BDS בתחמושת חינם?
 

חוק הלאום הוא קשקוש מקושקש. מהותית, אין בו כלום. הוא לא עומד לשנות או להשפיע על חיינו בשום דרך שהיא. חסידיו טוענים שיעניק למדינה שכפ"ץ משפטי נגד החלטות בג"ץ הנשענות על עקרון השוויון. תזכורת: המדינה הזו קמה, נבנתה, פרחה ושגשגה בלי שכפ"ץ משפטי. השכפ"ץ האמיתי הוא בג"ץ, אחד הגורמים הישירים לכך שגם ברגעים הכי קשים הקהילה הבינלאומית רוחשת למדינתנו כבוד ומעמדה כמדינה מתוקנת עם מערכת משפטית עצמאית לא הועמד בספק. הכלל הכי פשוט ונכון הוא שלא צריך לתקן מה שלא מקולקל. זו הדרך הטובה ביותר לייצר קלקולים.
 

פוליטית, חוק הלאום הוא חוק גאוני. חוק שמדגים מצוין למה בנימין נתניהו הוא עדיין ראש הממשלה ואין אף אחד שמסוגל לקרוא עליו תיגר. החוק הזה יאפשר לו, שוב, גם בבחירות הבאות, "להוכיח" לקהל מעריציו השבוי שרק הוא אוהב ישראל וכל מתחריו סמולנים בוגדנים פוסט־ציונים, שמזימתם היחידה היא לתת את המפתחות של המדינה לאחמד טיבי, ולברוח. לך תסביר למיליוני מצביעים שאין בחוק הזה כלום. שאין צורך בחוק הזה. שהצהרת העצמאות היא המסמך המכונן של המדינה ויש בה כל האיזונים הנכונים הנכללים בחזון הקמתה. לך תדגים לביביסטים שהניסוח המפותל, מתוחכם, ביזארי והזוי של הסעיף הנוגע ב"שפה הערבית" לא משנה שום דבר, חוץ מלהתריס. הוסרה הסכנה האיומה שחנין זועבי תתגנב לבית הספר של הילדים ותכריח אותם לשכוח את העברית שלהם ולהתחיל לקלל רק בערבית. הבל, הבלים, רעות רוח. 
 

הדבר היחיד שנזכור בקמפיין הבחירות שיתקיים, כנראה, במחצית הראשונה של השנה הבאה, הוא שביבי נלחם לכך שנגדיר את ישראל סוף־סוף כמדינה יהודית, וכל הסמולנים שיתפו פעולה עם הערבים כדי לסכל את החזון הזה. אין ברירה אלא להודות, שוב, שהאיש גאון. הוא כבר לא יוכל למכור לנו שעמותות השמאל מסיעות את הערבים לקלפיות? אז הוא ימכור לנו שעמותות השמאל נלחמות נגד "המדינה היהודית". אם ננסה להסביר שבצד השני עומדים אנשים כמו הנשיא ריבלין, אנשי המסדר הז'בוטינסקאי בני בגין, דן מרידור ומשה ארנס, היועץ המשפטי לממשלה (נצר למשפחה בית"רית) וכל היועצים המשפטיים, אף אחד לא יקשיב. זה ביבי נגד עוכרי ישראל. נקודה.
 

הקייס של סורוס

האופוזיציה נלחמה נגד החוק הזה כמו שאופוזיציה צריכה להילחם. בשיניים ובציפורניים, בכל הכלים, עד הדקה האחרונה. בבחירות, הם יחטפו את כל זה בראש כבומרנג ממכונת התעמולה הסייבר־היסטרית של הזוג מבלפור. חיים רמון, שהיה פעם אופוזיציה (ואולי עוד יהיה), דווקא חושב אחרת. "האופוזיציה הגיבה תגובה פאבלובית", אמר לי אתמול. מה היית עושה, שאלתי. "הפוך", אמר, "הייתי נלחם בעד החוק בכל כוחותי". תסביר, ביקשתי. "קרא את החוק", ביקש, "כל הדברים הבעייתיים באמת כבר לא שם. מה נשאר? שלושה דברים שהם הישג עצום לשמאל".
 

לשמאל? שאלתי. "כן. בוא נתחיל", אמר, "קודם כל, הלך התירוץ. ביבי דורש שהפלסטינים יכירו במדינה יהודית, נכון? אז הנה, הם הכירו". תסביר, ביקשתי. "באוסלו הם הכירו במדינת ישראל", אמר רמון, "כשביבי בא עכשיו ודרש מהם להכיר בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, הם אמרו שהם מכירים בה כפי שהיא מגדירה את עצמה. הם תמיד אמרו שגם אם נשנה את שם המדינה ממדינת ישראל ל'מדינת היהודים', מבחינתם זה בסדר. הם יכירו בנו בכל הגדרה שהגדרנו את עצמנו. אז ההכרה כבר בפנים".
 

טוב, אמרתי לו, אז עכשיו הם צריכים לכנס את מוסדות אש"ף ולבטל את ההכרה בישראל. "הם לא יעשו את זה", ענה רמון, "כי אין להם בעיה עם ההגדרה הזו, ולכן בפעם הבאה שנתניהו ידרוש הכרה בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי כתנאי התחלתי למו"מ, יתברר שיש כבר הכרה כזו. נקסט". מה עוד, שאלתי. "תקרא את סעיף א' בפרק הראשון של החוק", אמר רמון, "כתוב שם 'ארץ ישראל היא מולדתו ההיסטורית של העם היהודי'. עכשיו, בסעיף ב', מיד אחריו, כתוב 'מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, שבה הוא מממש את זכותו הטבעית, התרבותית, הדתית וההיסטורית להגדרה עצמית'. החוק הזה", אמר רמון, "מבצע הבדלה מפורשת בין 'ארץ ישראל', שהיא המולדת ההיסטורית, לבין 'מדינת ישראל', שם אנו מממשים את זכותנו להגדרה עצמית. אין בחוק זהות בין ארץ ישראל למדינת ישראל. מדינת ישראל, למשל, לא סיפחה את שטחי יהודה ושומרון, הנכללים בארץ ישראל. מדינת ישראל, על פי חוק, לא כוללת את כל שטחי ארץ ישראל. זו אבחנה מפורשת בחוק יסוד. זה גול עצמי".

פעילי שלום עכשיו מניפים דגל שחור במהלך הדיון על חוק הלאוםפעילי שלום עכשיו מניפים דגל שחור במהלך הדיון על חוק הלאום

 

"ויש עוד משהו", אומר רמון, "אני קורא לו 'סעיף סורוס'. אם אני יו"ר האופוזיציה, למחרת אישור החוק אני מתקשר לג'ורג' סורוס ומבשר לו בהתרגשות שישראל מחויבת מעכשיו להגן עליו מפניו של ראש ממשלת הונגריה, ויקטור אורבן". פרשנות: סורוס הוא מיליארדר יהודי־אמריקאי ממוצא הונגרי, שהפך בשנים האחרונות לדמון הגדול של הימין בישראל בגלל פשעיו נגד האנושות, שכוללים שמאלנות, תמיכה בקרנות ליברליות וביקורת על מדיניותה של ממשלת ישראל.

עד שיאושר כאן עונש מוות לעבירות מהסוג הזה, הפך סורוס למטרה פופולרית להכפשות ומסעות שיימינג גם בהונגריה מולדתו, שם הוא נתפס כאויב האנושות מספר אחת, בעיקר מסיבות אנטישמיות. הם אף פעם לא אהבו יהודים עשירים, תהא אשר תהא נטייתם הפוליטית. מי שעומד בראש הממשלה ההונגרית הפאשיסטית והאנטישמית הזו שרודפת גם את סורוס הוא ויקטור אורבן, שממש אתמול והיום מתקבל כאן בירושלים על ידי ראש הממשלה נתניהו בכבוד מלכים. 
 

"ובכן", חוגג רמון את התזה שלו, "בסעיף הזה כתוב ש'מדינת ישראל תשקוד על הבטחת שלומם של בני העם היהודי ואזרחיה הנתונים בצרה בשל יהדותם'. סורוס עומד בתנאים האלה. הוא יהודי טוב, הוא נתון בצרה בהונגריה בגלל יהדותו. על פי החוק, ביבי צריך עכשיו לחוש לעזרתו, במקום להצטרף לרדיפתו".
 

כלכלת משק בית

מחיים רמון לשלי יחימוביץ'. "תסתכל על החקיקה שעברה בימים האחרונים של המושב הזה", אמרה לי ח"כ יחימוביץ' בליל ההצבעה על חוק הלאום, "חוקים של שנאה, של התרסה, חוקים שנודף מהם ריח כבד של לאומנות, גזענות, חוקים שנועדו לתקוע למישהו אצבע בעין, או חוקים שנועדו פשוט לצ'פר את משפחת נתניהו". 
 

יחימוביץ' מדייקת. אלה ימים שבהם אזלה לחלוטין הבושה ממדפיה המתפרקים של הדמוקרטיה הישראלית. הפרק הנוגע למשפחת נתניהו שווה, כמובן, התייחסות נפרדת. הכנסת העבירה השבוע חוק שפוטר את ראש הממשלה מתשלום מס על ההטבות האישיות שהוא ומשפחתו מקבלים מהמדינה. נותר רק להצטער שקאיה המנוחה לא זכתה להגיע לרגע הזה, שבו מתברר שהמדינה אפילו לא תגלם את מימון הבונזו שלה מכיסיו הנקובים של משלם המסים. זהו המשך ישיר למסע של חזירות וטפילות על הקופה הציבורית שמשפחת נתניהו מנהלת שנות דור. גם העובדה שחלק מהמעללים הללו כבר נחשפו לעין הציבורית (בין היתר בעמודים הללו), חלקם הפכו לעדויות ולתיקים פליליים, לא מרגיעה את הבולמוס, את התיאבון הנצחי, בן האלמוות, להעמיס עוד ועוד הוצאות אישיות על אזרחי מדינת ישראל. 
 

למה רק את המים בבריכה הפרטית, אם אפשר גם את המזגנים (שבתוך הבית) ואת מתקני הקירור (בגינה), ואת הגינה עצמה, ואת הגדר, והחלונות והמקרר והחשבונות ומה לא. צחוק הגורל שבני הזוג נתניהו כמעט אינם מארחים שם. היתר כניסה לווילה הסטרילית בקיסריה יונפק רק למי שקיבל אישור תברואתי מיוחד באישורו של איסטניס שטרם נולד, או מי שהוטבל בליזול עד אוזניו טרם הגעתו. נדמה לי שהיה זול יותר להודיע לגברת שמעתה ועד עולם המדינה תממן את כל ההוצאות שלה, מטורללות ככל שיהיו, כולל ניקוי יבש בכל מקום בעולם, כולל שביל החלב, העיקר שתרפה מאיתנו סוף־סוף.
 

בזמנו חשפתי כאן את הלחץ הכבד על החשבת הכללית לפטור את נתניהו מתשלום מס על הרכב המשוריין שבו הוא מתנייד. כאן, יש היגיון. הרכב הזה הוא דרישה של השב"כ (אם כי הדרישה לצייד גם את "הגברת" ברכב דומה כבר לא קשורה לשב"כ), ואין סיבה שינכו את המס על ההטבה הזו (הצמוד לשווי הרכב) ממשכורתו של ראש הממשלה. במקרה הזה, יש היגיון בשיגעון. הוא פשוט: המכונית אינה דרישה של ראש הממשלה.

בואו נניח שגם הפטור ממס (שיימשך חמש שנים לאחר סיום כהונת רה"מ!!!) על כל ההטבות והעלויות של המעון הממלכתי בבלפור הגיוני. אף על פי שאף ראש ממשלה קודם לא העלה על דעתו לדרוש דרישה כזו. נשאלת השאלה האם קופת המדינה צריכה לגלם לנתניהו גם את המימון הכבד, בסך מאות אלפי שקלים בשנה, של הנאותיו הפרטיות בווילה הפרטית בקיסריה? הרי כאן מדובר בדרישות אולטימטיביות, דורסניות, אגרסיביות, של מערך המתרוצצים סביב הגברת, דרישות שאיש עוד לא חזר חי מהסירוב להן. אז לא רק שחייבים לממן לה את הכל, גם לא ננכה מס כחוק על המימון הזה.
 

האם המדינה צריכה לא רק לשלם עבור מילוי הבריכה של בני הזוג במים (מזל שהיא לא דורשת שימלאו אותה בשמפניה), אלא גם לגלם ולפטור אותם ממס בגין ההטבה הזו? הרי כל אחת ואחד מקוראי הטור הזה ישלמו למדינה מס על כל הטבה, ולו הקטנה ביותר, שיקבלו מהמעסיק שלהם. ובכן, הנתניהו'ז כבר לא. בזמנו נחשף כאן איך אחרי שהמדינה הטילה מס בצורת דרקוני ויקר להחריד על תושביה (בקדנציה של 2009־2013), הגיעה ללשכת ראש הממשלה בת קול צרחנית שדרשה כיסוי מלא של מס הבצורת בגין מי הבריכה בקיסריה. רק התעקשות של מנכ"ל משרד רה"מ דאז, אייל גבאי, מנעה את האבסורד הזה. ובכן, מה שנתפס אבסורד ב־2011, נראה הגיוני לגמרי ב־2018.
 

ועדיין לא דיברנו על עוד חוק מבית מדרשו של יו"ר הקואליציה ח"כ דודי אמסלם, אותו מגדלור של ממלכתיות צרופה מהולה בהדר ז'בוטינסקאי מזוקק. על פי החוק הזה, שעבר השבוע, מעתה והלאה אם נפתחה נגד פלוני חקירה פלילית ובסופו של דבר הפרקליטות החליטה לסגור את התיק בלי להעמידו לדין, אי אפשר יהיה לגלות מהי העילה לסגירת התיק: חוסר אשמה או חוסר ראיות או חוסר חמצן במוח. התיק נסגר, וזהו.

דודי אמסלם. צילום: הדס פרוש, פלאש 90דודי אמסלם. צילום: הדס פרוש, פלאש 90

 

האמת היא שכשמדובר באזרח הפשוט, יש כאן היגיון. זכות החפות אמורה לעמוד לכולם ואין אינטרס ציבורי משמעותי בידיעה למה סגרו ליו"ר ועד הבית את התיק בחשד כי מעל בכספי הוועד. העיקר שסגרו. אבל כשמדובר בנבחרי ציבור, האנשים שמעמידים את עצמם לשיפוטנו ונשלחים על ידינו לקבוע את גורלנו, השקיפות היא אינטרס עליון. בבואנו להצביע עבור דודי אמסלם בבחירות, זכותנו לדעת אם החקירה שהתנהלה נגדו נסגרה לבסוף כי לא היו מספיק ראיות, או כי לא הייתה אשמה.

כשאנשים נכנסים לעולם הפוליטי ומעמידים את עצמם לבחירה, הם אמורים להבין שזכותם לפרטיות מצטמצמת ונסוגה מפני האינטרס הציבורי. אפילו הסודיות הרפואית מתאיינת פעמים רבות מפני היותו של פלוני נבחר ציבור. מותר לנו לחטט בבריאותו של ראש הממשלה או סגן שר הבריאות, בעוד אסור לנו לחטט בבריאות של אדם פרטי.
 

אז מעכשיו, אליבא ד'דודי אמסלם, לא נדע למה נסגרו תיקי החקירה. טוב, לפחות במקרה של נתניהו, גם אם הם ייסגרו בסוף, זה כבר לא ישנה הרבה שהרי מי מאיתנו שיגיעו לגיל המופלג הזה, בוודאי לא יזכרו על מה הייתה כל המהומה. בתוך כל הכיף הזה התעורר אתמול הרב דב חיון בביתו בחיפה בשעה 5 וחצי בבוקר כששוטרים התדפקו על דלתו ולקחו אותו לחקירה כי ערך חופות לא אורתודוקסיות. זמן קצר קודם לכן הבטיח ראש הממשלה לח"כ אמיר אוחנה שיצביע בעד התיקון לחוק הפונדקאות שיאפשר גם להומואים להפוך להורים (כמו שאר בני האדם), אבל לא קיים. 
 

מצד שני, הוריד נתניהו מסדר היום ברגע האחרון הצעת חוק להגבלת כוחן של פייסבוק והרשתות החברתיות תוך שהוא מפגין רגישות ראויה לציון לחופש הביטוי. אז זהו, שלא ממש. החוק הזה הגיע לעולם כהצעה פרטית של ח"כ רויטל סויד. הצעה רזה, הגיונית ויעילה: לחייב את פייסבוק להוריד פוסטים המסיתים לטרור, נקודה. 
 

הגיעו השרים איילת שקד וגלעד ארדן והחלו להאכיל ולפטם את ההצעה הזו, עד שהפכה למוטציה: לא פייסבוק תוריד את הפוסטים, אנחנו נוריד אותם בכפייה, בצו בית משפט. לא רק פייסבוק, אלא כל הרשתות החברתיות. לא רק הרשתות החברתיות, אלא כל אתרי האינטרנט. גם אתרי חדשות, אתרים פרטיים, כל מה שברשת. ולא רק טרור. כל עבירה. פלילית, אזרחית, אפילו לשון הרע. כלומר, במקום שהאח הגדול יהיה מארק צוקרברג, האח הגדול יהיה השלטון. ובכן, אני מעדיף את צוקרברג. כנראה שגם נתניהו, כי הוא כנראה נזכר שעל פי הכללים בהצעת החוק החדשה, חלק ניכר מהפוסטים שהוא עצמו מעלה לפייסבוק, ייפסלו ויועפו משם כלעומת שבאו. בכל פעם שהוא מסית או מפרסם עוד פייק ניוז, יש סכנה שמישהו ירוץ לבית המשפט והפוסט יימחק בתוך 48 שעות. 
 

אז נתניהו החליט לבטל. ניגשה אליו ח"כ סויד ואמרה לו, אדוני ראש הממשלה, יש לי הסתייגות להצעת החוק, אם ההסתייגות תתקבל, החוק יחזור לממדיו המקוריים, הטבעיים והיעילים, ככלי למלחמה בטרור. אתה רק צריך להורות לקבל את הצעת החוק עם ההסתייגות. ביבי הורה? לא הורה. אולי כי יאיר לא מרשה לו, אולי כי מישהו שעבדה אצלו היא הלוביסטית של פייסבוק, אולי סתם כי לא בא לו, או כל התשובות נכונות. זה היה השבוע שהיה.
  

היד שעל השלט

גם אוהביו של בנימין נתניהו יסכימו לקביעה כי האובססיה המוטרפת שלו לתקשורת היא שהמיטה עליו את צרותיו, שעלולות להמיט עליו את קצו הפוליטי. ההתעקשות לאחוז בתיק התקשורת, "סעיף התקשורת" הצפון קוריאני שעליו הוחתמו השותפים הקואליציוניים בכפייה, ההתעקשות להמשיך לנגוס ולרדוף ולהשמיד כל מי שלא מקלס ומשבח את המשפחה, להשתלט על עוד ועוד עיתונים, ערוצים, מנופים ונכסים תקשורתיים, היא שהפכה לתיק 2000 ואחר כך גם לתיק 4000.
 

בסופו של דבר ובאיחור ענק, נאלץ נתניהו להיפרד מתיק התקשורת בעוד מנכ"לו הנאמן שלמה פילבר הופך לעד מדינה. בהתחלה מינה לתיק את צחי הנגבי, אבל התברר שגם ליכולתו של הנגבי לשמש סמרטוט רצפה יש רף עליון. הוא הבין די מהר את הפרינציפ והתפוגג. נוצר צורך בחלופה ראויה. הפור נפל על איוב קרא שבכל הקשור למשפחת נתניהו, אין משימה הקטנה על מידותיו. על פי בכירים במשרד התקשורת, קרא מנוהל מרחוק על ידי שירלי שיף, ראש המטה שלו. "היא מנהלת אותו צמוד, סביב השעון", אומרים מקורות רבים במשרד התקשורת, "היא קובעת, היא בעלת המילה הראשונה והאחרונה, על פיה יישק דבר". התיאורים באשר למתרחש במשרד חושפים מציאות קשה של בובת סמרטוטים, שנשלטת באמצעות רשת של קורים המגיעים לחדר מסוים בירושלים.
 

שיף, על פי אותם מקורות, הובאה בעצם בשלט רחוק בידי הזוג מבלפור. הנה סיפור: נתי טוקר, כתב התקשורת של "דה מרקר", פרסם בחודש מאי האחרון ראיון ארוך עם קרא. שר התקשורת הלך לראיון כדי להוריד את הקוף מהכתף ולהגיד בקול ברור פעם אחת ולתמיד ש"אני לא בובה". יצא לו הפוך. טוקר סקר בתוך הטקסט את המצב, שלפיו שיף מתפעלת את קרא. השר רתח. הוא ראה כנראה בשיף את האחראית לפיאסקו הזה וחטף עצבים. בעקבות אותו ראיון צייץ כתב התקשורת של "גלובס", יונתן קיטאין, ציוץ שלפיו "היחסים בין האישה החזקה במשרד, ראש המטה שירלי שיף, לבין השר קרא עלו לאחרונה על שרטון, ושיף כבר לא מטפלת בענייניו התקשורתיים של השר, לפחות נכון לעכשיו. צפו להתפתחויות".
 

קרא הדיח, בעצם, את שיף מטיפול בנושאי תקשורת. או ניסה להדיח. כי על פי עדויות מפורטות שהגיעו ל"מעריב", באותו יום ממש, בעקבות הציוץ, הגיעה למשרד התקשורת גברת מגונדרת בשם חני בלייוייס. מי זו חני בלייוייס? ובכן, היא עמוד העשן שצווח לפני עמוד האש שהולך לפני המחנה. כלומר, היא מקורבת מאוד לשרה נתניהו שנות דור. רשמית, היא מזכירתו של נתניהו במצודת זאב. לא רשמית, היא סוג של נתן אשל, רק בלי מצלמה.
 

אז הגברת הגיעה ללשכת שר התקשורת, נכנסה לחדרו של השר, השליכה משם את כולם (חוץ מקרא עצמו), סגרה את הדלת ופרצה בפרץ של צעקות רמות שהדהדו בין כותלי המשרד והחרישו את אוזניהם של רבים. היא הודיעה לו שהוא לא קובע, שיחזיר תכף ומיד את שירלי לכל סמכויותיה וקינחה בלא מעט עלבונות נוספים. כעבור כמה דקות נקרא המנכ"ל בבהילות, מישהו ירה שם כמה הוראות, ותוך כמה דקות צייץ השר בעצמו, מחשבון הטוויטר שלו, ויצאה גם הודעה רשמית, שהפרסומים על פגיעה בשירלי שיף אינם נכונים! "שר התקשורת", צייץ שר התקשורת, "מבהיר באופן חד־משמעי שגברת שיף ממשיכה בתפקידה כראש מטה השר לרבות אחריות על תקשורת השר". עד כאן כבוד השר.
 

תגובת שירלי שיף, ראש מטה שר התקשורת: "מעולם לא פעלתי באופן כלשהו בשליחות גורם כלשהו, בוודאי לא מצד בני משפחת נתניהו ביחס למשרד התקשורת ובכלל. אכן דרשתי משר התקשורת להוציא הבהרה והכחשה לציוץ של אחד הכתבים שבו דווח על הדחה מתפקידי, שלא היה לו קשר לאמת, בנוסף להפצת שקרים נבזיים של עובד שסיים את עבודתו במשרד.

אכן, חני בלייווייס הייתה במשרד והתנהל דו־שיח ענייני בין השר לחני בנושאים פוליטיים ובהקשר לסיור פוליטי בלבד. הם מדברים ביניהם בצורה שוטפת בנושאים פוליטיים מתוקף תפקידה. לא הייתה לי שום מעורבות בכך. כל הטענות כאילו קיים קשר כזה או אחר לאינטרסים זרים בבלפור או לחני עצמה ולמשרד התקשורת בנושאים מקצועיים תלושות מהמציאות". מה שמדהים כאן הוא לא הטלנובלה בין איוב קרא לשירלי שיף וחני בלייוייס, אלא העובדה שנתניהו לא מוותר. שהעסקים נמשכים כרגיל. למרות החקירות, העדויות, התיקים הנערמים והראיות המתפרסמות, האובססיה לתקשורת חיה, קיימת, בועטת וצורחת.

 

bencaspit5@gmail.com