אני חוזר לשנות ה־60, למערכת השבועון "העולם הזה" ברחוב גליקסון 8 בקומת המרתף של בית מגורים, מרחק מטרים ספורים מכיכר דיזנגוף. בפגישה אקראית בחנות לדברי ספורט של יוסל'ה מרימוביץ' בפסז' קולנוע הוד, הציע לי ראש המערכת אלי תבור לנסות לעשות מדור ספורט מצולם בשבועון, שהיה אז בשיא הפופולריות שלו, למרות גילי הצעיר. הוא ראה צילומים וכתבות שלי בעיתון "חדשות הספורט" וחשב שזה יהיה קידום בשבילי, אם אספק את הסחורה.

אחד הימים המאושרים בחיי היה כשהכיר לי את העורך הראשי אורי אבנרי ואת שותפו לשבועון שלום כהן. במשך כמה שנים הייתי "הילד עם המצלמה" שהסתובב צמוד לאבנרי בשעות היום והלילה: שכבתי איתו על הכביש בהפגנות הסוערות נגד הכפייה הדתית בירושלים ובאשדוד, ניצבתי לצדו בהפגנה נגד חוק לשון הרע ליד בניין הכנסת הישנה בירושלים, הייתי לצדו בנסיעה הפגנתית למען אחווה יהודית־ערבית במשולש, הייתי עומד שעות ומביט בהערכה־הערצה כשהיה מעמד בימים ראשון ושני את עמודי העיתון, בוחר את תמונת השער הקדמי והאחורי ונותן כותרות מקוריות או שנונות בהתאם לצורך.

ביליתי איתו במועדונים של פרדריקה ומנדיס וראיתי־שמעתי איך הוא בונה את גיבורי ההיי סוסייטי של אותם ימים. נסעתי איתו לאסיפות בחירות ברחבי הארץ במכונית המוסטנג הלבנה שלו, שומר עליו שחס וחלילה לא יפגע בו מישהו - והיו רבים שרצו לעשות זאת ואף הצליחו כמה פעמים במהלך חייו.

סיכום: הייתי שפוט שלו.

הפגנה ליד הכנסת נגד חוק לשון הרע. משמאל לימין: שלום כהן, אורי אבנרי, נתן זהבי

כ־55 שנים עברו. במבט לאחור, אין ספק ש"העולם הזה" היה בית הספר מספר אחת לעיתונות, ובראשו עמד הפרופסור לתקשורת אורי אבנרי. "השבועון המסוים", כפי שקראו לו מתנגדיו, חשף באותן שנים פרשיות פוליטיות, כלכליות וחברתיות שגרמו להרבה אנשי הון, שלטון, עולם תחתון לשקשק מפחד ולשנוא את השבועון עד כדי תקיפה פיזית של עורכיו, החרמת מחלקת המודעות שלו ואיומים על העיתונאים שעבדו בו.

למרות גילו המופלג לא הפסיק אבנרי להגיע להפגנות, לכתוב מאמרים ולהביע את דעתו הנחרצת בכל נושא הקשור למצב המדינה, תוך שהוא מציע פתרונות כפי שעשה לפני שישה עשורים - פתרונות שאז נראו הזויים והיום נראים כמו נבואיים. ניסיונותיהם של העיתונאים רינו צרור ודורון צברי לפעול למען הענקת פרס ישראל לאבנרי כשלו. האיש שהממסד כל כך שנא לא נמצא ראוי על ידי ועדות הפרס.

ישבתי השבוע ברחוב ויצמן, מרחק כמה עשרות מטרים מהיכן שאבנרי שוכב נטול הכרה, ושאלתי עוברים ושבים מה הם יודעים על אורי אבנרי. מהצעירים קיבלתי את התשובה הצפויה שהם לא מכירים אותו. המנחשים ניסו לשייך אותו לליגת העל בכדורגל, הציעו שהוא זמר מזרחי, שחקן קולנוע ועוד מיני ניחושים. כמה מהבוגרים ששאלתי ידעו לומר שהיה עורך "העולם הזה" וחבר כנסת.

למען הגילוי הנאות, בתקופה שעבדתי ב"העולם הזה" הערכתי־הערצתי את אבנרי בשל יכולת הכתיבה והחשיבה היצירתית שלו. האיש צפה מהלכים מדיניים עשרות שנים לפני שהתרחשו, העז לפרסם על שער העיתון לפני כ־50 שנה (נובמבר 1967) כי ילדים תימנים נחטפו ונמסרו ליהודים באמריקה תמורת תשלום וחשף ללא מורא את פרשת הטבח בכפר קאסם ופרשיות שוחד ושחיתות - כפי שאף עיתונאי בישראל לא עשה.

נתן זהבי ואורי אבנרי בתחרות מלכת המים של "העולם הזה"

עברתי שוב על הערך "אורי אבנרי" בוויקיפדיה. את כמות החומר האדירה המופיעה תחת הערך הנושא את שמו אני מכיר, אבל הייתי מציע לכל מי שקורא את המדור להקדיש זמן ולקרוא על האיש אבנרי.

בהמשך לגילוי הנאות, בשלב מסוים, אי־אז ב־1971, תיעבתי את אבנרי, ואין זה הזמן להסביר מדוע ולמה. באותה שנה נחשדתי בהצתת מערכת "העולם הזה". יום יבוא ואפרסם מה קרה באותו לילה שבו עלתה מערכת "העולם הזה" ברחוב קרליבך באש. רק זאת אומר: הצתת "העולם הזה" הייתה במקום חוזה לחיסולו של אבנרי והעיתונאי רן (וכסלר) כסלו בגין סדרת כתבות שפגעה בעסקיהם ובכבודם של מי שנחשבו בסוף שנות ה־60 לראשי העולם התחתון. המצית ש', איש העולם התחתון שהפך לנרקומן, נרצח בידי נרקומן אחר. מי שהציעו את החוזה לחיסול ושוכנעו שלא להוציאו אל הפועל ובמקום זה לפגוע במערכת "העולם הזה" נפטרו גם הם. ש' קיבל תמורת ההצתה 3,000 לירות. חייהם של אבנרי וּוכסלר, שעבר לעבוד בעיתון "הארץ", ניצלו.

עד לאחרונה מאמריו היו חומר למחשבה שלא מלמדים באוניברסיטאות: חד, נוקב, מעמיק וחסר פשרות. עוד לפני למעלה מ־50 שנה נלחם אבנרי למען שתי מדינות לשני עמים. הוא ידע לקרוע את מסיכת הצביעות מעל פניהם של פוליטיקאים ומובילי דעת קהל - ואף שנחשב לאויב הממסד מספר אחת, ידעו האנשים שעמדו בראש הממסד להעריך אותו, אף על פי שלא אמרו זאת בפומבי.

אבנרי, איש האצ"ל, לוחם הפלמ"ח (שועלי שמשון), סופר ועורך מחונן, פוליטיקאי נטול פשרות, איש ספר ובעל ידע רב ויכולת ניתוח מבריקה.