1. יש לקוות שכשג'ארד קושנר, ג'ייסון גרינבלט ודיוויד פרידמן התפללו שלשום, הם ביקשו סליחה ומחילה על שני חטאים שחטאו זמן קצר לפני יום הכיפורים. האחד הוא הפסקת הסיוע האמריקאי בסך 20 מיליון דולרים לשני בתי החולים במזרח ירושלים, אחד מהם הוא היחיד שבו יש מחלקה אונקולוגית ובה מטופלים בין השאר ילדים. החטא השני הוא הפסקת ההקצבה של 10 מיליון דולר למימון תוכניות ומפגשים בין ילדים ישראלים לפלסטינים.

קושנר הוא חתנו של הנשיא דונלד טראמפ, יועצו הבכיר והאיש שלוחש על אוזנו. בין השאר הוא אחראי למדיניותו במזרח התיכון. גרינבלט הוא השליח המיוחד של הממשל לסכסוך הישראלי־פלסטיני. פרידמן הוא שגריר ארה"ב בישראל. כולם יהודים שצמחו באותו בית גידול. הם למדו בישיבות תיכוניות בארה"ב, וגרינבלט השלים גם לימודי ישיבה בישראל. אחר כך המשיכו ללמוד באוניברסיטאות אמריקאיות נחשבות. גרינבלט ופרידמן הם עורכי דין, וקושנר ירש אימפריית נדל"ן מאביו, שנידון לשנתיים מאסר על הונאה, העלמות מס והטרדת עד.

פרידמן וגרינבלט עבדו כעורכי דין וכיועצים של קבוצת טראמפ, וקושנר הוא בן בית. קרבתם לטראמפ ועבודתם עמו סייעו להם לקבל ג'ובים נחשקים ועמדות כוח והשפעה בממשלו. על אף הבדלי הגילים - פרידמן בן 60, גרינבלט בן כמעט 52, וקושנר בן 37 - יש להם עוד תכונה משותפת: השקפת עולם שמרנית טראמפיסטית, ותמיכה בימין ובלאומנות הישראלית.

זו כיום השלישייה שמעצבת את מדיניות ארה"ב בסכסוך הישראלי־פלסטיני. לא הסטייט דיפרטמנט, לא הפנטגון או ה־CIA. בתחילת כהונתם ניסו לגבש את מה שטראמפ כינה "עסקת המאה", שאמורה הייתה להביא להסכם פורץ דרך בין ישראל לרשות. הנשיא אף טען שגם ישראל תצטרך לשלם מחיר. השמאל הישראלי הנואש נתלה בטראמפ כמו היה המושיע. טראמפ חזר על דברים אלה גם לאחר שהעביר בחודש מאי האחרון את השגרירות לירושלים. גם היום אנשי טראמפ עדיין רומזים שתוכניתם תצא אל הפועל ותפתיע את כולם. אך ככל שנוקף הזמן, גוברים הספקות בישראל, בארה"ב וברשות הפלסטינית.

קושנר, פרידמן וגרינבלט. צילום : Matty Stern.U.S. Embassy Jerusalem קושנר, פרידמן וגרינבלט. צילום : Matty Stern.U.S. Embassy Jerusalem

הרשות, בהנהגת אבו מאזן, ניתקה כל מגע עם הממשל בעקבות העתקת השגרירות מתל אביב, ומאז היא מסרבת להיפגש עם נציגיו ודוחה כל יוזמה להידברות. בתגובה החליט קושנר לנקום. מספרו של העיתונאי בוב וודוורד על הבית הלבן של טראמפ, "פחד", מצטיירת דמותו של קושנר כאדם כוחני, יצרי ובחשן בלתי נלאה.

מטרתו היא להשפיל, להעניש ולכפות על הרשות לקבל את תכתיבי טראמפ ונתניהו להסדר שלום כנוע עם ישראל. הוא כנראה מאמין שניתן להעניש חלשים על ידי החלשתם עוד יותר. אולי זה תקף לעולמו הרוחני, שבו כרישי נדל"ן מציקים לדיירים מוחלשים ומסלקים אותם מרכושם תמורת נזיד עדשים, אבל האם זה חל גם על עמים בעלי היסטוריה וגאווה לאומית?

כמו בבשורות איוב, הנחיתו קושנר וחבריו בזו אחר זו מכות על הרשות הפלסטינית. הראשונה הייתה ההחלטה להפסיק את המימון האמריקאי בסך 360 מיליון דולר לאונר"א, סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם לפליטים הפלסטינים, אחר כך סגרו את נציגות אש"ף בוושינגטון וגירשו את הנציג ומשפחתו, והשבוע סגרו גם את חשבונות הבנק. במעשים אלה בעצם חדלה ארה"ב להתיימר להיות מתווך הגון, אם בכלל הייתה כזו אי־פעם.

אפשר להתווכח על תבונת המהלך בקשר לאונר"א. מאז מלחמת העולם השנייה טיפלה נציבות האו"ם לפליטים בעשרות מיליוני בני אדם. פרט לתקופה קצרה, שבה הוקמה מחלקה מיוחדת לטיפול בשיקום הפליטים לאחר מלחמת קוריאה, רק לפליטים הפלסטינים יש סוכנות ייחודית ונבדלת. יש מי שטוענים, בעיקר כמובן בימין, כפי שעולה גם מספרם של עדי שורץ ועינת וילף, "מלחמת זכות השיבה", כי אונר"א רק מנציחה את בעיית הפליטים, נוטעת בהם אשליות כי יזכו יום אחד לחזור לבתיהם, מתעלמת מההסתה נגד ישראל בבתי הספר, מנפחת את מספרם ומאפשרת לרשות הפלסטינית ולעולם הערבי להשתמש בהם בציניות לניגוח ישראל.

יש להודות כי יש משהו בטיעון הזה, אבל גם אם צריך לפרק את אונר"א ולהעביר את הטיפול בפליטים לנציבות האו"ם או להעביר את הכסף ישירות לממשלות של המדינות שבהן הם מתגוררים - עזה, הרשות הפלסטינית, לבנון, סוריה, ירדן - מן הראוי לבנות מהלך כזה בהדרגה ולא בשיטת זבנג וגמרנו.

יש להכין לכך היטב את הקרקע, שהרי אחרי ככלות הכל מדובר בבני אדם, עניים מרודים, ששק הקמח ופח השמן שהם מקבלים מאפשרים להם לחיות. יתר על כן, הפסקת המימון של אונר"א או פירוקה בלי הקמת מנגנון ותוכנית חלופית יפגעו קשות לא רק בעזה ובגדה אלא גם בירדן, שחיה ממשבר כלכלי אחד למשנהו וגם כך נאנקת תחת העול של מיליוני פליטים ממלחמת המפרץ בעיראק וממלחמת האזרחים בסוריה, וירדן היא הרי בת ברית חשובה הן לישראל והן לארה"ב. שתיהן לא רוצות להכות את המשטר ההאשמי מכה נוספת.

לא בכדי מערכת הביטחון אינה אוהבת את המהלכים של ממשל טראמפ. בוודאי לא את ההנחתות שבאות מתוך תחושת עלבון ושליפות מן המותן של קושנר וחבריו. לא פעם ולא פעמיים שמענו מהרמטכ"ל ומבכירי המטה הכללי, וגם מהשב"כ, כי השקט בגדה נשען על שני עוגנים. האחד הוא שיתוף הפעולה הביטחוני עם הרשות, המשרת אינטרסים משותפים ובהם שמירת היציבות היחסית והמאבק בחמאס. אפשר להניח כי שיתוף הפעולה יימשך, וכי לממשל האמריקאי היה די שכל לא לקצץ בסיוע למנגנוני הביטחון הפלסטיניים, אולי כי נושא זה אינו באחריות הישירה של קושנר אלא של הפנטגון.

העוגן השני הוא כלכלי. היציבות והשקט נשמרים בין השאר ואולי בעיקר כי מאות אלפי פלסטינים יוצאים כל בוקר לעבודה ומפרנסים את משפחותיהם. פגיעה פתאומית באונר"א עלולה לערער את היציבות ואת הביטחון הכלכלי הזה, במיוחד בעזה, שבה המצב ההומניטרי עומד גם כך על עברי פי פחת. חמורה לאין שיעור, ממש בלתי אנושית, היא ההחלטה להפסיק את הסיוע לבתי החולים ולתוכניות החינוך, בוודאי כשזה מעשה ידיהם של יהודים מאמינים בתקופת הימים הנוראים, בין ראש השנה ליום הכיפורים.

אלה הם גם מהלכים מטופשים מכל בחינה שהיא. ישראל טוענת שירושלים היא עיר מאוחדת שכל תושביה, יהודים וערבים, מצויים באחריותה. אם כך, הרי עליה לדאוג לבריאותם של כולם, גם לתושבי מזרח העיר. אם המימון האמריקאי לא יושב, תצטרך ממשלת ישראל להעביר מתקציבה את הכספים החסרים. גם ביטול המימון לתוכניות החינוך המשותפות לילדים יהודים וערבים הוא כמו בומרנג. ישראל מתלוננת שמערכת החינוך הפלסטינית מטפחת שנאה לישראל וליהודים, המעלה לעתים נימות אנטישמיות. התוכניות שיבוטלו נועדו לאזן את השנאה וההסתה. הן הטיפו לדו־קיום, לסובלנות ולקבלת האחר.

עכשיו לך תסביר את כל זה לצעיר בן 37 שחושב שהוא יודע יותר טוב מכולם מה צריך לעשות.

2. זמן קצר לפני יום הכיפורים עלה לאקרנים הסרט "המלאך", המבוסס על ספר בשם זה מאת פרופסור אורי בר יוסף (מהדורה חדשה ומעודכנת שלו ראתה גם היא אור החודש). "המלאך" היה אחד מהכינויים שהעניק המוסד לאשרף מרואן, הסוכן המצרי שהעביר לישראל את ההתרעה על המלחמה הצפויה לפרוץ ב־73'.

בתחילת גיוסו והפעלתו, שם הצופן של מרואן היה "אטמ"וס ואחר כך שונה ל"פקטו", "מלאך", "חותל" וגם "רשש".מאז גיוסו - הוא בעצם התנדב לרגל עבור ישראל - הוא סיכן את עצמו במשך כשלוש שנים והעביר מידע מדיני וצבאי מהמעלה הראשונה. למעשה מרואן המשיך להיות לעבוד עבור המוסד עד סוף שנות ה־80. הוא לא עשה זאת רק מסיבות אלטרואיסטיות. הוא הונע מתערובת של יצר נקמה, חשיבות עצמית, אמונה בתרומתו לפיוס ישראלי־מצרי ובצע כסף.

מאז, ובמשך כשני עשורים, לא היה כמעט ספק לאיש בצמרת הביטחונית והמדינית של ישראל כי מרואן, שהיה חתנו של הנשיא גמאל עבדול נאצר ויועץ מיוחד למחליפו אנואר סאדאת, היה אחד מגדולי המרגלים שהפעילה ישראל. עד שבא מי שהיה ראש אמ"ן במלחמה, אלי זעירא, והחל להפיץ את הרעל שלו, שבמרכזו הטענה כי מרואן היה בעצם סוכן כפול שהיתל ושיטה בישראל ונותר נאמן למצרים. כמה עיתונאים, חוקרים ואנשי צבא קנו את הבלוף של זעירא והפכו לסוכני השיווק של הטענה, שאם בוחנים אותה לעומק ובהיגיון ומתבוננים בעובדות ובמציאות, מגיעים למסקנה כי היא משוללת כל בסיס.

הסרט והספר המחודש מציתים שוב את הוויכוח. לא נחווה כאן דעה על איכותו האומנותית של הסרט ועד כמה הוא מדייק בעובדות. מדובר בסרט עלילתי, שיוצריו רשאים לחירות אומנותית גם אם היא "מבוססת על סיפור אמיתי". לעומת זאת, ספרו של בר־יוסף, אחד הקולות החשובים והברורים שמוכיחים שוב ושוב כי מרואן היה סוכן צמרת איכותי ולא סוכן כפול, מביא עוד כמה חידושים ותוספות.

אשרף מרואן. צילום: ויקיפדיהאשרף מרואן. צילום: ויקיפדיה

בין השאר כותב בר־יוסף כי ארבעה חודשים לפני המלחמה דיווח "דובי", מפעילו מהמוסד, כי "המלאך" מסר שבצבא מצרים חדלו לדבר על הצורך להשיג מפציצי קרב ארוכי טווח, שיוכלו להפציץ את שדות התעופה של ישראל. לפי הערכת המודיעין הישראלי, הצטיידות במפציצים הייתה אחד משני הסימנים המובהקים לכך שמצרים נערכת למלחמה. ההחלטה לוותר על המפציצים הייתה צריכה להדליק נורה אדומה במודיעין כי ההנחה שלו, "הקונספציה", אולי שגויה. אבל הידיעה הזו, כמו רבות אחרות, לא שינתה כהוא זה את דבקותו של זעירא בקונספציה שלא צפויה מלחמה.

"ראיתי את הידיעה המקורית", מדגיש בר־יוסף. "מי שהראה לי אותה, כחלק מדיווח ארוך יותר על פגישה עם מרואן בראשית יוני 1973, לא התייחס לכך ולא הבין עד כמה היא חשובה. הוא גם מחזק את סימני השאלה סביב הערכת אמ"ן ולמד"ן (להק מודיעין חיל האוויר) לפני המלחמה, ושומט עוד יותר את כל הבסיס מתחת לסיפור הסוכן הכפול".

גילוי נוסף הוא שראש המוסד צבי זמיר נפגש עם מרואן בפריז ב־18 באוקטובר, בעיצומה של המלחמה. מטרת הפגישה הייתה לבדוק מהן כוונותיו של סאדאת, שב־16 באוקטובר נאם בפרלמנט המצרי ואיים בשיגור טילים על ישראל. מיד לאחר המלחמה ולפני שראש הממשלה גולדה מאיר יצאה לשיחות בוושינגטון, היא שלחה את זמיר לעוד פגישה עם מרואן כדי להשיג מידע על כוונותיו של סאדאת במו"מ שעמד להיפתח.

בר־יוסף מוסיף עוד כי מרואן היה איש קשר עם ג'יימס פיז, ראש התחנה של ה־CIA בקהיר לאחר המלחמה. החיבור החשאי נעשה במסגרת מגעים בין סאדאת לשר החוץ האמריקאי הנרי קיסינג'ר. קיסינג'ר, שחרד לביטחונו של סאדאת, דאג להעביר את כל שנדרש למען ביטחונו האישי של הנשיא המצרי. זה כלל ציוד האזנה, ציוד גילוי, אימון שומרי ראש ועוד. הציוד הועבר באמצעות ה־CIA למרואן. פיז ומרואן נפגשו על בסיס יומיומי, ובספר מופיעים תיאורים של המפגשים האלה, בהם ביטא מרואן את איבתו וקנאתו בחוסני מובארק, שמונה לתפקיד סגן הנשיא. מרואן סבר שהתפקיד מגיע לו.

השבוע פרסם ארכיון המדינה, באישור המוסד, את הדוח המלא ששלח זמיר על פגישתו עם מרואן בלילה שבין שישי לשבת, שעות לפני פרוץ המלחמה. הדוח צריך לשים קץ אחת ולתמיד לוויכוח ולאשש שהוא לא היה סוכן כפול. אבל למרבה הצער, להערכתי המברק וגם החומר החדש שנחשף בספר לא ישנו את דעתם של מי שכבר גיבשו את עמדתם. כמו במקרים היסטוריים אחרים, כמו רצח קנדי, הדבקים בתיאוריות קשר לא נותנים לעובדות לבלבל אותם.

ולכן מקומם כל פעם מחדש, שהיועץ המשפטי יהודה וינשטיין החליט שלא להעמיד את זעירא לדין על גילוי סודות מדינה, בכך שהסגיר לתקשורת את זהותו האמיתית של אשרף מרואן. מעשהו הבוגדני הביא בסופו של דבר למותו של מרואן. גופתו נמצאה ביולי 2007 מוטלת על מדרכה בלונדון. מי שחיסל אותו ביקש לביים את מותו כהתאבדות. משטרת לונדון ניהלה חקירה, אך לא יכלה לקבוע אם מדובר בהתאבדות או ברצח. אבל גם בסקוטלנד יארד, כמו בישראל, יודעים את האמת: המודיעין המצרי הרג את אשרף מרואן משום שבגד במולדתו. אם וינשטיין היה מעמיד לדין את זעירא, הסיפור הזה היה מוכרע ונסגר אחת ולתמיד.

tguvot@maariv.co.il