לריצה למרחקים ארוכים נדרשים אסטרטגיה, יכולת תכנון ומחשבה על כל צעד ונשימה. איפשהו בקילומטר הראשון מתוך הארבעה שהייתי אמורה לרוץ אתמול הבנתי שאני לא נושמת. משהו בגופי התעקש לשאוף אוויר ולא לשחרר אותו, עד שהחמצן נגמר וחוזר חלילה. מצאתי את עצמי מקיפה את הכיכר הקטנה ליד הבית עם קנה נשימה פעיל בקושי. ממתי נהייתי כזאת קמצנית אוויר?

אם יש משהו שריצה מלמדת אותך, זה להציף את כל מה שאת לא. יכול להיות שזאת הסיבה לכך שנמנעתי מעיסוק בספורט הזה כל כך הרבה שנים. אחרי שקרסתי על מסלול ה–800 מטרים באליפות העירונית בחולון בשנת 1989, החלטתי שאני תולה את נעלי הריצה וחוזרת לעסוק בפעילות מינורית יותר, כזאת שלא תדחק אותי לפינה ותאיר את חסרונותי. בשביל מה המציאו את הפילאטיס? ספורט שבמקור יועד בעיקר לאנשים פצועים ובו אי אפשר להיכשל.

אני לא יודעת לנשום, אני לא יודעת לחשוב לטווח ארוך, לתכנן אסטרטגיות או להיות סבלנית. אני חייבת כאן ועכשיו ומיד. תוצאות נראות לעיניים, מרווחים קצרים, נשימות קצובות. ולהמשיך הלאה. לא להתעכב על מה שמעכב או על מי שמנסה לעכב. לעתים זו מיומנות נרכשת, זה גם עניין של אופי, אצלי זה רק הולך ומחמיר עם השנים. אני מאבדת את הסבלנות לעצמי ולבני אדם.

אישה לקראת ריצה. צילום: אינג אימג'
אישה לקראת ריצה. צילום: אינג אימג'

הפחד לנוע למחוזות אחרים ולא ברורים נמצא שם ואני רואה אותו, ועדיין לא הייתה לי סיבה לזוז, להיות באינטראקציה אנושית שונה מזו שאני רגילה אליה, לפתוח את עצמי לעולמות אחרים, לחוויות חדשות, לתחביבים שלא מגיעים בדמות ססמת נטפליקס. לצאת מהבועה קוראים לזה? דד־ליין הוא תמיד סיבה טובה, ומי כמוני יודעת מה זה דד־ליין.

איכשהו מרוץ נראה בעיני אקט סמלי. אם אנוע פיזית, כל השאר ינוע יחד עם הגוף. גוף ונפש קשורים זה לזה, והנה המבחן האמיתי לכך. אני רק צריכה להתמיד, וגם זה קשה. בעיקר החלק של לצאת מהבית בשעות מוזרות כשכל הבית ישן.

הסיבה שרצתי בילדות הייתה הצורך להבטיח לעצמי שבמקרה חירום אוכל לברוח. זה הגיע כקונטרה לחלומות על אנשים שרודפים אחרי בעוד הרגליים תקועות עמוק באדמה ולא נענות לפקודות של הראש שצועק "רוצו". אבל אני כבר לא ילדה, ואין לי לאן לברוח או ממי, תודה לאל. תארו לעצמכם כמה קשה להתעורר בבוקר לריצה כשאת יודעת שאין לה כל משמעות הישרדותית עבורך.

לפני כמה חודשים במהלך עצירה לילית בדרך ליישוב כלשהו בדרום נתקלתי בחבורת רוכבי אופניים. בני 50 פלוס־מינוס, לבושים בשלל אביזרי רכיבה ממותגים. יום שישי קצת אחרי חצות והם מתדלקים את גופם בקפה לפני שימשיכו הלאה, ועל הדרך זורקים לעברי כמה הערות לא מצחיקות. חברתי ואני הבטנו עליהם ברחמים ולגלגנו על משבר הגיל של הגברים, שרובם בוודאי כבר נטשו את הסיבוב הראשון בחייהם והם מחפשים את עצמם בכבישים ועל הדרך "תופסים" בחורות בתחנות הדלק.

מרחוק נראו לי קבוצות הריצה לנשים כטרנד מקביל לחבורות רוכבי האופניים הללו. נשים שחצו את גיל 40 ומבקשות לאתגר את הגוף, את הנפש ובעיקר לסמן וי על משהו שכולם עושים ונחשב אקסטרים במידה. "אין מצב שאני אעשה את זה", אמרתי לחברתי אז, ואמרתי שוב לעצמי ממש אחרי שלחצתי אישור על כפתור ההרשמה למרוץ. כמובן שמיד בדקתי באתרי האינטרנט מה מחירי השעונים שמעודדים אותך כשאת מפשלת באימון.

אני לא יודעת אם יש משהו בעידן האנטי־אייג'ינג שדוחק אותנו בגיל מסוים לקרוא תיגר על האבולוציה ולאתגר את הגוף לעמוד ביעדים שעשור או שניים לפני כן לא היוו עבורו אתגר. או שזה בכלל עניין של ריגוש בחוויה אקסטרימית והאדרנלין הוא זה שמעודד את כל המטורפים לצאת באישון ליל למרתון בבקעה.

תהיה הסיבה אשר תהיה, אני עדיין לא ממש יודעת לנשום כשצריך להגביר קצב ולשנות משהו בדפוסים הרגילים של חיי. אני עדיין לא מבינה מדוע אני צריכה דד־ליינים ואתגרים קורעי גידים כדי לנוע למקומות שאני רוצה. אבל בינתיים אני רצה. לפחות בחודשיים הקרובים, עד מרוץ ה–10 קילומטרים. מה יהיה הלאה? אני ממש מתפללת שאוכל להגשים את כל משאלותי, לא לפחד משום דבר ולנוע בבטחה קדימה בלי שאיאלץ לשם כך גם להתאמן למרתון.