1. היכן הרגש האותנטי? פרס הסרטון הוויראלי של ימי החג כנראה מגיע לרגע הפסגה בניו יורק, כששירי מימון שרה את ירושלים של זהב לפמליה הישראלית שכיתתה רגליים למושב הפתיחה של האו״ם. היו ימים שבהם כל עין הייתה דומעת ממראה משלחת מכובדת של ראש הממשלה מלווה בשרי מדינתנו הקטנה מאמצע המזרח התיכון, כשהם מאלתרים קבלת שבת בניכר עם זמרת ישראלית שקיבלה תפקיד ראשי בברודווי. הנה, אנחנו על המפה, מאוחדים במנהגינו ובתקוותינו, מעודדים מניצחונותינו. אבל בסרטון הוויראלי שהציף את הרשתות היה משהו לגמרי אחר. 


זה התחיל כבר מנאום נתניהו באו״ם. מרשים ככל שהיה, קיבל הנאום אפס תהודה מחוץ לישראל ונבלע כטיפה קטנטנה בים של תקשורת סביב מינויו של השופט ברט קבאנו לבית המשפט העליון בארה"ב. זה נמשך גם הלאה, כשקולה היפה של שירי מימון נבלע כטיפה בתוך ים החנופה המביך של מירי רגב ואיוב קרא. השניים כאילו שכחו שהם שרים במדינת ישראל, וכאחרוני הגרופיז רק חזרו שוב ושוב ובהדגשה מוגזמת על המילים ״תודה לכם, אדוני וגברתי שעשיתם לנו שמחה וגאווה בלב״. יותר מכל, זה בעיקר היה עצוב.

שירת "ירושלים של זהב" בניו יורק צריכה הייתה לעורר רגש פטריוטי נעים אצל כולנו, אבל במופע הליקוק של רגב וקרא לא היה משהו ישראלי, כי אם משהו ביביסטי. איפה הרגש הישראלי האמיתי שלא אמור לשרת קריירה פוליטית של מישהו, שלא נראה כמו סרטון תעמולה ריקני, ושלא קשור לראש ממשלה או לשר מסוים אלא למדינה עצמה? בדומה לפייק ניוז, יש גם פייק רגש. כל מה שהובע שם היה בכאילו, דרמטיזציה זולה ולא פטריוטיות אמיתית. הרגש היחיד שהאירוע הזה עורר היה געגוע לפטריוטיות אותנטית. 


2. היכן השמאל האותנטי? כל עוד היא עמדה בראש מפלגת מרצ, אפשר היה להבין מדוע עיתונאים ששים לראיין בכל הזדמנות את זהבה גלאון. לא שהיא הפתיעה אי־פעם בעמדותיה הצפויות לעייפה, אבל לפחות הייתה סיבה יחסית סבירה למספר הלא פרופורציונלי של הופעותיה בתקשורת יחסית לגודל מפלגתה. אז גלאון המייגעת פרשה סוף־סוף, אבל נדמה שמספר הופעותיה לא ירד, ואולי אף עלה. מדוע מתעקשים להמשיך לראיין אותה? לרוב שאלות מהסוג הזה נחשבות ל״השתקה״ ונענות בססמאות ריקות כמו ״זכותם״ או ״חופש הביטוי״. 
 

בוודאי שזו זכותו של כל מי שרוצה לראיין את גלאון, ובוודאי שחופש הביטוי עומד לזכותה כמו לכל אדם אחר, אבל העובדה שקיימת זכות כלשהי לא מחייבת להתעקש שוב ושוב לממש אותה רק משום שאפשר. מותר להפעיל שיקול דעת גם כשיש ״חופש ביטוי״ וגם אם ״זכותם״. 

גלאון. צילום: נעם פריימןגלאון. צילום: נעם פריימן


גלאון הייתה מאז ומתמיד סוג של העתק דהוי של קודמיה. מה בין הכריזמה הנעדרת של האישה שיודעת לדקלם עמדות אוטומטיות בנימה מתבכיינת, לבין הכריזמה השופעת שאפיינה את שולמית אלוני, יוסי שריד ואפילו ג׳ומס? גלאון היא הכל חוץ מפורצת דרך. היא מייצגת בעיקר את ממד הוואנבי של השמאל, לא מנהיגה אלא נגררת. עכשיו היא פרשה. האם לא הגיעה העת להניח לה לנפשה? 
 

החיבה היתרה ששמורה לה בתקשורת מרגיזה בעיקר משום שבסוף זה פוגע במחנה השמאל. הוא תקוע עם רעיונות ישנים, ומדי יום מאבד תומכים. ההתעקשות לשמר את גלאון כנציגת השמאל שחייבים להשמיע בכל הזדמנות אף שהיא כשלה כמנהיגה, באה על חשבון השמעת קולות רעננים, חדשים. די לדקלומים ולמִחזורים.
 

3. היכן הימין האותנטי? המאבק שמתקיים בימים האחרונים בין נפתלי בנט לאביגדור ליברמן מרגיז. הוא לא סתם אחיזת עיניים, אלא כזו שפג תוקפה. מפה לשם בעוד כמה חודשים אנחנו מסיימים כהונה שלמה של ארבע שנות ממשלת ימין טהורה וזכה. בלי ציפי, בלי בוז׳י, אפילו בלי לפיד. זהו זה, חברים, ווט יו סי איז ווט יו גט: אין שום דבר ימינה מכאן.
 

נכון שיש איזשהו סיפוק קארמטי כשרואים שמה שליברמן עשה למשה יעלון לפני כמה שנים ("אם הייתי שר ביטחון איסמעיל הנייה היה מת בתוך 48 שעות") עכשיו חוזר אליו מבנט. כמו כל הלהגנים, גם ליברמן גילה שבין אמירות אימפולסיביות של עצבים של הרגע לבין מעשים בפועל של שר ביטחון וצבא - פעורה תהום של מציאות. ובמציאות קיבלנו קדנציה שלמה של ממשלת ימין ואת טראמפ עם רוח גבית. רק שהיא לא יצרה שינוי של ממש, ורק ממשיכה להתבחבש עם קטטות של בריוני גן ילדים והצהרות נבובות. 
 

ללא הקטטות אנחנו עוד עלולים לשים לב שהממשלה הימנית ביותר מאז ומעולם לא הביאה לנו יותר ביטחון וגם לא פחות חמאס. דרושות הסחות דעת בסגנון ״הנה ציפור״, כדי שלא נקלוט שבעצם גם החוקים השנויים במחלוקת שהממשלה הזו העבירה אומנם עשו גלים ועוררו צעקות ברשתות החברתיות, אבל לא באמת ישנו פה שום דבר. 
 

מה כן השגנו? קצת יותר חיכוכים בין האוכלוסייה הערבית ליהודית, ובעיקר כניעות בלתי נתפסות לדרישות החרדים. על שום מה? כדי שחס וחלילה לא יהיה שום גורם חילוני של מרכז או מרכז־שמאל בממשלת הימין הטהורה הזו. הבעיה היחידה עם הקונספט הזה היא שמצבנו מול עזה או מול הצפון לא השתפר. ואומנם לא קודמו ״שתי מדינות״ אבל גם לא ״אוטונומיה״ או כל דבר אחר. רק שוחררו חרצובות לשונה של הקואליציה בכל הקשור ל״ניכנס בהם״ ו״תחזיקו אותי״ ו״שלא ינסו אותנו״. 
 

אם כבר, אפשר היה להיכנס בליברמן על כך שקידם אפס מהבטחותיו לשינויים אזרחיים וניתוק מהדת, אבל בנט העדיף לחזור על אותו התרגיל שעשה ליברמן בקדנציה הקודמת כדי לבלבל את המוח לבייס. כשיש נשיא דמוקרטי או גורמי מרכז בממשלה, אפשר לפחות להאשים אותם, לומר שהם עוצרים ומפריעים. אבל כשהם אינם אז אין ברירה, צריך להתדרדר לאמירות מגוחכות ולטעון שליברמן הוא ״השמאלני״. השורה התחתונה היא שמה שיש כרגע הוא המקסימום שממשלת ימין יכולה לעשות. הגיע הזמן שנפנים שכל מה שנמצא ימינה מכאן הוא דיבורים בלבד. אז אולי די לשטויות?

tguvot@maariv.co.il