סיפור מינויו של ברט קבאנו לשופט בבית המשפט העליון בארה"ב, והטענות שעלו לגבי מעלליו - היו או לא היו - בשנות בחרותו, עוררו גם אצלנו שיח סוער. באחד הוויכוחים האמוציונליים שהתנהלו בטוויטר, ניהלו ביניהם אראל סג"ל והסופרת וההיסטוריונית פרופ' פניה עוז־זלצברגר קרב מהלומות קשה. היא מצדה, תמכה בגרסת כריסטין פורד, המתלוננת נגד קבאנו. הוא מצדו הזכיר לה שאם כבר מעלים סיפורים כאלה מלפני כמה עשרות שנים, הרי שאביה - הסופר עמוס עוז - נטל חלק פעיל במסיבת הפרידה המפורסמת שארגן לעצמו דן בן אמוץ, האיש והקטינות, ואף נשא שם דברים לכבודו. 
 

עוז־זלצברגר, כמו בת נאמנה השומרת על כבוד אביה, נפגעה. "הוא השתתף כי לא ידע", השיבה בכעס גדול ובעלבון צורב, "כשהדברים נחשפו אחרי מותו של בן אמוץ, אני זוכרת כמה הזדעזע". "אבי לא היה 'בסביבתו הקרובה' של דן בן אמוץ", המשיכה אחר כך, "...חי רחוק מהברנז'ה, ואפילו לא חיבב במיוחד את האיש. הוא הגיע למסיבה בעקבות הזמנתו של הגוסס התוסס כדי לשמח שכיב מרע. זה הכל".
 

הדיון הזה שלח אותי השבוע אל הארכיונים, אלה המצולמים ואלה הכתובים, כדי לנסות להיזכר מה היה שם באמת, סביב בן אמוץ. למה זה כל כך חשוב? משום שרבים מהאנשים שהקיפו את בן אמוץ בימים ההם וידעו על רוע מעלליו, ובחרו לעצום עיניים מסיבותיהם שלהם, מסתובבים בינינו גם היום ומטיפים, ומחנכים, ומלמדים, ומעירים הערות, וחלקם אפילו נתפסים כאנשים המזוהים עם תרבות ומוסר. כאילו לא הסתופפו מעולם בקרבתו של מי שהיה ידוע כפדופיל. כאילו הידבקותם בו - אף שהיה נהיר מיהו ומהו - היא כתם שאפשר לכבס בנקל. 


לאורך השנים השתרשו כאן שתי טענות שקר בהקשרו של בן אמוץ. האחת - שעל פיתוחה עמלו מקורביו בניסיון להוציא  את עצמם טוב, אף ששתקו ושיתפו פעולה - משווקת אגדה שלפיה כל מה שאנחנו יודעים היום על בן אמוץ התגלה לנו רק אחרי מותו, עם צאת ספרו של אמנון דנקנר. האגדה הזו, כאמור, באה לחזק את טענת ה"לא ידעתי, ואם הייתי יודע, לבטח הייתי נוהג אחרת". ויש עוד טענה אחת: "צריך להבין, אלה היו ימים אחרים".
 

מדובר, כאמור בטענות כוזבות פעמיים. פעם אחת, כי נכון שדנקנר לימד אותנו הרבה על האיש ופועלו, אבל כל מה שהיה צריך לדעת כדי להקיא ממעשיו ולסלוד מהם וממנו, כבר היה ידוע קודם לכן. ופעם שנייה, משום שגם בימים שבהם קמפיין MeToo# עוד לא היה כאן איתנו, היו מעשים שכל בן אדם חייב היה להכיר בהם ככאלה שמצויים מעבר לכל הקווים האדומים.


אירוע קוסמי


באפריל 1989, חודשים אחדים לפני שהלך לעולמו ממחלת הסרטן, ארגן לעצמו דן בן אמוץ - העיתונאי, הסופר, הסאטיריקן ואיש הבוהמה - מסיבת פרידה מהחיים. רק 300 איש, שראו את עצמם בני מזל, הוזמנו אליה. אורי אבנרי, חברו, סיפר אחר כך: "אנשים היו נותנים חצי מהחיים שלהם כדי להיות מוזמנים למסיבה הזו". רינו צרור תיאר את הערב הזה כ"אירוע קוסמי" והסביר ש"התרבות הישראלית לא הכירה התכנסות כזו". חוה אלברשטיין הסבירה כך את הנהירה למקום: "אנשים כאילו רצו לחסות בצלו... כאילו זכית בחותמת כזו של נצח, של ישראליות". ורק אמנון דנקנר - אז אורח מכובד, ולימים המחרב הרשמי של החגיגה - הגדיר את התקופה ההיא כ"חילופי משמרות" בחברה הישראלית, ואת האירוע עצמו כ"מסיבה של המשמרת היוצאת". 


מי היה שם? מאיר שלו ועמוס עוז, גילה אלמגור ויעקב אגמון, יוסי בנאי ומוטי קירשנבאום, יהודית רביץ ונורית גלרון, חיים טופול ונתן זהבי, שולמית אלוני ויוסי שריד, רבקה מיכאלי ושלמה ארצי, יהונתן גפן, שייקה וגברי, טומי לפיד ושאול ביבר, חיים חפר ונתיבה בן יהודה ואורי אבנרי ורינו צרור ותיקי דיין ועמוס קינן ויאיר גרבוז ועוד רבים רבים. כווולם.


עוד נחזור אל האירוע הזה, אבל כדי להבהיר את מי חיבקו בו כל חברי הרשימה הזו ועד כמה מיתממת הייתה הטענה שמעלליו לא היו ידועים להם עד הסוף, צריך לחזור קצת פחות מחמש שנים אחורה, אל אמצע יוני 1984, אל ההכרעה המשפטית שהרשיעה את בן אמוץ בביצוע מעשה מגונה בקטינה. 

הלכתי השבוע לארכיון של "מעריב", כדי להיזכר בסיפורה של ההרשעה ההיא, שבדף הוויקיפדיה של בן אמוץ לא בא זכרה, משום מה. וכה סיפרה הידיעה בעיתון: "'דן בן אמוץ עשה מעשים מכוערים ומגונים. אין כל הסבר למעשה שלו, זולת המניע של יצר הרע', כך פסק בסוף השבוע שעבר שופט בית משפט השלום בתל אביב, יהושע בן שלמה, כאשר הרשיע את העיתונאי והסופר דן בן אמוץ, בן 60, בעשיית מעשה מגונה בקטינה בת 12. בן אמוץ הורשע בכך שנשק לחזה, ליטף את גבה ואת רגליה בשיער ראשו וליקק את רגליה. הילדה סיפרה לדודתה, בתשובה לשאלה, כי היא לא נתנה לבן אמוץ מכה, תוך כדי מעשיו, כי 'הוא כמו סבא'". 


בקיץ 1983, כך גולל בית המשפט בפסיקתו, נסעו הוריה של הילדה לחו"ל והותירו אותה תחת השגחתן של דודותיה. אחת מהן התגוררה ביפו העתיקה, בדירה שהייתה באחד משני אגפיו של בית בן אמוץ. בערב שבת הוזמנה הדודה לארוחת ערב משותפת עם בעל הבית, וכשבשלב מסוים עזבה את המקום, נותרה הילדה עם בן אמוץ, ששעשע אותה בסיפוריו. "בשלב זה הזמין הסופר־נאשם את הילדה לשבת לידו בערסל. לאחר מכן ביקש ממנה לשבת על מזרן שעליו שכב בחדרו. הוא ליטף עם שערו את רגליה ושאל אותה מה היא מרגישה. לאחר מכן דגדג עם אפו את רגליה, ליקק בלשונו את רגליה ושוב שאל אותה איך היא מרגישה. הילדה בכתה, ובן אמוץ דחף אותה בעדינות. הוא החל לעסות את גבה עם ידיו, מתחת לחולצה שלבשה. כדי לצאת מן המבוכה שאליה נקלעה, החלה הילדה לשאול את הסופר שאלות טיפשיות, כהגדרתה, למשל: 'אם הייתה שקיעה'. בן אמוץ הפך אותה בינתיים על גבה, עיסה את גבה ונשק לה ב'ציצי', כלשונה. היא פחדה שיעשה לה משהו ובכתה... כאשר חזרה הדודה היא סיפרה לה את אשר אירע ובכתה". 

אנחנו מדברים על ילדה בת 12, ככל הנראה תלמידת כיתה ו', כן? 
 

קבאנו. צילום: רויטרסקבאנו. צילום: רויטרס


הסיפור הזה לא נותר חשאי. הוא היה גלוי. הוא פורסם בעיתונות. לא משהו שמישהו מחבריו של בן אמוץ יכול היה לספר לעצמו שהוא לא מכיר. אלא שעד כמה שהדבר נשמע בלתי נתפס, הסיפור הזה לא הזיז לאיש. הוא לא הרחיק את חבריו של בן אמוץ. הוא לא הפך אותו אישיות לא רצויה בעולם התרבות. הוא לא מנע מא.ב יהושע, מסמי מיכאל, מיהושע סובול ומסופרים נוספים לנסוע איתו זמן לא רב אחר כך למפגש של סופרים בגרמניה. הוא לא הפריע לעבריין המין הזה לנצח, שנה אחרי פסק הדין, על מסיבת יום ההולדת ה־ 60 למפיק אברהם דשא פשנל, ולכל עולם התרבות הישראלי להתגלגל מצחוק מתחת לבמה שבהנחייתו. 


שבועיים לפני הכרעת הדין בעניינו, אחרי שהוגש נגדו כתב האישום המזעזע, אחרי שנשמעו העדויות והיה ברור במי ובמה מדובר, לא עצר אותו אף אחד מלככב באירוע חגיגי של "שבת תרבות" שנערך בתאטרון הקאמרי, לרגל חגיגות ה־75 לתל אביב, בהנחייתו של העיתונאי דן מרגלית ובהשתתפותו של ראש העיר שלמה להט. צדיק אחד לא היה בכל הסדום הזו, שיכריז שאם אלה פניו של החבר הבכיר במועדון, הוא מחוץ למועדון. 


התיש עוד ממשיך


צפיתי השבוע שוב בסרטו התיעודי המרתק של לוי זיני, "דן בן אמוץ - סיפורו של גיבור מקומי" (באדיבות HOT8). במרכז הסרט עומדת אותה מסיבת פרידה מדוברת של בן אמוץ מהחיים, שהצפייה בחלקים ממנה מעוררת תחושת קבס קשה.


זר לו נחת מהירח וראה את הכבוד הגדול שחשו כל מי שהוזמנו לאירוע הזה, ואת ההערצה שלהם למי שעמד במרכזו, לא היה מאמין שמדובר במי שהרגלי ליקוט הקטינות שלו הופיעו עלי מסך עוד קודם לכן. הוא לא היה מאמין שרק לפני פחות מחמש שנים הוא הורשע במעשה מגונה בילדה בגיל בת מצווה. הוא גם לא היה מאמין שהקטע הזכור שלו בכתבה של אורי גולדשטיין בערוץ הראשון מ־1979 - כתבה שבה הוא מצולם במטבח ביתו כשהוא מציג לראווה לצדו נערה בת 16 וחצי - עבר לו בשלום. "עדיין קטינה, איך שהחברה מכנה", מסבירה שם בת התשחורת, מול המצלמה, מה מושך אותה בבן אמוץ המבוגר ממנה ב־40 שנה. "הוא מהמעטים שעושים מה שבראש שלהם, מה שעולה על דעתו, אין לו מעצורים, אין לו את ה... לא לעשות את זה, כן לעשות את זה, מחישובים של מה יגידו עליו". 


מי כיבד אותו שם על הבמה? ריטה, ונורית גלרון, ויהודית רביץ, ושלמה ארצי, ואריק לביא שרו לו שירים, הגששים סיפרו שהוא היה המורה שלהם, הסופרים והכותבים היללו ושיבחו, וכל הזמן, כל הזמן, היה שם ברקע העניין הזה של הנשים והקטינות. 


עמוס עוז, שבתו זכרה השבוע, כאמור, שאביה "לא היה 'בסביבתו הקרובה' של דן בן אמוץ", ושהוא "אפילו לא חיבב במיוחד את האיש", ישב על הבמה ונשא דברים לכבודו של מי שאותו כינה באוזני המוזמנים "החבר שלי". "האיש עם הכי הרבה אהבה לחיים וחשק לחיים ותיאבון לחיים זה דן בן אמוץ, החבר שלי", אמר עוז. "זה הבנאדם שלוקח את החיים בכל פה, ובכל לב, ובכל יד, ובכל איבר תמיד". והקהל שומע את עוז מזכיר - לא סתם, מן הסתם - "כל איבר", ומתגלגל מצחוק. 


אחר כך ממשיך עוז ומעיר משהו על תכונותיו של בן אמוץ, ונעצר כשמישהו בקהל זורק "נדיבות". "כן, נדיבות. דרך אגב, נדיבות היא התכונה הכי סקסית בעולם. אין תכונה יותר סקסית. אתה יודע את זה", חייך אל בן אמוץ, שישב למרגלות הבמה, "הרי מי אני? עפר אני תחת כפות רגליך". 


אחר כך עלה מאיר שלו ודיבר על הסוד הגדול שהקפיד בן אמוץ לשמור, הסוד על יחסיו עם "המאהבת האמיתית שלו", השפה העברית. "אני גם מבין מדוע הוא נהג כך", הסביר. "בנאדם בונה לעצמו בעמל רב תדמית של הולל, של חובב מבכירות, אדם כזה אסור לו להיתפס בפרשיית אהבים עם זקנה בת 3,000 שנה". והקהל שומע "חובב מבכירות" ונקרע מצחוק, וממשיך לצחוק עוד הלאה, כששלו ממשיך ומספר על שיחה שהייתה לו אתמול עם הסופר והעיתונאי עמוס אילון. "עמוס אמר לי 'דן הוציא את השפה העברית מן המחוך, כדי שכולנו נוכל למזמז אותה'". 


ואז הגיע יהונתן גפן, ושם את הקטינות על השולחן. "המארגנים ביקשו שאני אכתוב שיר קינה, מה שיצא לי זה שיר קנאה", פתח. "אתה שומע על כיבושיו ונהיה צהוב", חרז, "תגידו, מתי יש לו זמן לכתוב? אחרי כל הקטינות והגרושות, עוד לרוץ להכניס לפרות הקדושות...". ומחיאות הכפיים סוערות, והצחוק מתגלגל, שהרי מה יותר משעשע מקטינות. ואיש לא קם ויוצא, ואיש לא מעיר הערה, ואיש לא מתרחק. 


"איפשהו אצלי", הסבירה חוה אלברשטיין ללוי זיני, "הוא עדיין הדמות הישראלית הכי מחובבת, עם הכל". "היו לו צדדים שליליים מאוד וצדדים חיוביים מאוד", אמר אורי אבנרי בכתבה ששודרה ב־2008 ב"אולפן שישי", "הדברים השליליים - היחסים שלו עם נשים בכלל ועם קטינות בפרט". "צדדים שליליים". נו, הרי למי מאיתנו אין צדדים שליליים. אחד עקשן, אחד קמצן, אחד יש לו יחסים עם קטינות. חיים חפר, האיש והאגדה, התראיין גם הוא לאותה כתבה בערוץ 2 וניסה לסנגר על חברו. "הקטינות היו מגיעות מהגימנסיה. אלה לא היו ילדות קטנות... כשאריק איינשטיין שר 'אני רואה אותה בדרך לגימנסיה', נו, מה זה?".


"הנטייה שלו להתעסק עם ילדות צעירות, קטנות, נתפסה הרי אצל חלק גדול מהחברה כדבר חברמני... של איזה מזל, הוא לא מזדקן, התיש הזה עוד ממשיך", הסביר מוטי קירשנבאום בכתבה ההיא לשי גל ודליה גוטמן. "זה לא נחשב לדבר שלילי כשהוא עשה את זה", הוסיף אבנרי, "להפך, העריצו אותו על כך. קינאו בו".


רבקה מיכאלי, שלפני כמה שנים הביא עמרי אסנהיים ב"עובדה" את סיפורה על תקיפה מינית שעברה לפני עשרות שנים מצדו של רחבעם זאבי, התרשמה פחות ככל הנראה ממה שעברו נשים אחרות, חלקן קטינות. הוא "אחד האנשים החכמים, המבריקים, היפהפיים, הכריזמטיים שאני הכרתי", התפייטה עליו. מיכאלי מככבת גם בכתבה אחרת, של הערוץ הראשון, שתיעדה מפגש שלה, של קירנשבאום, של רינו צרור, של יעקב אגמון ושל אחרים, שעלו לקברו של בן אמוץ במלאת 25 שנים למותו, לאירוע של "לזכור ולא לשכוח". 


קטע מדהים אחד שמופיע בסרט של זיני, ומלמד אולי יותר מכל על אורחותיו של האיש, הוא הקטע שבו מספרת הסופרת יהודית קציר על המפגש הראשון שלה עם בן אמוץ. כמו צעירות רבות אחרות, גם קציר העריצה את הכותב, ובאחד הימים, כשהיא נערה, הגיעה לביתו עם חברה. 


"היינו שתי בנות 16, הרפתקניות, ורק רצינו לראות איפה הוא גר. הוא בדיוק היה בחוץ, הוא עבד בגינה או משהו, וכמובן שהוא מיד הזמין אותנו אליו לראות את השקיעה מהמרפסת. ואנחנו כמובן התפתינו בשמחה. ואז הוזמנו לישון בדירה הסמוכה, דירת האורחים. ובלילה, פתאום אנחנו מרגישות שמישהו מזדחל בינינו. היינו מאוד במבוכה. מאוד מאוד... לא ידענו מה לעשות. בסוף פשוט אמרנו לו שילך והוא הלך". 


"לזכותו ייאמר", מוסיפה שם קציר, "שהוא לא כפה את עצמו". אבל בבוקר - אחרי שלא קיבל את התשלום שביקש, שלח את השתיים לנקות עם מטלית את האבק מהעציצים שלו. "הוא אמר שעל לינה צריך לשלם". 


גם אחרי מותו של בן אמוץ, עד שיצא ספרו של דנקנר, עשו חבריו הכל כדי להתעלם ממעשיו, כאילו ישנו הכותב המוכשר וישנו האיש המתועב ההוא, וניתן בקלות להפריד ביניהם ולהתחבר רק לאחד מהם. 


שמעון פרס פרסם, עם פטירתו, מכתב פרידה על "חבר מיוחד במינו, איש שהיה מבורך בהתבוננותו, פורץ גבולות בכוח ביטויו, כובש לב בחוכמתו, ברגישותו ובצחוקו", ש"הישראליות מילאה את כל כולו... ופרצה ממנו בחן ובשפע". סימה קדמון, שסיקרה אז את ההלוויה עבור "מעריב", סיפרה על חברי הכנסת, אנשי התקשורת, הסופרים והאומנים שעברו על פני ארונו. גם בכתבה הזו שלה, וגם בכתבה נוספת בגיליון "סופהשבוע", לא היה ולו אזכור קל שבקלים להרשעתו במעשה מגונה רק שנים ספורות קודם לכן. 


# # #


זו הייתה חבורה של אנשים עם עוצמה וכוח שקשה לתאר. אליטה נבחרת של תקשורת, ספרות, אומנות ובוהמה, שהרצון להשתייך אליה היה חזק מכל. עד כדי כך חזק, שלא נמצא בימים ההם ולו איש אחד שהיה בו דחף מוסרי לצאת מהמעגל ולצעוק, וסליחה על הביטוי בהקשר הזה: "המלך הוא עירום". כך שתקו, יחד. כך חגגו, יחד. כך העריצו, יחד. כך סייעו זה לזה למחות את הכתם, יחד. רבים מהם, כמה שזה נשמע הזוי, מביטים עד היום במראה ורואים מולם אנשי תרבות.

kalman.liebskind@maariv.co.il