לכאורה זו הייתה סתם שאלה תמה באחת הקבוצות המיותרות שגיליתי שאני חברה בה למרות שלא זכור לי מתי והאם הצטרפתי אליה. משהו על גרעיני צ’יה ועל רשת של חנויות טבע ועל עש קטן, מנוחתו עדן. “בחיים לא נתקלתי בצ’יה כל כך מטונפת. קרה למישהי?” שאלה התמה לכאורה בקבוצה ופתחה דיון ער בין החברות. כל אחת נידבה מתבונתה.

האחת אמרה שקרה לה פעם משהו כזה עם סולת, והיא ניגשה והחליפו לה. השנייה העלתה סברה בקשר לשירות הגרוע שבעלת הצ’יה עלולה להיתקל בו אם תיגש לחנות ותבקש להחליף, השלישית סיפקה מידיעותיה המפליגות על ביצי עש ותהליך הפיכתן למגה־עש, וכך הלאה. “תגידי”, כתבה איזו נאחסית אחת, “חשבת במקום כל זה פשוט לגשת לשם ולבקש שיחליפו לך?” הנאחסית לא רצתה להיכנס להטפות סביב סוגיות שוליות כמו השמצות מיותרות של רשת שנאבקת על קיומה בירושלים או לשון הרע וכו’. פשוט תהתה בקול למה צריך את הדבר הזה לפני שנעשית פעולה פשוטה אחת. בשקט־בשקט השיבה לה התמה: “ניגשתי והם החליפו לי. תודה”. 
 
אני מנסה לחשוב מה כל כך מפריע לי בדינמיקה הזו, שיכלה לחלוף לידי בקלילות כפי שעברה, אני מניחה בצניעות, ליד רבות ורבים אחרים. את התשובה סיפק לי נער חמוד אחד, שעובד כמלצר בבית קפה. הוא לא היה המלצר הכי טוב, ואת זה אומרת מי שקיבלה טיפים רק מתוך חמלה כשכיהנה כמלצרית בברים מוזרים במיוחד.

הוא לא בדיוק עבר הכשרה כדי להשיב על שאלות בסיסיות כמו האם במנה מסוימת יש סוכר או קמח לבן, וגם לא לגמרי זכר שהוא אמור להגיש לנו סכו”ם יחד עם המנה. מה שכן, הוא היה קשוב ומאוד השתדל, כך שבאמת לא היה אכפת לנו. כי מה שאנחנו ראינו היה ילד בגיל של הבן שלנו שמנסה להתפרנס אף שההדרכה שהוא מקבל דלה ביותר, אם בכלל; ומה שראינו זה את עצמנו, לא מזמן, עובדים כמלצרים ומקבלים נזיפות וגערות מלקוחות שבדרך כלל מעדכנים כמה הם לא מרוצים, אבל ישכחו לומר כשהם כן מרוצים. 

אז החלטתי לעשות מעשה. אני, המלצרית הגרועה בהיסטוריה של המלצרים בגלקסיה, ביקשתי ממנו לקרוא לאחראי המשמרת. הילד החמוד הזה החוויר, הלך בהליכת ירח אחורה וקרא למנהל המשמרת. “כן, גברתי”, אמר לי המנהל. הוא קרא לי “גברתי”, שזה בהחלט מעביר אותי לליגה של הגוססות, אבל זה לא הנושא.

“איך אפשר לעזור לך?”, “אני אגיד לך”, אמרתי לו. “כל מה שאני רוצה זה לומר שיש לכם פה עובד נהדר, עם הרבה מאוד סבלנות ורצון טוב, וכל הכבוד לך שבתור אחראי משמרת אתה מדריך אותו ושם לב למה שהוא עושה”. החיוך של השניים האלה, שגברתי, זו אני, בקלות יכולה להיות אמא שלהם, היה שווה הכל. 
 
כי אנחנו מורגלים בקבלת נזיפות. בכל מקום שמכבד את עצמו יש תיבת תלונות. יש אגף לפניות הציבור. יש מחלקת שימור ללקוחות לא מרוצים ושי מוכן מראש ללקוחות שכבר נמצאים על נתיב ההימלטות. למה בעצם שלא יהיו תיבות תודה מלקוחות מרוצים? למה הטוב הוא מובן מאליו, ורק הרע זוכה לכזו מנחה יומיומית? האם באמת הפקידה בעירייה, שכל היום משרתת אנשים וחוטפת בראש, מקבלת גם מילים טובות כשהיא יוצאת מגדרה למען לקוח?

התשובה ברורה. לא באמת צריך לחפש אותה בין גרעיני הצ’יה וגופת העש המתפורר. פשוט צריך להסתכל על הילדים האלה שעובדים כמלצרים ולראות את עצמנו או את הילדים שלנו. לראות את הפקיד ולזהות בו את החבר התשוש שלנו או את מנקה הרחובות ולהציע לו קפה. להניח תיבת תודות וירטואלית, או כזו של ממש, וללמוד להכיר גם בטוב. מה רע? שלכם, בתודה מראש, הנאחסית. 
 
שדת השיניים - דייוויד ווליאמס. צילום: אינגאימג'שדת השיניים - דייוויד ווליאמס. צילום: אינגאימג'
 
 
קריאה ראשונה 

"הישמרו. זהו סיפור אימה עם לא מעט מילים מומצאות”, מתריע דיוויד ווליאמס (“מיני־מיליארדר” ו”תפוס ת’סבתא”) בפתח ספרו “שדת השיניים”. כן, בדיוק, שדת שיניים ולא פיה טובה הנוהגת להשאיר מתנות מתחת לכרית. 
 
בעיר של אלפי הקטן קורים דברים מוזרים: במקום הפתעה משמחת, ילדים שנשרו להם שיניים מוצאים מתחת לכרית שבלול מת, עכביש חי, קקי של נחשים וכהנה הפתעות מוזרות. ומיהי אותה שדת שיניים, מה פשר הופעתה של רופאת שיניים מבעיתה למראה, ומה הקשר ליתמות, עוני, נכות וחוט שקוף של חברות, שעובר בין אלפי וגבי, שהוא ממאן לכנות “חברה”?
 
“שדת השיניים” הוא ספר לילדים מיטיבי לכת בשדרת הקריאה. לחלופין, זהו ספר שאפשר לקרוא בקריאה משותפת של הורים וילדים, ובהנאה גדולה. יש בו הכל: חמלה ורגישות, מבט מפוכח הומור ודמיון, פלירטוט עם אגדות האחים גרים, עם מארק טוויין ועם “קריוס ובקטוס” של תורביורן אגנר הנורווגי, רוע מול טוב, והרבה מאוד אומץ, בתרגומו הנהדר של ארז אשרוב.
"שדת השיניים" מאת דיוויד ווליאמס; איורים: טוני רוס, מאנגלית: ארז אשרוב, הוצאת כנרת. מחיר: 89 שקלים

"אליס בארץ הספרים". צילום: גלעד שעבני"אליס בארץ הספרים". צילום: גלעד שעבני

 
 
המלצתרבות

ב־1862 יצא המתמטיקאי צ'רלס לוטווידג’ דודג'סון לשיט עם שלוש אחיות לבית לידל, בנותיו של דיקן הקולג’ באוקספורד שבו לימד דודג’סון מתמטיקה. הוא בדה עבורן מעשייה על מרדף שערכה אחת האחיות, הילדה אליס בת ה־11. היא נכבשה בקסם, ביקשה מדודג’סון שיעלה את הסיפור על הכתב, וחודשים ספורים לאחר מכן קיבלה מתנה לרגל ראש השנה: מחברת ובה הסיפור “הרפתקאות אליס מתחת לפני האדמה”, שהיה כתוב בכתב יד ומאויר באופן עגמומי ולא מזמין במיוחד. שלוש שנים בדיוק אחרי אותו שיט, יצאה המהדורה הראשונה של הספר “הרפתקאות אליס בארץ הפלאות”, מאוירת על ידי סר ג’ון טניאל, ודודג’סון חתם בפסבדונים “לואיס קרול”. 
 
השאר היסטוריה. עכשיו, אגף החינוך של מוזיאון תל אביב לאמנות מציג בשיתוף האופרה הישראלית תל אביב־יפו את התערוכה החדשה “אליס בארץ הספרים”, המבוססת על אוסף מגוון ומקיף של מעיין כהן־דוויק, המונה כ־100 ספרים, בהם אחד משנת 1869, התרגום הראשון לעברית שיצא לאור בגרמניה ב־1924, מהדורת פקסימיליה (העתק נאמן למקור) של כתב היד הראשון של לואיס קרול עם איורים מעשה ידיו, ספרי פופ־אפ ועוד. לצד אוסף הספרים, יוצגו גם חפצים, צעצועים, תקליטים ובובות. המבקרים מוזמנים, בין היתר, להשתתף במסיבת התה המטורפת, לחזות בתצוגה המזכירה את עולמה הפנטסטי של אליס, לשחק במשחק חידות הקלפים, להתחפש בפינת התיאטרון לדמויות המפורסמות מהסיפור ועוד. 
מוזיאון תל אביב לאמנות, שדרות שאול המלך 27, תל אביב. טלפון לפרטים: 03-6077020, הכניסה עד גיל 18 בחינם