את סיפור הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה, “מגילת הגדוד”, חתם הוגה רעיון הגדודים, הסגן זאב ז’בוטינסקי, בדברי פרידה לכל אחד מחבריו, אלפי הלוחמים היהודים: “אתה תחזור אל בני משפחתך, רחוק אל מעבר לים, ושם, כשתעיין פעם בעיתון, תקרא בו בשורות טובות על חיי חירות של יהודים בארץ יהודית חופשית – על בתי מלאכה וקתדראות, על שדות חריש ותיאטראות, ואולי גם על צירים ושרים.

“ושקוע תשקע בהרהורים, והעיתון יישמט מן היד, ותזכור את עמק הירדן, ואת המדבר מאחורי רפיח, ואת הרי אפרים מעל לאבו־עין. התעורר אז וקום. גש אל המראה והסתכל בגאון בפניך. הזדקף והתמתח והצדע. זוהי – מלאכתך שלך”. בשבוע שעבר נערכה אזכרה לחללי הגדודים העבריים, במקום מנוחתם זה 100 שנה בדיוק, בבית הקברות הצבאי הבריטי לחללי מלחמת העולם הראשונה בהר הצופים בירושלים.

שורות־שורות ניצבות מצבות האבן האפרוריות, המנציחות אלפי לוחמים בריטים, אוסטרלים ובני לאומים נוספים, שנרתמו יחדיו ב”מלחמה הגדולה” להכות בגרמנים ובבעלי בריתם הטורקים. בהר הצופים, אבל גם בבאר שבע, ברמלה, בחיפה ובעזה. בתי קברות מטופחים, ירוקים, שהוד והדר בריטיים שורים עליהם.

מבין אלפי המתנדבים, אלה שנענו לפני 100 שנה לקריאתם של ז’בוטינסקי וטרומפלדור, פטרסון ומרגולין, ולחמו לשחרור ארץ ישראל מידי השלטון העות’מאני - 45 לא זכו לשוב בשלום הביתה, לגשת אל המראה לאחר תום שירותם ולהצדיע לדמותם הנשקפת בה. אחרי 100 שנה – עם ישראל מצדיע להם.

החללים העבריים טמונים לצד אלפי רעיהם הלא יהודים. אותן מצבות אבן מלבניות, זקורות, ובהבדל אחד - על מצבותיהם מוטבע מגן דוד ולא צלב. הם הונצחו גם בהר האחר, בצדה השני של ירושלים, הר הרצל, באתר ההנצחה ליותר מ־23,600 חללי מערכות ישראל, מאז סוף המאה ה־19 ועד לימינו אלה. שמותיהם חקוקים על לוחיות האבן בהיכל הקודש.

הלוחמים היהודיים בגדודי קלעי המלך ה־38 וה־39 ידעו כי בבואם ממרחקים, מארצות הים - בהתגייסותם, בהתנדבותם, בלחימתם בשורות הצבא הבריטי - הם מחדשים את הצבאיות היהודית זו פעם ראשונה זה 2,000 שנה, מאז ימי בר כוכבא.

הם הוכיחו מה שכל כך מובן מאליו בימינו, כי גם יהודים יודעים לעטות על עצמם מדים, לשאת נשק, להילחם. הם ידעו כי בכך הם מקרבים את ההכרה הבינלאומית בזכות בני העם היהודי לשוב למולדתם ולחדש בה את העצמאות, כאומה ככל האומות, כמדינה ככל המדינות, וכך היה. 100 שנה חלפו מאז קרבות מלחמת העולם הראשונה במזרח התיכון, ומה רבו התהפוכות שהתרחשו מאז בארץ ישראל. 400 שנה שלטו כאן הטורקים, 30 שנה שלטו כאן הבריטים, תחת כתב המנדט שניתן להם על ידי חבר הלאומים. ואולם עם ביסוס שלטונם, הם אכזבו את הגדודאים העבריים, שלחמו בשורותיהם, ואת עם ישראל כולו.

הבטחותיהם לעם היהודי, שראשיתן בהצהרת בלפור, להקים בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, הופרו אחת לאחת כבר משנות

ה־20 של המאה הקודמת. בלית ברירה, קמו המחתרות הלוחמות. חוד המאבק לעצמאות ישראל התהפך. הוא הופנה מאז 1930 נגד השלטון הזר הבריטי, והביא להסתלקותו.

זה 70 שנה - לא הטורקים, לא הבריטים ולא הערבים הם שליטי הארץ הזאת, כי אם העם היהודי, שכונן מחדש אחרי אלפיים שנה את קוממיותו ומדינתו במולדתו ההיסטורית. מדינה יהודית אחת כנגד 20 ויותר מדינות ערביות. מצבות האבן דוממות. הן יכלו לשרוד 100 שנה והרבה יותר, כי יש מי שדואג לתחזוקתן. שאם לא כן – הן עלולות היו להתפורר ולהיעלם, ועמן זיכרון המת שטמון תחתן. גם את הזיכרון האנושי־רוחני יש לטפח. זיכרון המתים. וזה תפקידנו. כי באין קולקטיב שיטפח את המורשת וינציחה, המתים נשכחים ונעלמים לחלוטין מן התודעה. זה גורלם של רוב בני האנוש.

יבורכו, על כן, מי שעשו לקיים את האזכרה הזאת לחללי הגדודים העבריים. מצבותיהם שלמות וזקורות, הודות לבריטניה שיודעת לתת כבוד ללוחמיה במקומות נפילתם. פרחים הונחו למרגלותיהן. דפי זיכרון חולקו לבאי הטקס. 100 שנה לאחר מותם – הגדודאים שלנו אינם נשכחים. גם במקומות מנוחתם האחרונה וגם במוזיאון המחודש בבית הגדודים במושב אביחיל. כבוד לסוללי הדרך לצבאיות העברית המתחדשת על אדמת ארץ ישראל.