ח”כ דוד ביטן (הליכוד) היה חובש קרבי בשירותו הצבאי. לא רע, מכובד אפילו, אבל רמטכ”ל הוא לא היה. האם יש לו זכות לבקר את הרמטכ”ל? אתמול שמעתי בכנס המנהיגים שערך "מעריב" בירושלים שתי דעות בנוגע להתקפתו של ביטן על הרמטכ”ל רב אלוף גדי איזנקוט. שר הביטחון אביגדור ליברמן נזעק להגנתו וטען שלא ייתכן שפוליטיקאי יבקר איש צבא במדים. ליברמן גם הזכיר שלאנשי צבא במדים אסור להשיב על ביקורת מצד פוליטיקאים. מתוך טענות ליברמן הבנתי שביקורת כזאת היא ביקורת על הצבא כולו, וכי מדובר בסכנה לביטחון ישראל. שוכנעתי.
 
בהמשך הכנס הציג השר יובל שטייניץ נקודת מבט אחרת. לדבריו, לח”כ יש רשות, ואפילו חובה, לבקר את הצבא. קל היה לשמוע מתוך דבריו שהוא בעד ביקורת של פוליטיקאים על קציני הצבא, כיוון שהוא עצמו ביקר את היערכות צה”ל בנושא הכור הגרעיני בסוריה, והוא רצה להזכיר לכולנו שבזכות ביקורתו זו נחשף הכור לבסוף. גם הוא היה משכנע. לגופו של עניין טען שטייניץ שהביקורת נגד איזנקוט איננה מקובלת עליו ושהוא מעריך את הרמטכ”ל, הן כאדם והן כאיש צבא ולוחם. לדברי שטייניץ, את ההחלטות מקבלת הממשלה, ואיזנקוט ימלא כל פקודה.
 

העניין אם כן, נסב פחות על רמטכ”לנו איזנקוט ויותר על החלטות הממשלה. ליתר דיוק, החלטות הקבינט המדיני ביטחוני. שר הביטחון הסביר אתמול בכנס בדיוק מי אחראי להחלטה לצאת למבצע צבאי בעזה כשאמר: “אצלנו, מי שמקבל החלטה כזו, זה הקבינט. לא ראש הממשלה, לא שר הביטחון, ואפילו לא ראש הממשלה ושר הביטחון ביחד”.

כך שאם ח”כ ביטן רוצה לראות פעולה מיידית נגד חמאס ולנקוט נגד ארגון הטרור יד קשה יותר, הוא צריך לתקוף באומץ ובכל הכוח את הקבינט - לא את הרמטכ”ל.  

גדי איזנקוט בעוטף עזה. צילום: דובר צה"לגדי איזנקוט בעוטף עזה. צילום: דובר צה"ל