זה חמק לו אתמול בקריית שמונה. זה קורה לו בדרך כלל מול קהל ביתי, במצבים של אופוריה או התרוממות רוח, כמו אותה לחישה לרב כדורי (“אנשי השמאל, הם שכחו מה זה להיות יהודים”), או השכפ”ץ שהסיר מעצמו בכנס בחירות (“כולם כאן ליכודניקים?”). 


מה שצריך להדאיג אותו, יותר מפליטת הפה המיותרת, הוא ההתנהלות אחריה. לשכת ראש ממשלה מתוקתקת ויעילה הייתה מזהה את הברוך בזמן אמת ומעלה מיד לאוויר סופרטנקר לכיבוי השריפה. התנצלות אמיתית, למשל. אבל לשכת נתניהו התרוקנה כבר מזמן, את רובם נשא הרוח, או המשטרה, ואתמול נוצר רושם שבנימין נתניהו קיבל דווקא עצות מיאיר נתניהו. אורנה פרץ יכולה לחייך בסיפוק. יחסית לאמנון אברמוביץ’, היא עוד יצאה בזול. אנשים שעבדו עם ביבי שנים מעידים שאין ממושמע ממנו. הוא קמפיינר מופתי, לא יזוז מילימטר מהקו ששורטט, לא יסטה סנטימטר מדף המסרים, יימנע מהרפתקאות או מיזמים אישיים, קלה כחמורה.


אתמול ראינו את מופע ההיבריס. נתניהו כבר לא מפחד מאף אחד ומשום דבר. הוד מעלתו בן אלמוות. כמו שאמר דונלד טראמפ בשעתו, “גם אם ארד לשדרה החמישית ואירה באנשים, עדיין יצביעו עבורי”, כך נתניהו. הוא התרגל לזה שהוא יכול לזנוח את השכבות החלשות ביותר, לזלזל בהן, לא לספור אותן, אבל החברים יגיעו להצביע בזמן אמת כי “הערבים על הגדרות”.


אורנה פרץ מפונה. צילום: מסך טוויטר


גם כשפרסם בסופו של דבר התנצלות מגומגמת בעניין אורנה פרץ, ליכודניקית מקריית שמונה, לא היה בה שום דבר מתנצל. הוא הסביר שהיה בסערת רוחות עקב פטירתו של עורך דינו יענקל’ה וינרוט, ועל כך כבר צויץ אתמול שגדולתו של וינרוט כפרקליט הוכחה שוב: הוא עורך הדין הראשון שמחלץ את הלקוח שלו גם אחרי מותו.


אחרי שפרש בזעם מהליכוד (בגלל נתניהו) סיפר משה כחלון למקורביו את החוויה שעבר עם האתיופים. הוא היה שר הרווחה והארץ נשטפה בהפגנות מחאה
של העדה האתיופית. בסוף, ארגן מי שארגן כנס של בני העדה וראשיהם עם ראש הממשלה ושר הרווחה בקרית מלאכי. נתניהו ישב על הבמה, כחלון ישב עם האתיופים בקהל. נתניהו הבטיח הבטחות, ברגע מסוים ניתן האות ואחד הפעילים קם והקריא נאום תודה, שבח והלל לכבודו של ראש הממשלה (צוות הטלוויזיה והצלם של נתניהו צילמו), ותם הטקס. בדרך חזרה הם נסעו ביחד. כחלון דיבר בהתרגשות על לבו של נתניהו בעניין האתיופים, ש”עושים להם דברים יותר גרועים ממה שעשו להורים שלנו כשבאו מצפון אפריקה”, וציין שיש לו כבר תוכנית מיוחדת לסיוע לעדה. נתניהו חייך ואמר שלא צריך. כבר הצטלמנו, משה.


היה לו דווקא נאום מצוין בכנסת ביום שני. נתניהו קלאסי. הוא גם די צודק באשר לעשור הנהדר שעבר על ישראל, רובו תחת הנהגתו. הוא פחות צודק בעניין האחראים לכל הטוב הזה. יש לו חלק בהצלחות הללו, אבל אין לו עליהן קושאן. חוץ מזה, שמכיוון שאת הכישלונות הוא בדרך כלל מפיל על אחרים, מן הראוי שיתחלק גם בהצלחות. הבעיה עם נתניהו היא שבסוף, ברגעים הנדירים של אמת ואותנטיות, תמיד יקפוץ לו הביבי ויחמוק החוצה, אל החלל הציבורי. בדרך כלל, תבוא אחר כך התנצלות. אתמול, אפילו זה לא קרה.