בואו נתחיל מהעובדות. זה מה שקבע שופט בית המשפט המחוזי, ארז יקואל, שדחה את ערעורה של לארה אל־קאסם, הסטודנטית האמריקאית שכניסתה לישראל סורבה: "אין עוררין על כך שבשנים 2014־2017 הייתה המערערת חברה בארגון ("סטודנטים למען צדק בפלסטין" – ק"ל), כאשר בשנים 2015־2016 כיהנה כסגנית נשיאת הארגון ובשנים 2016־2017 כיהנה כנשיאתו. אף לא נסתרה עמדת המשיבה, שלפיה בתקופת פעילות המערערת בארגון, קרא הארגון להטלת חרם על חברה ישראלית מוכרת, הביע תמיכה במי שביצעה פעילות חבלנית, קרא למרכז תרבותי בארצות הברית לסרב לקבלת חסות ישראלית, וכן הביע דברי תמיכה בהפסקת פעילותה של חברת אבטחה בישראל".

השופט לא הסתפק בזה. הוא גם תמה מדוע טרחה אל־קאסם למחוק את היסטוריית הפעילות שלה ברשתות החברתיות, וקבע כי לא נתנה לפעולה הזו הסבר מספק. עוד הוא קבע כי מה שמסרה לרשויות בישראל היה "גרסה מתפתחת", שיש "סתירות בגרסתה" בין מה שמסרה בתחקור הראשוני למה שטענה בערר שהגישה, ושלא הצליחה לסתור אינדיקציות שלפיהן הייתה קשורה לארגון המדובר גם השנה. 


"אני סבור", קבע השופט, "כי די בפעילות שביצע הארגון שאת שורותיו הובילה המערערת כדי לבסס את הקביעה שלפיה היא פעלה בעבור ארגון שפרסם ביודעין קריאות פומביות להטלת חרם על מדינת ישראל בדמות של קריאות להימנעות מקשר כלכלי עם גורמים בעל זיקה למדינת ישראל ובאופן העלול לפגוע בה". 


קשה להתייחס למהומה שהצליחה הצעירה האמריקאית הזו לעורר כאן ולדיון שהתנהל בעקבות הקמפיין הפוליטי שניהל עיתון "הארץ" למענה - אחרת מאשר אל טירוף מושלם. פעם אחר פעם ניסו להסביר לנו שהיא בסך הכל בחורה צעירה, שהראיות נגדה מבוססות על כמה קישורים מהרשת החברתית, שהיא עזבה את הפעילות זה מכבר, ובכלל, שהיא הייתה פעילה בארגון קטן וחסר השפעה. 


כל אלה לא אמורים להיות רלוונטיים לענייננו כלל וכלל. אל־קאסם אינה אזרחית ישראל, אנחנו לא חייבים לה דבר, ואם היא מפלרטטת עם ענייני החרם נגדנו, אנחנו לא חייבים להמציא לה ראיות מעמיקות כדי להגיד לה שלא מתאים לנו שהיא תתארח אצלנו. אין שום משמעות לשאלה אם הגברת הזו עומדת בראש ארגון גדול או קטן, אם היא תמנון רב־זרועות או פעילה שאף אחד לא מקשיב לה. זכותי לקבוע, בביתי שלי, מי לא מתאים לי שייכנס. זכותה של המדינה לקבוע, בביתה שלה, שמי שפועל נגדה או נגד אזרחיה, לא מוזמן לבוא בשעריה. 


הנה, מסבירים לנו, היא הרי נרשמה ללימודים באוניברסיטה ישראלית, משמע שהיא לא באמת רוצה להחרים. קשקוש. באקדמיה הישראלית יש מרצים שמתפרנסים מהכסף שלנו וקוראים בעולם להחרים אותנו. זה לא מפריע להם. זה כנראה גם לא מפריע לה. 


על הדרך, צריך להודות שגם הניסיון לצייר את אל־קאסם כמסכנה שכלואה בנתב"ג הוא ניסיון שאין בו הרבה תום לב. דומה הדבר לאורח לא קרוא שאני מסרב להכניס אותו אל ביתי, והוא צועק שהוא כלוא ליד הדלת הסגורה. לנתב"ג, לא תאמינו, יש שתי יציאות. נכון שאת האחת סגרנו בפני הצעירה האמריקאית, אבל השנייה פתוחה בפניה, ובכל רגע נתון היא יכולה לעשות בה שימוש ולהמריא הביתה. 


יש משהו מאוד לא נוח גם בהצטרפות של האוניברסיטה העברית להליך המשפטי שמנהלת אל־קאסם. העתירה הזו מוגשת בשם האוניברסיטה כולה? בשם הסגל האקדמי כולו? האם כולם שם באוניברסיטה העברית חושבים אותו דבר ככל שמדובר ביחס הנכון והראוי אל פעילי חרם? לא פחות מזה מטרידה הטענה של האוניברסיטה שלפיה המדיניות הישראלית תפגע בניסיון של האקדמיה להביא לישראל סטודנטים מבחוץ. מה, אין אפשרות להביא לפה אלא סטודנטים שפעלו או פועלים לטובת החרם?


והכי־הכי מצחיק הוא הניסיון של השמאל הקיצוני להרעיש שמיים וארץ נגד מדינת ישראל, ואז לטעון שהרעש הזה גורם לנו נזק הסברתי בעולם.