הייתי רוצה לארגן עכשיו פגישה בין ראש הממשלה בנימין נתניהו לבין גברת אורנה פרץ מקריית שמונה, אותה אורנה שביבי אמר לה: “את משעממת”. אין ספק שמשעמם לא יהיה בפגישה הזו. אולי כבר הקדימו אותי, ומישהו אחר כבר ארגן פגישה ושריין צוות צילום. קל להניח שאם תתקיים פגישה כזו, נתניהו יאמר לה: “אני מוחה בכל תוקף על ההתנהגות שלי כלפייך. ככה ראש ממשלה לא מדבר לאישה, לא משנה מהי הסיבה”. פרץ תאמר לו: “שוב אתה צודק, אדוני 

ראש הממשלה. קוסם. כמו מה שאמרתי תמיד, אתה קוסם". כך הריב הקטן ביניהם יחלוף כלא היה. בקלפי אורנה פרץ שוב תצביע עבור הליכוד ועבור ביבי.


אורנה הוצאה מן האולם, גם לדרישת הנוכחים, אף שאין ספק שהטענה שלה נכונה: הגליל העליון מוזנח מבחינת שירותי בריאות. זה לא בסדר, לא אנושי ולא ציוני. לכן, וגם כיוון שצורת התבטאות כזו לא מתאימה לו, אני מניח שביבי מצטער על סגנון דבריו כלפיה. הוא אומנם הסביר את הסיבה: הוא חשב שהיא ממשיכה את ההפרעה שהיא התחילה בה עוד כאשר הקדיש כמה משפטי אבל לידידו יעקב וינרוט ז”ל שהלך לעולמו. עם כל זאת, נתניהו יודע היטב שהפעם הוא איבד שליטה עצמית, ואם יש מנהיג שסוג דיבור כזה לא מתאים לו – זה הוא. 

הדרך שבה מנהיגים בישראל מדברים אל הקהל שמולם היא מגוונת. לוי אשכול היה תמיד יבש וענייני, ואף פעם לא אמר למישהו בקהל “אתה משעמם”. והיה מצד שני שמעון פרס, שיצא מכליו וצרח על קהל בבית שמש: "אנחנו לא מפחדים מכם. לא מהפשיזם, ולא מהחומייניזם, ולא מהתנועות המזרחיות שלכם. בוז... בוז לך". 

נתניהו הוא מאלה שמצליחים תמיד לעמוד בקור רוח מול הפרעות מהקהל ומול קריאות ביניים בכנסת, ויש סיפורים שהוא עמיד גם נגד צעקות מסוגים מגוונים אחרים. בקריית שמונה הוא נכשל לרגע, והוא יודע את זה. אני חוזר לרעיון הפשוט שיתקן הכל: מפגש חוזר עם אורנה פרץ.