ראש הממשלה בנימין נתניהו עמד השבוע במרכז כמה אירועים שהעידו על שיבוש באופן התנהלותו המסורתית, שלרוב הייתה מאופיינת בזהירות ובאיפוק. השיבוש מיד העלה סימני שאלה והוביל לתהייה אם הוא בלחץ מהחקירות ומכתבי האישום המתגבשים, או אולי הוא במצוקה רגשית קשה בשל מותו של מקורבו הפרקליט יעקב וינרוט, בזמן שרעייתו עומדת לדין; או שמא ראש הממשלה שם פס על המגבלות והאיסורים הפנימיים שלו ומרגיש שהוא יכול לעשות הכל, כי הציבור תמיד איתו.

השיבוש התחיל במושב הפתיחה של הכנסת. נתניהו הגיע עם נאום שגרתי ולעוס על הישגי הממשלה. הוא צודק: זה מה שראש ממשלה צריך להציג. ראש הממשלה בחר לדבר על עשור של עשייה והדגיש את הישגיו האישיים ובכך חרץ לשון קטנה וממזרית לשותפיו בממשלה.

בנאומו טען נתניהו ש"עיתונאי בכיר אמר לי שהוא מעריץ את הדרך שבה אני מנהל את ענייני המדינה. שאלתי אותו, אז למה אתה רק משמיץ כל הזמן ולא אומר עלי מילה טובה? הוא מילא פיו מים. הוא שתק כי הוא יודע כמו שאר העיתונאים, שאם רק יעז לומר מילה טובה עלי ועל משפחתי הוא יחטוף מיד ממשטרת המחשבות בתקשורת". כמה שעות מאוחר יותר חשפו מקורבי נתניהו שמדובר באריה גולן, המגיש הבכיר של חדשות כאן ברדיו.

זהו מהלך בזוי וקטנוני. הרי שיחה כזאת היא אישית, פרטית ועומדת בכללי ה"אוף דה רקורד". כלומר, חיסיון בסיסי דו־צדדי. האם נתניהו התיר לתקשורת לספר מה הוא אומר לעיתונאים בשיחות פרטיות? ואולי יתברר כי כל השיחות שלו מוקלטות, כמו אלו שניהל עם מו"ל "ידיעות אחרונות" ארנון מוזס. אגב, גולן אמר במילים עדינות שנתניהו שיקר. "אמרתי שאני מעריך את אופן התנהלותו מול האתגר בסוריה", ציין גולן בראיון לתוכנית "דקל־סגל" בגל"צ והוסיף כי הוא לא נמנע מלהביע את דעותיו וכי נתניהו כלל לא שאל אותו מדוע הוא לא אומר עליו מילה טובה.

האירוע הזה מוכיח עד כמה נתניהו זקוק לדברי שבח מכלי התקשורת. לא מספיק לו שהעיתון "ישראל היום" מוחק ביקורות נגדו, ולא מספיקים לו דברי החנופה של ערוץ 20. הוא רוצה תשבחות בתאגיד, בגל"צ, ב"ידיעות אחרונות", בחדשות בערוץ עשר. ואם לא? נסגור, נגביל, נחליש, נקטין או לכל הפחות נשמיץ.

בשיבוש נוסף בהתנהלותו נתקלנו בביקורו בהשקת מוקד רפואי בקריית שמונה. כשאורנה פרץ, תושבת העיר, מחתה על דבריו הוא הגיב באמירה האומללה: "את משעממת אותנו". זו אומנם לא הפעם הראשונה שנתניהו בז לביקורות נגדו, אבל הפעם הוא חצה את כל הקווים. מילא להשמיץ את התקשורת, מילא לנגח מתנגדים, מילא לחבוט בגורמי כוח פקידותיים; אבל לעלוב באישה שמתחה ביקורת עניינית על הרפואה הציבורית בצפון?

נתניהו טען שדבריו נאמרו בסערת רגשות. אולי. אבל הוא לא עשה את הדבר הבסיסי: להתנצל. קצת צניעות, ענווה ושליחות - זה מה שהיה חסר בנאום, וזה מה שהיה חסר בתקרית בצפון. בנאומו בכנסת הוא היה צריך להתייחס לדברים שלא נעשו, לכישלונות ולתוכניות העתידיות. לפרץ הוא היה צריך לומר: סליחה, מצטער אם פגעתי. זהו. קטן, מדויק ואנושי. לא משום שהתברר שהיא תומכת שלו. לא משום שיש לה גידול בראש והיא נזקקת לטיפול. אלא משום שככה לא מדברים, וככה לא מתנהגים. כשראש הממשלה מדבר כך לאישה, הוא מצדיק באופן עקיף התנהלות מבזה כלפי נשים.

לרדוף אחרי הזנב

וחייבים להתייחס לעוד אספקט בנאומו של ראש הממשלה. נתניהו, נואם מעולה, בחר גם הפעם מטבע לשון שתפס: המדינה לא גנובה, היא מגניבה. אחלה ססמה. עם זאת, הייתי נזהר בשימוש בשורש גנ"ב כשאתה חשוד בשחיתות לכאורה ובהפרת אמונים. גניבת הדעת הזו מראה שנתניהו לא זהיר או שהוא מצפצף על כל הכללים.

רק שנתניהו לא הפנים שישראל היא באמת מגניבה, אבל לא לכולם. היא ממש לא מגניבה לעניים, לחלק מהערבים הישראלים, לחלק מבני העדה האתיופית, לחלק מתושבי הצפון והדרום, לסטודנטים וגם לעובדים הזרים. מה שכן, היא מזניבה. כלומר, הולכת אחרי הזנב של מישהו אחר. למשל, בהתנהלותה מול עזה, שם לא ברור מי מוביל את המערכה: ישראל החזקה או ארגון הטרור.

לישראל יש דילמה לא פשוטה בשאלת המהלך היזום מול עזה ובחירה בין חלופה ביטחונית למדינית. אופציה אחת היא כניסה למערכה צבאית הכוללת כיבוש חלקים מהרצועה ואולי את כולה, במטרה לשנות את מערך הכוחות בעזה ולמוטט את שלטון חמאס. זו הייתה התוכנית של שר הביטחון אביגדור ליברמן בצוק איתן, ולדבריו קיימת הנהגה חלופית שיכולה לתפוס את מקומו של ארגון הטרור. אולם בחירה באופציה זו עלולה לעלות במחיר כבד, שכולל עשרות הרוגים ישראלים, אלפי הרוגים פלסטינים ולחץ בינלאומי כבד.

האפשרות השנייה היא ליזום מהלך מדיני. לשבור את התבנית ולדבר ישירות עם חמאס באמצעות מתווך ועל חשבון הרשות הפלסטינית. המחיר הוא שבירת העיקרון שלא מדברים תחת אש ולא עושים עסקאות עם טרוריסטים. התוצאה תהיה אולי טובה לטווח הקצר והבינוני, אבל תכתים את ישראל לטווח הארוך.

יש גם יוזמות ביניים: בניית אי מול חופי עזה, השלמת ההתנתקות, ניסיון להביא קואליציה ערבית שתיקח חסות על הרצועה. ויש אופציה נוספת: אי־יוזמה. להגיב ולנהל את המצב. זו מדיניות של הזדנבות. ישראל לא יוזמת, היא נכנעת. והתנהלותה מעלה את השאלה: האם המדינה מצליחה ומגניבה כל כך בזכות הממשלה, או למרות המדיניות המזניבה שלה. התשובה מורכבת.