"שולחן ערוך היה בצל עץ, נוכח הבית, וארנב־האביב והכובען שותים אליו תה: מרמיט אחד ישוב היה בינותם, ישן שנת ישרים ומשמש כרית לשני האחרים, שהיו משעינים עליו מרפקיהם ומסיחים מעל ראשו. 'וי לאותו מרמיט' הרהרה עליזה, 'אבל כיוון שישן הוא, מן הסתם לא אכפת לו'. השולחן גדול היה, אבל כל השלושה דחוקים היו יחדיו בקרן אחת מקרנותיו. 'אין מקום! אין מקום!' קראו כראותם את עליזה באה. 'יש מקום לרוב!' התקצפה עליזה ואמרה, והיא ישבה לה בכורסה גדולה באחד מקצות השולחן" ("עליזה בארץ הפלאות" מאת לואיס קרול, בתרגום אהרן אמיר).
 

נזכרתי בשורות הקלאסיות הללו, כשקראתי השבוע, לרגל פתיחת שנת הלימודים באוניברסיטאות ובמכללות, את הכרזתו של שר החינוך נפתלי בנט: "לאחר עשרות שנים שבהן שלט הקרטל האוניברסיטאי באקדמיה, שברנו את קרטל האוניברסיטאות... אל מול ניסיונות בלימה בלתי הוגנים אישרנו למרכז הבינתחומי בהרצליה להעניק תוארי דוקטור, בדרך להפיכתו לאוניברסיטה הפרטית הראשונה בישראל... לאחר שנות דור הפסקנו את היחס המפלה כלפי מוסדות ביהודה ושומרון. אל מול כוחות פוליטיים גדולים אישרנו את הקמת הפקולטה לרפואה באוניברסיטת אריאל. למרות מתקפות, גינויים ותחזיות קודרות - לא התקפלנו. כך שברנו את הקרטל".
 

פרופ' יוסי קלפטר, יו"ר ועד ראשי האוניברסיטאות, לא נשאר חייב. "מעולם, בהיסטוריה של מדינת ישראל, לא נפתחה שנת לימודים אקדמית בהודעה הכוללת דברים כה בוטים ומתלהמים של שר חינוך כלפי אוניברסיטאות המחקר של ישראל, שתרמו ותורמות כה רבות לחוסנה ועתידה של המדינה". ראשי האוניברסיטאות האשימו  את בנט גם בהטיה פוליטית, בפגיעה בחופש האקדמי ובחופש המחקר. "הפוליטיקאים מסכנים את עתיד האקדמיה", הם הצהירו.
 

ראשי האוניברסיטאות מציירים את התנגדותם לאוניברסיטה באריאל ולמרכז הבינתחומי בהרצליה בנימוקים אקדמיים. אך מאחורי עלה התאנה האקדמי מסתתר בעיקר מאבק על סטודנטים, כלומר על כסף. מספר הנרשמים לתואר ראשון באוניברסיטאות המחקר ובמכללות השונות בארץ ירד השנה ב־5%־6%. באוניברסיטת בר־אילן (דווקא זו המייצגת את הציונות הדתית שבנט היה אמור, פוליטית, על פי האשמת ראשי האוניברסיטאות, לרצות ביקרה) - הצטמצם מספר הסטודנטים לתואר ראשון בעשור האחרון ב־25%.
 

וכיוון שהריב הוא בעיקר על כסף (ובהתנגדותם להקמת האוניברסיטה באריאל נוספה כאן גם התנגדות פוליטית להתיישבות ביהודה ובשומרון) - יושבים ראשי האוניברסיטאות סביב שולחן המועצה להשכלה גבוהה, ובכל פעם שמגיעה מכללה חדשה, או שמרכז אקדמי מנסה להפוך לאוניברסיטה - הם פוצחים במקהלה המצוטטת בפתיחה: אין מקום! אין מקום! אף שמקום יש בשפע, ואם עוגת התקציב אינה מספיקה לכולם - אולי זה גם משום שתקציבי האוניברסיטאות מנופחים, והן חוששות ממתחרים צעירים ורזים, המוכנים להסתפק בפחות על מנת לשבת סביב השולחן הנחשק. ואחרי שיתיישבו סביבו, והוותיקים יתרגלו באין ברירה לנוכחותם - ודאי יצטרפו גם הם למקהלה הצועקת "אין מקום" כשיבוא האורח הבא.

נפתלי בנט. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90נפתלי בנט. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
 

סוד גלוי הוא: הבית היהודי והליכוד נאבקו להפיכת מכללת אריאל לאוניברסיטה. ודאי מטעמים פוליטיים. הקמת אוניברסיטה ביהודה ובשומרון מחזקת מאוד את ההתיישבות היהודית. על כך זכו לשבחים מבוחרי הימין, ולנאצות מצד בוחרי השמאל. אך אם בסוגיית אריאל יכלו ראשי האוניברסיטאות לטעון להטיה פוליטית, מה התירוץ שהם נותנים למלחמה שלהם נגד שדרוג מעמדו של המרכז הבינתחומי בהרצליה, גוף פרטי, בעל נטיות שמאלניות מובהקות? למה יצאו למאבק נגד האישור שניתן למוסד הזה להעניק תואר שלישי?
 

האוניברסיטאות מביאות שלל נימוקים אקדמיים שמאחוריהם מסתתר בעיקר מאבק קרטלי מובהק על תקציבים, אבל גם חשש מכרסום במונופול היקר של אוניברסיטאות המחקר בארץ. בלית ברירה הן כבר השלימו עם המצב שגם מכללות רבות מעניקות תואר ראשון ושני. מילא: המורה להיסטוריה יהיה בוגר מכללה, אין הוא גורם נזק. מילא: ראש המחלקה בבנק פלוני יהיה מוסמך בכלכלה פיננסית במרכז הבינתחומי. שיהיה בריא. אבל המלחמה על המונופול האקדמי מתכנסת לשער הצר של לימודי התואר השלישי, כי מי שיכול להעניק תואר דוקטור - שולט בדור העתיד של האקדמיה. הדוקטורים היוצאים מהאקדמיה נוצקו בצלמה ובדמותה ובתבנית השקפותיה ויוכלו להנציח את שליטת הגילדה. זהו מאבק חשוף ויצרי על עוצמה. כוח. שליטה. כבוד.
 

ראשי האוניברסיטאות מאשימים את נבחרי הציבור בכלל ואת שר החינוך בפרט בהתערבות בעניינים אקדמיים. קצפם יצא למשל נגד "הקוד האתי
לאוניברסיטאות" שעמיתם, פרופ' אסא כשר, חיבר לבקשת שר החינוך. קוד כזה, אם ייושם, יפריע למרצים לכפות את דעותיהם על תלמידיהם, להטיף את משנתם הפוליטית גם אם אינה קשורה כלל לנושאי הלימוד. הם הגדירו "סתימת פיות" את הכוונה למנוע ממרצים לדבר נגד "הכיבוש" בקורס העוסק ב"דיכוי האישה כפי שהוא משתקף בציורי המערות בתקופת האבן הקדומה". או הבלים אחרים כיוצא בכך.
 

ואם ראשי האוניברסיטאות מבקשים באמת לדעת מדוע פחות ופחות סטודנטים נרשמים ללמוד בהן, בעיקר במדעי החברה והרוח - אולי ייטיבו לעשות אם יפשפשו בתוכניות הלימודים שלהן במקום לחפש תירוצים ולהתקרבן. רק מי שמעיין ברשימת הקורסים לתואר ראשון בספרות, למשל, ורואה כי לומדים על "כותבות ישראליות מזרחיות" לפני שלומדים על ביאליק, טשרניחובסקי ואורי צבי גרינברג, או שמשתתפים בקורס על "פואטיקה קולינרית - מבט ספרותי על תרבות המזון" - מבין מדוע יש פחות ופחות סטודנטים לספרות באוניברסיטאות שלנו. ואם נוספים לעמודי התווך התרבותיים הללו גם זיבולי שכל הלקוחים מהמצע של הרשימה המשותפת - באמת לא ייגרם נזק אם החוג ייסגר מחוסר עניין לציבור.
 
 

"מה הפתרון?"

לואיס קרול, בספר המופת שלו, לא התכוון כמובן רק לספר פנטזיה לילדים. הרבה ביקורת פוליטית וחברתית טמונה בדפי "עליזה בארץ הפלאות". גם ביקורת על עיסוק מלומד בשטויות.
 

"'משום מה דומה עורב לשולחן כתיבה?', שאל הכובען. "'הנה, עכשיו נתבדר פה קמעא', הרהרה עליזה, 'שמחה אני שהחלו לחוד חידות - סבורה אני שזאת אוכל לנחש', הוסיפה בקול......"'פתרת כבר את החידה?', אמר הכובען, חוזר ופונה אל עליזה. "'לא. אני מושכת את ידי ממנה', ענתה עליזה. 'מה הפתרון?'.
"'אין לי כל מושג שהוא', אמר הכובען. "'גם לי לא', אמר ארנב־האביב".