1. תקופת ההמתנה


שני שכפ"צים סידר לעצמו ראש הממשלה נתניהו. ביחד, הם מעניקים לו חבילת חסינות כמעט מושלמת מזעמם של מצביעיו בבייס הימני. השכפ"ץ הראשון הוא "הקבינט". יישות ערטילאית שנתניהו, בגאונותו, הצליח לרתום לצרכיו. אם "הקבינט" לא מספק את הסחורה, תמיד אפשר להשתמש בשכפ"ץ השני, הלא הוא צבא ההגנה לישראל. או־אז יוזעק אל הדגל פיו הגדול של הילד הקטן דוד ביטן, שאומר בארגז החול של גן הילדים בבוקר מה ששמע מחדר המיטות של ההורים בלילה: למה אנחנו לא תוקפים בעזה ומפילים את חמאס? בגלל איזנקוט, זה למה. בפעם הקודמת (צוק איתן) זו הייתה המצגת של הרמטכ"ל הקודם שהודלפה בידי אנשי נתניהו לערוץ 2 כדי שאפשר יהיה להסתתר מאחוריה. אבל מאז המצב השתפר. לא צריך להתאמץ עם מצגות. הבייס מאמין לכל דבר, מופרך ככל שיהיה. מספיק ביטן.
 

איך זה מתרחש בפועל? ביום רביעי בבוקר החלו הדיבורים על "ישיבת קבינט דחופה", על הבוקר. מקסימום לפני הצהריים כזה. זה היה בוקר של ליל טילים מפרך (בעיקר בבאר שבע), והתקשורת התבייתה על הקבינט משעה מוקדמת, כאילו מדובר באיזושהי התגלות אלוהית שאחריה הגאולה. אבל אז התברר שקודם צריך נתניהו לקיים "התייעצות ביטחונית" (עוד מעט תבינו למה), אז "הקבינט" נדחה לערב. למה ערב? כי אז אפשר למשוך את הישיבה עד 1 או 2 בלילה (ברביעי היא נמשכה עד 2 וחצי), הרבה אחרי סגירת העיתונים והאתרים. 
 

כולם (חוץ מהשרים) הלכו לישון בלי לדעת מה תהיה נקמתה הנוראה של ישראל. השרים שירכו את דרכם למיטותיהם הסתורות באפיסת כוחות לקראת 3 בבוקר. עד שיקומו ייקח זמן, ואז גם הטורים (כמו זה) כבר סגורים וביבי יכול לצלוח את סוף השבוע איכשהו כשכולם מדברים על "הקבינט", במקום לדבר עליו. כי הוא שולט, מנהל, מתכנן, מתזמר ומכנס את הקבינט הזה. הוא גם יושב עם הצבא בהתייעצות המוקדמת ומורה מה להציג לקבינט ומה לא. כשבאים בטענות על זה שצה"ל לא מציג אופציות תוקפניות לקבינט, משחקים לידיו של נתניהו, שמעצב את ההצעות הללו כרצונו בטרם עת, או עט. אין ספק שמדובר בגאון.
 

ומה קורה כשיש תהילה? אין קבינט. כשצה"ל מכה או חיל האוויר מפציץ והבייס עולץ, יהיה זה נתניהו לבדו שיירד לשטח עם הבטלדרס, הרמטכ"ל או שניהם, ויגזור את הקופון, סולו. במקרה הטוב ישאיר איזה זנב תהילה לשר הביטחון. כשצריך לנגב את רוק הרקטה על באר שבע ולא לעשות כלום, אז קבינט. מיום רביעי בבוקר התקשורת טחנה רק קבינט, וקבינט וקבינט, כי זה מה שפמפמו לה מלשכת ראש הממשלה. כך גם לאורך הערב והלילה. "דרמת הקבינט" הזכירה את תקופת ההמתנה המתוחה טרום ששת הימים. אבל כאמור, הכל בהילוך סרק־סרק. הקבינט הוא בסך הכל תירוץ.

בנימין נתניהו בישיבת הקבינט. צילום: מרק ישראל סלם

 

בפועל, החשיבות שמשווה נתניהו לקבינט היא אפסית. בצוק איתן ראש הממשלה לא הרשה לצבא לדווח לקבינט שמלאי התחמושת אוזל. הוא מחזיק את הקבינט כדי שישכפץ אותו מול ועדת חקירה פוטנציאלית, ומול הציבור הימני. ולכן, ביום רביעי בערב פתח נתניהו את הישיבה בשלווה סטואית, בסבלנות של פיל. הוא לקח את הזמן ונתן לשרים להבין שאין לאן למהר. הוא התעקש שכולם ידברו. דווקא יובל שטייניץ, שבדרך כלל מאריך בדיבור, קיצר. אחרים מילאו את מקומו ברצון. נתניהו הקשיב לכולם. הם יודעים שזו מלכודת פתאים, אבל כלואים בתוכה. זו השיטה. גאונית לגמרי.
 

2. השפנים והארנבת


מה בכל זאת היה שם? חוץ מאביגדור ליברמן, שרוצה להנחית על עזה מכה קשה (אבל לא הופך שולחן ומקבל את גזירת הרוב), כל השאר מתלבטים בין שתי אופציות: או להמשיך ככה, כי זה נסבל והמחיר של האלטרנטיבה בלתי נסבל, או להעלות את מינון התגובה בלי לשבור את הכלים. הבעיה היא שבחוץ, כולם מתלהמים. הטוויטר שוצף, הפייסבוק קוצף, אתרי וערוצי הימין מתלהמים וכולם דורשים את ליטרת הדם שלהם, או של הקבינט. לא מזמן שודר באחד ה"ערוצים" הללו מיצג מגוחך להפליא, שבמסגרתו נגרר באוזניו הארוכות שפן אומלל (אמיתי) אל האולפן וישב שם בחיקו של ה"פרשן" בתפקיד "שר קבינט". רוצה לומר, חברים, יש לנו כאן עסק עם קבינט של שפנים. ומה עם הארנבת שעומדת בראשו? אה, זה סודי.
 

מה הצבא מציג לקבינט? את המציאות. כולל כל החלופות. נדמה לי שליברמן היה זה שאמר לא מזמן שישראל לא יכולה לצאת למלחמת ברירה. העידן הזה תם. ישראל יוצאת למלחמת אין ברירה. האם המצב בעוטף עזה הגיע לכדי אין ברירה? ברור שלא. להפך. עוטף עזה פורח פריחה חסרת תקדים. אין שם בית אחד פנוי. איזנקוט אומר לשרים ש"מאז מרץ צה"ל הרג בעזה 220 מחבלים, תקף 200 עמדות חמאס, תקף ונטרל 16 מנהרות תקיפה, מאז מרץ 6,000 פלסטינים חטפו כדור שנורה מהצד שלנו", הוא מסביר.
 

ומה קרה ביום שישי האחרון, שגרם לכל המהומה? הונח מטען על הגדר ו־25 עזתים (גברים ונשים) חצו אותה. צה"ל יכול היה להרוג את כולם, לתת להם לצעוד לאשקלון, או לעשות משהו באמצע. הוא בחר באמצע. הרגו שלושה, פצעו אחרים והאירוע הסתיים. בצד שלנו אף אחד לא נשרט. מאז צוק איתן איבדנו בעוטף עזה חייל אחד. שגרת החיים נמשכת רובו המכריע של הזמן. "ישראל מתעצמת ומתחזקת", אומר הרמטכ"ל, וצודק. הפיכת הבלונים וצעדות השיבה לחורבן החלום הציוני היא מופרכת לחלוטין, מנותקת לגמרי מהקונטקסט.
 

מה הפלסטינים רוצים? להסיר את המצור. מה קיבלו עד עכשיו? קצת סולר. נדרשו חודשיים וחצי של התרוצצויות של השליח מלאדנוב כדי להסכים שייכנסו 15 משאיות סולר ביום לרצועה, כדי להגדיל את שעות החשמל היומיות מארבע לשמונה. בפועל, במשך שלושה ימים נכנסו שתיים עד ארבע משאיות ביום, בגלל האיומים של אבו מאזן על פז (שנחשפו כאן בשבוע שעבר). מי שחושב שחמאס יסכים לסיום הסכסוך תמורת סולר, טועה.
 

ונניח שנצא למכה צבאית קשה על עזה. מי שחושב שזה יכול להיגמר בחיל האוויר, טועה. גם את זה מסביר הצבא לקבינט. לחמאס (ולג'יהאד) יש יכולת רקטית מכובדת, חלקה מסוכנת מבעבר, בעיקר לעוטף. יהיו בצד שלנו הרוגים ויהיה לחץ והבייס ובנט וליברמן וצווחני הימין, ובסוף ייאלץ נתניהו להורות לצה"ל להיכנס לרצועה. 

בשנים האחרונות בנה חמאס עיר מנהרות עצומת ממדים מתחת לרצועה. זה יהיה מרחץ דמים. הערכת צה"ל היא שמספר החיילים ההרוגים במבצע אמיתי (ולא "כאילו", כמו בצוק איתן) בתוך הרצועה יהיה כמה מאות. וכל זאת, בעבור מה? אם הייתה לנתניהו מטרה אסטרטגית להפלת חמאס (כפי שהבטיח), מילא. אבל מטרתו הפוכה. אז אחרי שנקבור חצי גדוד של חיילים צעירים, נחזור בדיוק לאותה משבצת שבה אנו תקועים היום. ולכן אין פלא שרוב השרים מבינים, עדיין, שהמציאות הנוכחית היא גן עדן, לעומת החלופות.


3. הפסד טקטי


הבעיה העיקרית, כפי שהועלתה בישיבת הקבינט, היא מה שקורה ליד הגדר בימי שישי. "צעדות השיבה" שחיסלו בעצם את הפרימטר, אותו מרחב ביטחון הסמוך לגדר מהצד הפלסטיני שהוכרז על ידי צה"ל כשטח ביטחוני סטרילי, שאליו אסור להיכנס. הפרימטר, מנוחתו עדן. כל זב ומצורע מסתער על הגדר, ואת זה צריך להפסיק. סביב הפרימטר תתגבש, קרוב לוודאי, התגובה הישראלית. השאלה שנשאלה בישיבת הקבינט היא אם למנף את ירי הרקטות על ישראל (שהסתיים בדרך נס ללא נפגעים) על ידי מבצע צבאי, או בדרכים הרפתקניות פחות. 
 

האם דחיית המבצע הצבאי הנרחב משפרת את מצבה האסטרטגי של מדינת ישראל או פוגעת בו? התשובה הנכונה היא: משפרת. מבצע צבאי יתחיל גבוה, יגמור נמוך. בסוף, כרגיל, תהיה ועדת חקירה. הוחלט לנסות למנף את האירועים בלי פעולה צבאית נרחבת. החלטה מושכלת ונכונה. הרי בשבועיים האחרונים היו ביהודה ושומרון שלושה פיגועי דקירה שהפילו שני הרוגים ישראלים (כפול ממספר ההרוגים בעוטף עזה מאז צוק איתן). אז למה אף אחד לא דורש לצאת מיד לחומת מגן חדשה?
 

אגב ירי הרקטות: בצה"ל נוטים לאמץ את הגרסה הפלסטינית, שלפיה ייתכן כי פגיעת ברק היא שהפעילה את הרקטות שהיו מוכנות לשיגור ברצועה. סרטון בעניין הזה הוצג לשרים, אבל גם חקר ביצועים מצביע על כך כי העניין אפשרי. מה גם, שחמאס וג'יהאד יצאו מגדרם להוכיח שאין להם יד ורגל בשיגורים הללו. בישראל נוטים להסכים. לא מעט בדיחות רצו בישיבת הקבינט על הברק שהפעיל את הרקטות, כששמו של אהוד ברק נישא בפי כל. טוב, צריך לצחוק ממשהו, צריך להאשים מישהו.


נכון, ההרתעה הישראלית נשחקה. זה טבען של הרתעות. ועדיין, המצב שבו לוחמי צה"ל עומדים על הגדר ומגינים על אזרחי המדינה מפני חדירת פלסטינים הוא מצב נכון. זה תפקידו של צה"ל, והוא מבצע אותו בהצלחה רבה. זה עדיף על רקטות, שכמעט לא משוגרות. זה עדיף על מלחמה שתפיל מאות הרוגים בצד שלנו, ללא תוחלת. מילא, העיקר שהביטנים יוכלו להגיד ברדיו שזה הכל איזנקוט השמאלן הזה, שקיצר ביקור בארה"ב כדי לחסום בגופו את ביבי הגיבור. מה גם שלמטוס אל־על שהחזיר את הרמטכ"ל ארצה השבוע קוראים "באר שבע" (באמת).

פגיעת רקטה בבית בבאר שבע. צילום: מרק ישראל סלם

 

המחלוקת האמיתית בקבינט ניטשת על הדרך לנקז לחצים מהרצועה. בטור הזה דווח פעמים רבות כי במערכת הביטחון, בדרג המדיני וגם אצל שר הביטחון תומכים בהכנסת פועלים מרצועת עזה לעבודה בתחומי ישראל. מתאם הפעולות בשטחים, אלוף כמיל אבו רוקון, משנן בפני הקבינט כי "זו הדרך היעילה ביותר להרגעה", כפי שמוכח ביהודה ושומרון. גם שרי ימין מובהקים תומכים ברעיון הזה. הגוף שבולם אותו, עד עכשיו, הוא שירות הביטחון הכללי.
 

לדברי ראש השב"כ נדב ארגמן, חמאס יודע לנצל גם את החולים שנכנסים לטיפולים בארץ לצורך איסוף מודיעין או החדרת אמל"ח. הגיוסים נעשים בכפייה, תוך איומים. מדובר במקרה קלאסי שבו הטקטי מנצח את האסטרטגי. השב"כ חזק ומתוחכם מספיק כדי להתגבר על הבעיה הזו. הוא עמד באתגרים מסובכים יותר בשנים האחרונות. הכנסת אלפי עזתים לעבודה במטעים, שדות ומפעלים של עוטף עזה, בבידוק ביטחוני מחמיר ואמצעי בטיחות מקסימליים, תייצר פרנסה חיונית לעשרות עד מאות אלפי פיות רעבים ברצועה. יהיה להם מה להפסיד. בנוסף לפרנסה. הגיע הזמן לנסות את זה.


4. "לקחת ולברוח"


עו"ד ד"ר יעקב וינרוט נפטר השבוע, אחרי מאבק במחלת הסרטן. לא הייתי מבאי ביתו, כמעט לא עבדתי מולו ובכל זאת, נקראתי לפגישה איתו לאחר פרסום בעמודים הללו שלפיו במהלך פגישתו עם היועמ"ש יהודה וינשטיין (באותה פגישה שבה רמז וינרוט רמיזה עבה על "מצבה הנפשי" של הגברת שלא מתאים להעמדתה לדין) הציע וינרוט לווינשטיין להיות מנהל העיזבון שלו, לאחר מותו. כשמדובר בעיזבון בגובה כזה, אפשר לראות בהצעה כזו סוג של הצעת שוחד. הפרסום העיק מאוד על וינרוט, והוא ביקש ללבן אותו מול המפרסם. 


הייתה לנו שיחה מרתקת. גידי וייץ פרסם אתמול ב"הארץ" את "מתווה וינרוט לסיום תיקי נתניהו". על פי הפרסום, נתניהו אמור לחתור לעסקת טיעון מקילה, ולברוח. גם אני שמעתי את הדברים הללו, ואף מפורשים מהם, מווינרוט. שאלתי אותו מה נתניהו צריך לעשות אם היועמ"ש יציע לו לפרוש מהחיים הציבוריים לצמיתות תמורת סגירת התיקים. "לקחת את זה בשתי ידיים", ענה הפרקליט, "לקחת ולברוח". כשעברה השיחה לענייניה של הגברת, השתמש וינרוט במינוחים חריפים בהרבה. מפאת כבודו, וכבודה, אשאיר אותם בינינו. לא סתם הוא פרש מייצוגה בימיו האחרונים בעולם הזה. לו זה היה תלוי רק בו, היה פורש מזמן. לו זה היה תלוי רק בו, היא הייתה צריכה להודות, לשלם ולחתור לעסקת טיעון בכל מחיר, בזמן.


בשבועות האחרונים עולים מהבית ברחוב בלפור כל מיני רינונים וקיטורים, המיוחסים בחלקם לאותה גברת, בעניין אותם מקורבים, נאמנים ויועצים שהפכו לעדי מדינה, בגדו במלוכה או סתם חתרו תחתיה. באמת, איך זה שכולם בוגדים בהם בסוף? 
 

תשמעו סיפור: על חריש, היישוב הקטנטן שהוקם בפאתי ואדי ערה, שמעתם? אז ביום רביעי, 10 באוקטובר, געשה העיר כשראש הממשלה בכבודו ובעצמו הגיע לכנס תמיכה במועמד בשם יצחק קשת, המתמודד לראשות המועצה. נתניהו כמעט לא מופיע באירועי הבחירות המוניציפליות. חבל על הזמן ועל האנרגיה. והנה, נסע לחריש. 

למה חריש? הרי זה מקום קיקיוני, זעיר, נטול חשיבות או השפעה. מעטים יודעים אבל מול המועמד קשת מתמודד יהודי בשם גבי קדוש. כן, ההוא מאילת. קדוש היה היועץ הפוליטי של נתניהו במשך שנים (ולא ממש מזמן). הוא היה מקורבם של בני הזוג שנות דור, פינק אותם ודאג להם כשהיו נקלעים לאילת (גם כשלא היו ראש הממשלה ובעלה). והנה, ביבי מופיע כשהוא מתמודד בבחירות, כדי לעזור למועמד השני. מי שמכיר את ההתנהלות של בלפור, יודע שזו דרך חיים. כל סיפור אהבה נגמר בבכי, כל נאמנות נגמרת בדקירה בגב.
 

הנסיעה לחריש הייתה יכולה לספק לנתניהו הזדמנות לעזור, על הדרך, לחבר נוסף: בחדרה, לא רחוק, מתמודד גדי אריאלי, עד לא מזמן מנכ"ל הליכוד שהקיז את חלבו ודמו למען בני הזוג נתניהו שנות דור. אריאלי מתמודד מול ראש עיר מכהן חזק וזקוק לעזרה. בחדרה, נתניהו מלך. אבל לא, הוא לא קפץ. היה לו קשה. הסתפק בחריש. הוא הצליח לפגוע בשני נאמנים לשעבר, בביקור אחד.


יש מקרים שבהם הוא דווקא נחלץ למען חברים. כך היה השבוע, בקריית שמונה, שם השתתפו בני הזוג בטקס כלשהו. זה הפך לפיגוע אסטרטגי ("את משעממת"). למה נסעו לקריית שמונה? כי זהו בסיסו של הקמב"ץ של הנתניהואים בצפון, אדם בשם אלי זעפרני. מדובר בפעיל ליכוד זוטר שהפך למלך הצפון בזכות הקרבה לגברת ומאז משועבדות התשומות של ראש הממשלה ושל המפלגה לרצונו. 

הפעם, נתניהו שילם מחיר כשהתנפל על אורנה פרץ "המשעממת" ברגע של היסח הדעת. במקום להתנצל מיד וברצינות, המשיכה לשכת נתניהו את המלחמה בפרץ, בעוד נציגיו ברשתות החברתיות פתחו בהתקפה וחיברו אותה, תוך דקתיים, לקרן החדשה. כזה הוא נתניהו החדש: לא מתנצל, לא בודק, לא מתחרט, לא מביט לאחור, לא לוקח שבויים, לא סופר אף אחד. נדמה לי שבמקרה של פרץ, חולת סרטן וליכודניקית אמיתית מהבית, ייגבה ממנו מחיר ההיבריס. או לפחות יוגש החשבון.
 

התנצלות אחת הוא כן שיגר השבוע: אמנון אברמוביץ', שספג מנתניהו ג'וניור דלי של מי אפסיים בשבוע שעבר, קיבל מסר התנצלות מראש הממשלה, באמצעות שליח, השבוע. אני מקווה שהעובדה שהעז להתנצל בפני הסמולן הבוגד מנווה אילן לא תגיע לידיעת יושבי הבלפוריה, פן יבולע לנתניהו. אחרי הכל, הוא הרי ראש הממשלה של כולנו.
 

5. מלך הסייבר


תעשיית הסייבר הישראלית היא מקור לגאווה. לפני כמה שנים, כשנתניהו החליט להקים רשות סייבר לאומית שתוכפף ישירות אליו, הורמו לא מעט גבות. נתניהו התעלם, ובצדק. היום אפשר להבין למה. השבוע התקיים בוועדת המדע של הכנסת דיון בענייני סייבר. התייצב אליו בכיר ברשות הסייבר בשם ארז תדהר. במהלך הדיון הוא הטיל פצצה: לדברי תדהר, בשנה האחרונה הסיר מערך הסייבר הישראלי אלפי בוטים ופרופילים מזויפים שניסו להשפיע על מערכת הבחירות המוניציפליות באמצעות פנייה לפייסבוק ולטוויטר. 


ח"כ רויטל סויד (המחנה הציוני), יו"ר שדולת המרחב הווירטואלי בכנסת, הבינה את משמעות הדברים והסתערה עליו בשאלות: "באיזו סמכות אתם פוסלים פרופילים? לאיזה צד של המפה הפוליטית משויכים הפרופילים הפסולים? האם יש בקרה על המהלך? האם יש שקיפות? האם ניתן לערער עליו? האם הוא מדווח איפשהו? איך אפשר לוודא שלא ייעשה בסמכות הגורפת הזו שימוש פוליטי?".
 

סויד עלתה כאן על הממותה שבחדר. בלי ששמנו לב, קם כאן גוף שאמור היה להיות אזרחי, אבל הפך לגוף צבאי. סוג של עוד סוכנות ביון לא מפוקחת. מערך הסייבר חסר בקרה כלשהי או פיקוח ונהנה מסמכויות גורפות ובלתי מוגבלות. בסייבר אפשר לאסוף את המידע האינטימי ביותר על כל אחד מאיתנו, אפשר לנטר כמעט כל גוף, העוצמה בלתי מוגבלת ואפילו השמיים אינם הגבול. העומד בראש מערך הסייבר יכול להיכנס לנבכי הנפש ולפרטיות של כל אחד מאיתנו מבלי שנדע על כך. למערך הסייבר יש סמכויות להיכנס לבתים, לערוך חיפושים, לתפוס חפצים. לא ברור איזה מידע הם אוספים, על מי ולמה. מה שברור זה שהמערך הזה לא כפוף לכנסת, לא כפוף לשרי הממשלה, כפוף רק לריבון אחד: ראש הממשלה. אפשר רק לדמיין מה אפשר לעשות מול יריבים פוליטיים עם צעצוע כזה.


ח"כ רויטל סויד. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90


שמועות רבות נפוצו בעניין הסייבר אחרי בחירות 2015, כשנתניהו הכה גם את הסקרים של עצמו בשנייה האחרונה. המדגם הטלוויזיוני, שהיה כמעט אחיד, הורה על תיקו, ואילו שלוש שעות אחר כך זזו 3 מנדטים מהמחנ"צ לליכוד. כל שאר המפלגות נותרו כפי שניבא להם המדגם. עד היום לא נמצאו ראיות לכך שהאקר כלשהו מחברת סייבר אפלה כלשהי חדר, ממקום מושבו באוקראינה/סין למערכת הממוחשבת של ועדת הבחירות המרכזית והטה את התוצאות. סביר להניח שזה לא קרה. פיזית, זה יכול לקרות.


והנה הפאנץ': העובדה המדהימה ביותר היא שהמערכת הממוחשבת של ועדת הבחירות המרכזית אינה מוגדרת "תשתית חיונית" ולכן אינה זוכה להגנת המדינה בכל הקשור לאיומי סייבר. המערכת בעצם חשופה לגחמותיו של כל האקר מזדמן ומופקרת לחלוטין. היא לא מקבלת הגנה מקצועית. זאת ועוד: כפי שהוא מקדים את כל יריביו בכל מה שקשור לפוליטיקה, כך גם בתחום הסייבר. בנימין נתניהו נמצא שנות דור לפני כולם. הוא מחובר לסייבריסטים בכירים, הוא אפילו נועד עם יו"ר של חברת סייבר ענקית המעניקה שירותים גם למודיעין הישראלי, הוא חזק בעניין. בלי להיכנס לספקולציות, נדמה לי שזה הזמן להכריז מיד על ועדת הבחירות המרכזית כעל תשתית חיונית ולהציב עליה את ההגנות המקסימליות. זה יחסוך מאיתנו ועדות חקירה בהמשך.


6. מחלקת שידוכים


הימים חולפים, המנגינה נשארת, אבל אין עדיין רמטכ"ל. ליברמן נמנע מלענות לשאלות בסוגיה שהפניתי אליו ב"כנס המנהיגים" של "מעריב" השבוע. במערכת הביטחונית מדברים על דיל אפשרי בינו לבין נתניהו: הוא יהיה גם שר הביטחון הבא, בתנאי שאלוף אייל זמיר ימונה לרמטכ"ל. מהיכרות עם ליברמן נדמה לי שדיל כזה לא ייחתם. מצד שני, גם ההבטחות להליך בחירת רמטכ"ל שקוף, מהיר ומקצועי כבר התפוגגו, ולא באשמת שר הביטחון.
 

ואם כבר ליברמן: השבוע נערך סקר אינטרנטי על ידי אחד ממכוני הסקרים. אני לא יודע (לצערי) מי הזמין אותו. אבל זו השאלה שנשאלה: "במידה שאחד או יותר מהאנשים הבאים יחליט להצטרף למפלגת ישראל ביתנו בראשות אביגדור ליברמן, מי מהם יגביר את הסיכוי שתצביע למפלגה זו?".


הנה רשימת האנשים שהציע הסקר לנסקריו: אנסטסיה מיכאלי, איתן דנגוט, עופר וינטר, גל הירש, יפתח רון־טל, שאול מופז. רשימה מעניינת. הבעיה היחידה שעולה כאן היא שאחד ממשתתפיה הוא קצין פעיל במדים, המכהן כמזכירו הצבאי של אותו ליברמן. אין לי ספק שווינטר לא יודע על היוזמה הזו (ואני לא יודע מי עומד מאחוריה). מצד שני, אם יפרוש מחר בבוקר, הוא לא בצינון. בסך הכל תת־אלוף. רעיון לא רע בכלל. זה כמו להיכנס לנפתלי בנט לסלון ולקחת לו את הספה.

ואם בחיזוקים עסקינן: האנשים של ח"כ אורלי לוי־אבקסיס (מומלץ לצפות בקטע הקצר והעוצמתי שלה מעל דוכן הנואמים בכנסת ביום רביעי השבוע, בעניין אורנה פרץ "המשעממת") ברומן ארוך עם הח"כ לשעבר הרב חיים אמסלם. שידוך מעניין ועמוס פוטנציאל. והבחירות, מתי? השבשבת של בלפור נרגעה מעט. נתניהו עדיין רוצה להקדים את הבחירות, אבל לא מיד. החרדים שללו ממנו את התירוץ העיקרי. הוא התאהב ברעיון להעביר במהלך נובמבר את חוק הגיוס ההיסטורי, מה שיקל עליו מאוד את הרכבת הממשלה הבאה, ובדצמבר לנסות להקדים את הבחירות למרץ־אפריל. זה עדיין יאפשר לו להקדים את היועץ המשפטי לממשלה. טוב, זו ממש לא חוכמה.

bencaspit5@gmail.com