שני חברים קרובים במיוחד הסבירו לי אתמול בערב שנכדיו של יצחק רבין “הגזימו”. “הם לא היו צריכים”, אמרו לי חברי, “להגיד את מה שהם אמרו בטקס ממלכתי. הרי זה טקס ממלכתי!”. החברים שלי אמרו עוד ש”למרות שהם הנכדים של רבין, לא הכל מותר להם”. לדברי החברים שלי, “בעוד הנכדים מטיפים למתינות, הם השתלחו בראש הממשלה!”.

זאת, ועוד: “הם יכולים להגיד הכל”, כתב אחד מחברי בקבוצת הוואטסאפ שלנו, “אבל לא במעמד ממלכתי שבו מנציחים את זכר הסבא שלהם ומנסים נואשות להחזיר את האחדות לעם. הם עשו נזק לזיכרון הלאומי של רבין”. החבר השני הוסיף: “כאשר הם תוקפים את ראש הממשלה בטקס ממלכתי הם מעמיקים את השסע והפירוד. ציפי לבני יכולה להגיד את זה. הם לא. הם פשוט הגזימו. בסוף הם לא נבחרים או מנהיגים שנבחרו... הם גרמו לוויברציות ולרתיעה. גם אנשים שלא אוהבים את ביבי חשו לא בנוח”.

שני החברים האלה אינם תומכי ביבי. הם אנשי מרכז עם נטייה קלה ימינה. דעתם על נתניהו לא שונה בהרבה מדעתי. הם מאוד לא אהבו את מה שנועה רוטמן ויונתן בן ארצי אמרו אתמול. הם חשו לא בנוח. זה קלקל להם את אווירת החג. סליחה, הזיכרון. זה פגע בממלכתיות.

שני החברים שאני מספר עליהם אהובים עלי מאוד כבר הרבה מאוד שנים. אני הסכמתי איתם אתמול בערב רק על דבר אחד: המיצג כולו הועיל פוליטית לנתניהו, כפי שכל מיצג באשר הוא מועיל לו פוליטית. בעיני ה”בייס” זה נתפס כעוד שני שמאלנים שמציקים לביבי המלך מפני שהוא שומר על עם ישראל מפני הערבים. כאן, לא היה בינינו ויכוח כלשהו.

נועה רוטמן. צילום: מרק ישראל סלםנועה רוטמן. צילום: מרק ישראל סלם

אבל לטעמי יש משהו חשוב יותר מפוליטיקה. ולכן, אני חייב לשני החברים שלי תודה גדולה על כך ששכנעו אותי אתמול בערב להתנער מהעצלנות ולכתוב את הטור הזה. כי אני חושב בדיוק הפוך מהחברים שלי. אני אסיר תודה לנועה רוטמן ויונתן בן ארצי על מה שאמרו אתמול, וגם לח”כ שלי יחימוביץ’ על נאום נדיר, חד וברור כבדולח, שהסביר לנתניהו מדוע התבכיינותו על ההסתה המשולחת נגדו היא זעקת קוזק נגזל.

אז חברים יקרים, בדיוק בטקס הזה, הממלכתי, היו צריכים הנכדים של יצחק רבין להגיד את מה שאמרו. בדיוק בעיתוי הזה, של האזכרה של ראש הממשלה שנרצח, הם היו חייבים לגרום לתחושה לא נוחה, לדחוק זעזוע.

מה בעצם הם אמרו? הם אמרו (במילים שלי) שאף אחד לא הפיק את הלקח מדמו השפוך של ראש ממשלה ישראלי שנרצח על ידי יהודי מוסת, שטוף מוח, תוצר של הסתה כבדה שתוזמרה על ידי רבנים ופוליטיקאים. אם רבין היה כותב צוואה ערכית, הוא היה מבקש מבניו, מנכדיו, מניניו ומאוהביו להמשיך להגיד את זה בכל יום זיכרון. רק את זה. להגיד את הדברים למי שעמד שם על המרפסת.

אבל מילא מרפסת. 23 שנים עברו והשורש ב.ג.ד ממשיך לככב. כל מי שלא מתיישר עם דף מסרים מסוים, מוקע אל עמוד הקלון. “חוקי נאמנות” עוברים בכנסת כלאחר יד. המחנה השני מוגדר בהגדרות חמוצות כלשהן על בסיס יומי. פעמיים בשבוע אצים־רצים מחוקקים זריזים ומייצרים עוד חוק שתפקידו להמשיך להצר את חופש הביטוי, את המרחב האישי, את עליונות המשפט. הרשת נשטפת הסתה פרועה. השמאלנים לא רק שכחו מה זה להיות יהודים, עכשיו הם בוגדים ביהודים.

בנימין נתניהו השתתף בהסתה נגד רבין והוביל אותה. ההוכחה הניצחת לכך היא העובדה שנחשפה בביוגרפיה שכתבתי על אודותיו, שלפיה הוא הוזהר מבעוד מועד על ידי אחד מאנשי הצוות שלו ש”הפעולות הללו מוציאות את השדים מהבקבוק ומעוררות יצרים אפלים”. נתניהו לא רצה שרבין יירצח, אבל התעלם מהאזהרות של אנשיו, של ראש השב”כ ושל נוספים והמשיך לרקוד על הדם בכל הזדמנות, עד שמישהו לקח אקדח, טען אותו בקליעי “הולופוינט” וירה בגבו של רמטכ”ל ששת הימים, מפקד “הראל” במלחמת השחרור, יצחק רבין.

כל מה שנותר למי ומה שרבין הותיר אחריו, זה לנסות לדאוג שרצח כזה לא יחזור כאן לעולם. לצערי, ממה שרואים ושומעים ברשתות וברחובות, אנחנו קרובים מאי פעם. הניסיון הפתטי של נתניהו לטעון שמסיתים גם נגדו, לא מחזיק מי אפסיים. האלימות בישראל באה מימין שמאלה. שמאלני ישראל יכולים להיות ארסיים, יצירתיים, עקשנים ונודניקים. הם לא יורים.

כפי שח”כ יחימוביץ’ הדגימה בנאומה אתמול, כשהרימון, האקדח, התת־מקלע או טיל הלאו משוגרים בארץ הזו, זה קורה מימין שמאלה. את רמת האיום והאבטחה מגבירים כאן על מנהיגים כשנשקפת להם סכנה מימין. לא משמאל. הסכנה הגדולה ביותר מעל ראשו של נתניהו תרחף אם הוא יעז לדבר על פינוי יישובים או החזרת שטחים.

בימים בהם כל קרנף מלך, שרים בכירים מתחרים ביניהם מי מנגב מהר יותר את הרצפה שעליה אמור לדרוך מתישהו המלך ביבי הראשון, חשוב לאזור אומץ פעם אחת בשנה כדי להגיד את האמת ולזעוק את הזעקה ההיא, שפרצה ממעמקי החזה ב־4 בנובמבר 1995, אבל לא באמת נשמעה. עדיף להגיד לראש ממשלה את האמת בפרצוף, מאשר לירות לו שלוש יריות בגב. אז תודה, נועה ויונתן. ותשמרו על עצמכם.