אם האו”ם הוא זירה עוינת לישראל, מועצת הביטחון היא הזירה שבה העוינות באה לידי ביטוי צורם. אם באו”ם חד־צדדיות נגד ישראל היא שגרה במובן ההצהרתי של המילה, הרי במועצת הביטחון החד־צדדיות הזו נדחקת לתוך יוזמות והצעות החלטה. מי שאישר, אישש והעצים מציאות זאת הוא דווקא דמות ישראלית, מנכ”ל בצלם חגי אלעד, שנאם במועצת הביטחון וגינה במילים חריפות את מדיניות הכיבוש של ישראל ואת הסבל שמדיניות זאת גורמת לאוכלוסייה האזרחית הפלסטינית.
זה לא שהוא לגמרי לא צודק, או ששיקר חלילה. הבעיה היא בבחירה במועצת הביטחון כפורום לשאת בו את נאומו. לא זכור בתולדות מועצת הביטחון נציג של ארגון מקומי, פעיל בארצו, שנושא נאום בוטה נגד ארצו שלו. איש לא היה מעלה בדעתו, למשל, לראות במועצה פעיל רוסי שתוקף את הנשיא ולדימיר פוטין על שסיפח את חצי האי קרים תוך הפרה של החוק הבינלאומי. כמו שלא צפוי שאי פעם נצפה באיש ציבור מצרי תוקף במועצת הביטחון את הנשיא א־סיסי על דיכוי מתנגדי המשטר. וכמובן שאין מה לדבר על איש אופוזיציה איראני שתוקף במועצת הביטחון את ארצו על תמיכתה בטרור.
אבל ישראל, כמו ישראל, היא אור לגויים. בקומה זקופה, באנגלית רהוטה ובגאווה גלויה, ניצב אלעד מול נציגי 15 המדינות החברות במועצת הביטחון ונשא נאום קטגורי ומרשיע נגד ממשלתו. עצם העובדה שהוא בכלל הוזמן לדבר במועצת הביטחון הייתה צריכה להדליק נורה אדומה אצל אלעד. אבל הוא לא היסס לרגע. להפך, הוא ראה בהזמנה אות של כבוד וגילוי הערכה כלפיו.
אלא שהנאום לא הניב שום תוצאה משמעותית, או אפילו משהו קרוב לזה. אז הנציג הפלסטיני התבכיין ומנכ”ל בצלם תקף. ביג דיל. הרי מועצת הביטחון לא עשתה עד היום שום מהלך אופרטיבי ומשמעותי שקידם את שאיפות העם הפלסטיני והיא לא תעשה מאומה למען הפלסטינים גם בעקבות נאום אלעד נגד מדיניות ממשלת ישראל. בשורה התחתונה, אלעד נתן כבוד למועצת הביטחון, פורום שמבחינת ישראל לפחות - הדבר האחרון שמגיע לו זה כבוד.