בסוף כל משפט שאומרים בעברית, מתחבא איזה ויכוח שהתרחק מנקודת המוצא שלו והפך לוויכוח בין שמאל לימין. אני מתכוון כמובן לחתונה "הסודית", זאת שהייתה כה חשאית, עד שלא היה אדם במדינה שלא ידע על התרחשותה בזמן אמת. למה אני חוזר לחדשות של השבוע שעבר? אולי כי משהו באירוע המדובר נגע במקומות העמוקים (והאפלים?) ביותר של הזהות השבטית, הדתית והלאומית שלנו.



קל מאוד לתייג כגזען כל מי שחשוב לו שנכדיו יהיו יהודים, אבל האמת היא שאני מכיר לא מעט אנשים טובים, שמעולם לא הפלו לרעה בני דת או לאום אחרים, שרוצים שילדיהם ימשיכו את השושלת והמסורת. התבוללות עבורם תהיה שיברון לב אמיתי. הם רואים, כמוני, את הזוגות הרבים שנישאו כדת משה וישראל, רק כדי להיות אומללים באופן מסורתי למשך שארית חייהם... הנה, אפילו ביום שנערכה החתונה "הסודית", רצח בנתניה גבר יהודי כשר את אשתו היהודייה. האם לא מוטב היה לה שתינשא נניח לערל, ר"ל, שיאהב ויכבד אותה עד יום מותה? אני בטוח שהם חושבים כמוני, אבל עדיין מקנן בתוכם משהו חזק מהם - שבטי, אמוני, בסיסי.



מתי, יהודי יקר בן 89, שאל הכוך הקטן שלו בשוק העלייה אני חומק כדי ללגום בירה בכל הזדמנות, גדל כילד חרדי בוורשה, אבל איבד בשואה לא רק את כל משפחתו אלא גם את אמונתו. מאז הוא חי כחילוני מוחלט. והנה, על אף האתאיזם הגמור שלו, הוא החליט לחזור משהות רבת שנים בניכר, עת בגרו ילדיו והפכו לנערים שמפלרטטים עם בני גילם. הוא לא רצה שהם יינשאו לגויים. איך אפשר ליישב את הסתירה הזאת בין מי שאיבד לחלוטין את אמונתו באלוהיו, בזוועה הגדולה ביותר שיכול אדם לדמיין, לבין מי שחשוב לו להמשיך את הקיום היהודי? לדעתי אי אפשר ואולי גם לא צריך: נפש האדם מורכבת יותר לעתים קרובות מהאידיאלים שבהם הוא דוגל ומכילה לא מעט סתירות פנימיות שקשה להסבירן. כשם שברור לי מדוע יהודי מאמין שראה את משפחתו האדוקה אובדת בלי שהאל התערב למענה נטש את האמונה, כך ברור לי מדוע אותו אדם בדיוק יחוש שכניצול יחיד ממשפחתו מוטלת עליו החובה להוציא לפועל את מה שהוא מפרש כצוואתה.



לא מעטים שהסתייגו מסגנונו הדוחה של האיש שהתואר "נבחר ציבור" מעיד עלינו כציבור אף יותר מעליו כנבחר, מצאו את עצמם נגררים לדיון שהפוסט המצחין שלו עורר. אחד כתב למשל שאותם אלה שלא אכפת להם לוותר על שטחי יהודה ושומרון, הם אלה שלא אכפת להם להתחתן עם גויים - ובכך גרר את אלוהים שנוכח כבר מזמן במגרש הפוליטי, גם אל חדר השינה. אחר כתב שצמד המילים "האהבה מנצחת" היה מאז ומעולם ססמתם של המתבוללים. עלי להודות שלפוסט שלו הקדשתי תשומת לב מיוחדת - ולא רק מפני שהכותב הוא עיתונאי ועורך ותיק, אלא בעיקר משום שהאיש הורשע בעבר בגין פעילות טרור וישב בכלא. מאחר שניכר בו שהוא בטוח שהדבר החמקמק המכונה "נשמה" עובר בגנים לדורות הבאים, האם עלינו להסיק מכך חלילה שבנו, גם הוא עיתונאי, נושא במטען הגנטי שלו גם מטען חבלה, כמו זה שהטמינה בשעתו הכנופיה של אביו?



מאחר שבענייני משפחה וילדים עסקינן, חשוב לי להבהיר לילדי האהובים: דעו שלאביכם יש דרישה אחת ברורה בענייני אמונה מבני הזוג הנוכחיים והעתידיים שלכם, והיא האמונה ביכולתם לאהוב, לכבד ולגרום לכם אושר למשך כל ימי חייכם המשותפים. התנאי הזה הוא כה חשוב בעיני, עד שאסלח לכם אפילו אם תבחרו בבני זוג מאמינים שידרדרו אתכם, נניח, לחיים של שמירת שבת או כשרות. כמי ששואף לעולם בלי דת ולאום, יהיה לי לא קל לראות את נכדי חובשים כיפה - אבל כל עוד אתם תהיו מאושרים, אני מבטיח לכבד את אורחות חייכם ולא להכין להם טוסט עם שינקין בשבתות שבהן יבואו להתארח אצל סבתא וסבא.



יהדותי בעיני היא נסיבתית בלבד ולא מטען אמוני ואידיאולוגי שקיבלתי בירושה ושעלי לשמר למען הדורות הבאים ונצח ישראל. למרות זאת, אני מכבד את מי שסבורים אחרת - ואיני מעיר להם כשילדיהם מתחתנים עם יהודים אחרים! עדיין אני מודה שציפיתי מהנאורים שבהם לכבד - אם לא את עצם בחירתם של לוסי אהריש וצחי הלוי, אזי לפחות את זכותם לבחור. במילים אחרות: עצם הביקורת בשם הקולקטיב על ההכרעה הפרטית ביותר שיש לאדם, היא בעיני רעה לא פחות מתוכנה, רעה כמעט כמו הצורך (המסורתי!) של שני אנשים למסד את אהבתם בטקס הטיפשי שנקרא חתונה.