בשבועות הקרובים צריך ראש הממשלה בנימין נתניהו לקבל כמה החלטות קשות שישפיעו על המשך דרכו, על עתידו וגם קצת עלינו. כולן קשורות זו בזו בסבך מרתק. בינתיים הוא נערך לכמה תרחישים, והעובדה שהוא בוחר לסייע למועמדים שונים בבחירות המקומיות ראויה להערכה ומאפשרת לו לצאת מהבונקר שהוא בנה לעצמו בלשכה ולפגוש את הציבור, במיוחד את אלה שלא משעממים אותו ומלווים אותו בקריאות "מלך ישראל" ו"אוהבים אותך, שרה".

נתניהו בודק את השטח. הוא דוגם אותו  ומתחיל קדם מסע בחירות בזמן שהוא מתחבט אם להוביל להקדמתן. שיקול אחד הוא כמובן השלמת חקירותיו וכתבי האישום שעלולים להיות תלויים נגדו. על פי פרסום של גיא פלג, המשטרה אותתה השבוע שזה מתקרב מאוד. נתניהו חושב שכדאי לקדם פני שימוע עם אמון ציבורי מוכח באמצעות הקלפי. אבל יש שיקול נוסף, לא פחות משמעותי: תוכנית השלום של דונלד טראמפ.

הכי קל זה לגחך על התוכנית. נוצר הרושם שהיא לא תהיה רצינית, היא נשמעת חובבנית. ההצהרות מסביב והקרע עם הפלסטינים מלמדים שלא מדובר ברעיון מקורי, חדשני ומעורר השראה, אבל יש סיכוי לא רע שהיא תוצג בחודשים הקרובים. זה מציב בפני נתניהו דילמה לא פשוטה. קודם כל יש לחץ עולמי על טראמפ להניח את היוזמה על השולחן. נשיא ארה"ב הבטיח, והוא אוהב בדרך כלל גם לקיים. ואם לקבל את הניתוח של אלון אושפיז, המשנה למנכ"ל משרד החוץ, פוליטיקאי רב־ניסיון שמכיר את המערכת הבינלאומית ולא פחות מזה את מערך הכוחות בוושינגטון, אז הצרפתים אותתו שאם ארה"ב לא תניח יוזמה הם יעשו זאת. כלומר, סיכול יוזמת טראמפ יוביל ליוזמה צרפתית.

לפריז יש חיבה לתוכניות שלום במזרח התיכון. עד כה כולן היו יוזמות קלישאתיות ומטולאות, שהובילו את צרפת לרצף של כישלונות דיפלומטיים. התזכורת האחרונה היא אותה ועידה מופרכת שהייתה אמורה להביא את נתניהו ואבו מאזן לפריז, ונחשבה כרגע מביך עבור הצרפתים, שאותו ייחסו לאובססיה של שר החוץ לשעבר לורן פביוס, שבסוף תקופתו רצה להשאיר מזכרת בדמות תמונה של מנהיגים לוחצים ידיים. הנוסחה של פביוס מ־2015 הייתה הדבר הכי קרוב לסחיטה באיומים נגד ישראל. היא קבעה כי במועצת הביטחון של האו"ם תתקבל החלטה על חידוש המשא ומתן לשנה וחצי, ואם לא יושג בתקופה זו הסכם, תוכרז באופן חד־צדדי מדינה פלסטינית בגבולות 67' עם חילופי שטחים, שבירתה תוכר כמזרח ירושלים. ממש מפתה.

חודשים לפני שהיוזמה הונחה על השולחן, ביוני 2015, נועד נתניהו עם פביוס בירושלים והבהיר לו כי ישראל מעוניינת לחדש את המשא ומתן עם הפלסטינים, אבל לא מתוך כפייה. “הסכם שלום בין ישראל והפלסטינים יושג רק באמצעות משא ומתן בין הצדדים ולא מתוך יוזמות כפויות על ידי האו"ם או הכתבה מראש של החלטות", הבהיר נתניהו לשר החוץ הצרפתי.

לפני כן הייתה היוזמה של ניקולא סרקוזי מ־2009, שביקשה להניע את תהליך השלום בלי מעורבותה של ארה"ב בתהליך. בכלל, צרפת מצליחה להיות המדינה שמרגיזה את כולם: את האיחוד האירופי, שמגלה מדי פעם שהמדינה מובילה מהלכים עצמאיים אף על פי שהיא חלק ממנו; את הישראלים, שלא מוכנים שמישהו יגיד להם מה לעשות; ואפילו את הפלסטינים, שחושבים שצרפת לא הולכת מספיק חזק על הראש של ישראל.

גם בתחומים אחרים צרפת היא לא שיא ההצלחה המדינית והבינלאומית. המהלך שלה בלוב הוביל לכאוס, הניסיון להכשיר את בשאר אל־אסד בוועידת מדינות הים התיכון שיזם סרקוזי ב־2008 הפך להיות תעודת עניות של הנשיא הצרפתי, אחרי שאסד החל לטבוח בבני עמו וסיים עשרות שנים של תמיכה צרפתית בדמשק.

נשיא צרפת הנוכחי עמנואל מקרון אמר בעבר בשקט שהוא לא מתכוון להכניס את הראש שלו לקלחת הישראלית־פלסטינית, אבל יכול להיות שהוא יהרהר שוב ברעיון, במיוחד אם טראמפ יהסס. עבור נתניהו זו דילמה. אם טראמפ הניח יוזמה על השולחן, היכולת של נתניהו לומר לו שהוא לא מסכים לה היא מוגבלת. מאוד. נתניהו לא יכול לעקוף את ממשל טראמפ מימין. ימינה לממשל הוא ימצא בוושינגטון רק קיר. או תהום.

"כן, אבל..."

זה גם עניין אישי. טראמפ הלך כל הדרך עבור ישראל ונתניהו: הוא העביר את השגרירות לירושלים, הוא הכריז על יציאה מהסכם הגרעין, הוא עושה לאבו מאזן מה שנתניהו לא העז, הוא מפרק את אונר"א, בולם יוזמות נגד ישראל באו"ם. בקיצור, הוא שר החוץ הכי יעיל של ישראל. אם טראמפ מציג תוכנית, המקסימום שנתניהו יכול לומר זה: "כן, אבל...". הוא יבחן, הוא ישקול הוא ינסה לערוך תיקונים, אבל העיקרון של חלוקת הארץ והקמת מדינה פלסטינית מינוס לא יתפוגג.

ההדלפה על ההכרזה שירושלים היא בירת שתי המדינות היא הסימן הראשון לדילמה של נתניהו. למאבק על הרטוריקה, על הססמאות, על ההבטחות הריקות מול מהלך שהנשיא חפץ ביקרו. על פי תפיסת העולם של טראמפ, כמי שהעניק לנתניהו סיוע חוץ נדיב והעמיד לרשותו הגנה, הוא רשאי ללחוץ על נתניהו. נתניהו חייב לו. מאוד פשוט ופשטני.

הבעיה היא שמהלך כזה כמה חודשים לפני הבחירות פירושו אסון לנתניהו. הוא לא יכול להיראות כפשרן, שמאלן ורכרוכי מול נפתלי בנט, איילת שקד ונצי הליכוד. הדילמה האמיתית שלו תהיה אם לפנות למהלך מדיני ולקרוץ למרכז הפוליטי או לחזק את הבסיס הימני. בעיקרון זה די ברור: נתניהו תמיד הולך עם הימין, הבסיס של מצביעיו. באמצע הכל פריך ונזיל, ולתומכים מהמרכז יש הרגישות הזאת לעניין כתבי אישום, המלצות משטרה והתנהלות גועלית, מחשבון המעון ועד העלבת אזרחיות. לכן נתניהו תלוי באבו מאזן ובחמאס.

בינתיים המדיניות היעילה והעקבית שלו היא דחייה והימנעות. אם באמת יש תוכנית והיא באמת תבצבץ בשבועות הקרובים, נתניהו עשוי לפעול לדחיית ההכרעה באמצעות מלחמה או בחירות. המצב הנפיץ בעזה מאפשר לו בקלות לגלוש לעימות מזוין מול חמאס, בלי שזה ייראה כמעשה פוליטי לא לגיטימי. עימות עם חמאס הוא השכפ"ץ הכי טוב מפני תוכנית מדינית. המסר לממשל האמריקאי יהיה: כשהתותחים רועמים והטילים עפים, הציבור בישראל לא יכול אפילו לשמוע על הסדר.

המהלך השני הוא בחירות. אי אפשר לקבל הכרעות דרמטיות בעיצומו של קמפיין, יסבירו מקורבי ראש הממשלה למעגל הקרוב של טראמפ. והנה, השגנו המתנה של חצי שנה. הבחירות יקנו לנתניהו זמן ואולי גם תמיכה, אבל לאחר הבחירות מחכות הכרעות. הכרעה מדינית, הכרעה ביטחונית והכרעה אישית. 

זו אולי הסיבה לכך שהוא פועל מתוך לחץ ונע בין ביטחון עצמי מופרז, שבא לידי ביטוי בהצהרות על 40 מנדטים כיעד לבין התקפות גסות על שוק התקשורת והעלבת התומכת מקריית שמונה. ובאותה נשימה ישנן הפרנויות, השדים האמיתיים או המדומים שמזמזמים לו על הקשר האפל בין נשיא המדינה לגדעון סער והמסר שכולם חוברים יחדיו להפיל אותו. בסופו של דבר אלו הבחירות של נתניהו. אבל אלו גם הבחירות שלנו.

tguvot@maariv.co.il