כמעט כל ויכוח סביב בנימין נתניהו נגמר בשאלה קבועה, נצחית, שוברת שוויון: מי אתם רוצים שיחליף אותו? הרי אין אף אחד שמתקרב לקרסוליו! מי יבוא במקומו? את השאלה הזו שואלים לא רק חסידיו של ראש הממשלה. שותפים לשאלה הזו כמעט כולם: הקהל השבוי הגדול שלא באמת מסמפט את האיש אבל לא מזהה שום אלטרנטיבה, ואפילו אלה שמתעוררת בהם בחילה עמוקה לנוכח התהומות שאליהן מוביל נתניהו את הדמוקרטיה הישראלית. כולם מחפשים מחליף, ואין.

אז ביומיים האחרונים למדנו למה אין. זה לא רק שהוא השתלט על מוסדותיה החשובים ביותר של הדמוקרטיה שלנו ואטם את ערוצי אספקת החמצן של המערכת הפוליטית. הוא גם מנקה בשיטת מכסחת הדשא כל מה או מי שעלול אי־פעם לאיים על מעמדו או לקרוא עליו תיגר. הוא עושה את זה בעזרת ארגז כלים מגוון שבנה לעצמו. הוא לא היה יכול לעשות את זה אלמלא נהנה משירותיו של שבט גדול של קרנפים מאולפים, מלחכי פנכה וחנפנים, שנאבקים זה בזה עד זוב דם כדי למלא אחר גחמותיו, תוך שהם משתחווים אפיים ארצה בפני הגברת ומהללים ומשבחים עד זרא את עפר רגלי המשפחה כולה.
 

כלי העבודה מגוונים: החשוב שבהם הוא חוק הצינון הפאשיסטי, שנועד לאטום את המעבר ממערכת הביטחון לצמרת הפוליטית, מעבר שהזין והעשיר במשך שנות דור את ההנהגה הישראלית. כל זה עלה בעשן כשהחוק, שאותו העבירו יובל שטייניץ ואבשלום (אבו) וילן, פשוט מונע מהרמטכ"לים, ראשי המוסד, ראשי השב"כ, אלופי צה"ל ובכירי מערכת הביטחון את האפשרות לתרום מניסיונם ומכישרונם לטובת המדינה גם אחרי שפשטו מדים. עוברות ארבע שנים תמימות (שלוש שנות צינון פלוס שנת ההסתגלות) עד שהחברים האלה יכולים להצטרף לפוליטיקה. מדובר בנצח. כשמדובר באיום משמעותי במיוחד, מזמינים עבורו חבילת סיכול פלטינום מיוחדת, שנתפרת על פי מידותיו (ע"ע "פרשת הרפז", שכל תכליתה לסכל את הרמטכ"ל הפופולרי גבי אשכנזי).
 

"ישראל היום" הוא אחד הכלים העוצמתיים שנועד לקצוץ כל ראש שמעז להתרומם, לגדוע כל יד המורמת, או שלא מורמת, אפילו כדי לגרד רגע את האוזן. יחד עם מאחזי תקשורת נוספים וצבא של טרולים ובוטים ברשתות החברתיות מקבל כל מי שמעז לקושש לעצמו קיום עצמאי על המפה הפוליטית את "הטיפול הסעודי": מוזמן פנימה, נשחט על הסכין ומוברח החוצה בחתיכות. אחר כך הם גם לא מתביישים לנחם את המשפחה. השבוע הגיע תורו של גדעון סער. ולא בפעם הראשונה. הבעיה היחידה היא שסער יודע להילחם בחזרה. בפעם היחידה שהתמודד מול נתניהו ראש בראש, הנחיל סער לראש הממשלה תבוסה ניצחת. שווה לחזור לפעם הזו, כי נזרעו בה זרעי הגיהינום שנבטו השבוע.

בנימין נתניהו וגדעון סער. לא הפעם הראשונה. צילום: מרק ישראל סלם

 

זה קרה בבחירות לנשיאות המדינה לפני קצת יותר מארבע שנים. לליכוד היה מועמד ראוי: ראובן ריבלין שמו. בית"רי, רביזיוניסט, ירושלמי מלידה. חבר נאמן ומפואר במפלגת השלטון. הייתה רק בעיה אחת: בני הזוג נתניהו לא סבלו את ריבלין. הוא לא נמנה עם עדת החנפנים המקיפה אותם. הוא היה (ונותר) דמוקרט אמיתי. הוא התקומם, פה ושם, נגד המאמץ להמיר את הדמוקרטיה הישראלית במונרכיה גרוטסקית. הוא סירב, בניגוד לרבים אחרים, להיכנס לרוטציה של ליצני החצר הסובבים כסביבוני אפסיים בשירות הוד מלכותה. אז נתניהו קיבל הוראה נחרצת: תעשה הכל שרובי לא יגיע לבית הנשיא.

כזכור, הוא עשה הכל. הוא אפילו יצא לג'יהאד מטורלל נגד מוסד הנשיאות עצמו. הוא ניסה לבטל את הנשיאות רבע שעה לפני הבחירות לנשיאות. הוא הציע את הנשיאות לכל מי שנתקל בו. כולל ארנון מילצ'ן. כולל אלי ויזל, כשכבר לא לגמרי הבין מה קורה סביבו. מזל שנתן אשל היה עסוק, אחרת עוד היינו זוכים בנשיא שהוא גם צלם חובב (חצאיות).
 

הסיפור המלא מחר ב"מעריב־סופהשבוע".